א.ב. יהושע היה ועודנו הסופר הישראלי הנקרא ביותר באיטליה, ובמידה רבה הרומן של הקהל האיטלקי עם הספרות הישראלית נזקף לזכותו. האיטלקים הלכו שבי אחר ספרו "המאהב", שראה אור בישראל בשנות ה-70, ותורגם לאיטלקית בידי ארנו בר, ומאז שומרת ארץ המגף אמונים לכל ספריו של יהושע. ספרו הלפני אחרון, "הבת היחידה", הוכתר על ידי העיתון "לה רפובליקה" כ"ספר אהבה לאיטליה". ובכלל, התקשורת האיטלקית מקפידה לציין שאיטליה הייתה "מולדתו השנייה" של יהושע, ושכִּינה את ספרו "הבת היחידה" בשם "נובלה איטלקית". הוא אף חלם על בית בטוסקנה או באומבריה, כפי שנכתב אתמול (ג') ב"לה רפובליקה".
עלילת הספר "הבת היחידה" מתכתבת עם "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס, ומתרחשת באיטליה בחודשים האחרונים של 1999 כשהעולם הנוצרי נרגש לקראת כניסת שנת 2000. גיבורת הספר היא רקֶלֶה לוצאטו, ילדה יהודייה-איטלקייה, שחוששת לבריאותו של אביה האהוב, שכן במוחו התגלה גידול. רקלה מתוודעת אל הכפילויות בזהותה - כנכדה של קתולי אדוק ושל יהודי ניצול שואה, שהתחפש לכומר כדי להציל את חייו. בבית הספר נבחרת רקלה לשחק בהצגת חג המולד, אך אביה מתנגד נחרצות ומונע זאת. יהושע הרבה להתייחס ביצירותיו ובמאמריו ל"גורל היהודי", למתח שבין מולדת לגולה וגם לסכסוך הישראלי-ערבי בכללותו או הישראלי-פלסטיני, אם להתמקד במעגל הפנימי ביותר של הסכסוך, ולהשלכותיו על מרקם היחסים בתוך מדינת ישראל בין מיעוט לרוב. בתקשורת האיטלקית מרבים לציין את דבקותו של יהושע בציונות כאפשרות היחידה להפוך את היהודים ל"אומה נורמלית", אשר לה "טריטוריה אחת, ריבונות אחת ושפה אחת: עברית מודרנית", כפי שסוקר ב"לה רפובליקה".
באפריל 2021 ארגן הדוקטורנט האיטלקי, ג'אקומו לואי, כנס לכבוד א. ב. יהושע באוניברסיטת קה פוסקרי שבוונציה. קטע מן הכנס מופיע בסרטו של יאיר קדר על יהושע. לואי, דוקטורנט בספרות קלאסית ובספרות עברית באוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור שבארצות הברית, פגש את הסופר המנוח לראשונה באירוע במילאנו ב-2016. "אז עוד לא דיברתי עברית בכלל", משחזר לואי בשיחה עם ynet, "אבל בכל זאת כמה שבועות לפני האירוע כתבתי פרשנות על 'חסד ספרדי' (ספרו של יהושע מ-2011, ש"מ) במסגרת סמינר באוניברסיטת מילאנו. זו הייתה התחלה של דרך חדשה לגמרי בשבילי. חשבתי שאכתוב מאמר קצר על הספר ועל תפקידו של המיתוס הקלאסי כתחביב. זה היה אמור להישאר עניין צדדי, בזמן שבלימודיי התרכזתי ברנסאנס האיטלקי. אבל הפגישה שלי איתו שינתה את זה".
בכנס, שארגן לואי בשנה שעברה, יהושע "היה כבר חולה", מספר לואי. "בולי הסכים להצטרף לאירוע בזום מביתו: עייף, עם כובע, חיכה לרגע שנפנה אליו אחרי השיחות שלי ושל אקדמאית אחרת, ד"ר מריגו, על הצורות שבהן הוא משתמש במיתוסים עתיקים, מיוון ומרומא, בספרים שלו. למשל, ב'מולכו' יש אורפאוס, ב'חסד ספרדי' יש רמז למיתוס של קימוֹן ופֵּרוֹ. המיתוסים האלה רומזים על הבעיות המרכזיות שהוא מתמודד איתן ברומנים שלו. כאשר בולי התחיל לדבר בכנס, הוא לפתע התנער מהעייפות ומהחולי. ככה זה נראה.
"הוא היה ערני, סוף סוף יכול היה לדבר על הקשרים שלו עם התרבות האיטלקית. פתאום ביקש סליחה מפרופ' טרוויזן סמי, אקדמאית ותיקה שחקרה את יצירותיו במשך שנים, על כך שבספר האחרון שלו הוא תיאר את ביתה בוונציה. 'סליחה שהשתמשתי בביתך בלי להודיע לך!', אמר וצחוקו החם של הקהל ליווה את וידויו. כשהוא ציין את הספר 'הלב' של אדמונדו דה אמיצ'יס, ספר שכולם באיטליה קראו ושנאו, הוא נתן לספר הזה משמעות חדשה, והקהל היה מרותק והאזין לו בעניין רב. איך יכול להיות שסופר שאינו איטלקי - יהודי, ישראלי - הצליח להבין כל כך לעומק ובצורה חדשנית טקסט איטלקי ישן, שכמעט איבד ערך בזמננו. הקהל האיטלקי אהב את א. ב. יהושע בצורה מיוחדת. לא היה עוד סופר ישראלי שהצליח יותר ממנו להגיע ללב של איטליה ושל האיטלקים. הוא ידע את זה, נהנה מזה, ידע שיכול היה לסמוך על הקהל האיטלקי שלו. כפי שנאמר בסרטו המפורסם של נאני מורטי, אחד הבמאים המצליחים באיטליה, 'כל ספר של יהושע טוב!'"
מתי נפגשת איתו לראשונה כקורא?
"באירוע שהתקיים בוונציה פתחתי את דבריי בדיוק בסיפור הפגישה הראשונה שלי עם יצירתו, שאולי תסביר עוד קצת על ההצלחה הגדולה שלו באיטליה. הייתי ילד בן 13 כאשר קראתי אותו לראשונה. יום אחד, בחטיבה, פתחנו אנתולוגיה ספרותית. המורה החליט שביום ההוא נדבר על התבגרות ונעורים, ובחר להיכנס לנושא הזה דרך קטע מ'המאהב' לא. ב. יהושע. מחשבותיה של [הגיבורה] דאפי הכניסו את התלמידים לדיון על המשמעות של גיל ההתבגרות. אז, כנער בן 13, שנאתי את הקטע הזה - לא הייתי מוכן לקרוא תיאור כל כך מדויק... שלי. הספר נגע ביצרים ובקשיים הכי עמוקים שלי. הייתי אומר שנפצעתי אפילו, כאילו מישהו נגע בפצע נסתר, לעומק. זכרתי את הכותרת של הספר ואת שם הסופר. הרי השם שלו חזר לעיתים קרובות בעיתונים, בטלוויזיה. כל פעם שישראל הוזכרה בחדשות, העיתונים היו מזכירים את יהושע ואת דעותיו. רק כמה שנים אחרי כן, במקרה, מצאתי את 'המאהב' בביתי. הרומן התפרסם בסדרת ספרים שהציגה את גדולי הספרות העולמית של המאה ה-20. מאז שלקחתי את הספר בידיי, יהושע הפך להיות האורים והתומים שלי והמורה הספרותי שלי".
5 צפייה בגלריה
"התפרסם באיטליה בסדרת ספרים שהציגה את גדולי הספרות העולמית של המאה ה-20". א. ב. יהושע
(צילום: יונתן בלום)
"'המאהב' היה הרומן שסלל את הדרך להצלחה של הספרות העברית באיטליה"
על "המאהב" אפשר לומר שהטביע חותם בל יימחה על קוראיו. הספר, שנלמד בבתי הספר לא רק באיטליה אלא כמובן גם בישראל, מתאר את השבר בחברה הישראלית בעקבות מלחמת יום הכיפורים, ומבנה הספר מושפע מ"הקול והזעם" של ויליאם פוקנר. יהושע הזכיר את פוקנר האמריקאי לא אחת כאחד הסופרים המשפיעים עליו ביותר, וכמו "ב"הקול והזעם" בנה יהושע את ספרו כשרשרת של מונולוגים המסופרים בגוף ראשון עם סיטואציות שחוזרות על עצמן מנקודות מבט שונות. עלילת "המאהב" של א. ב. יהושע מתרחשת בחיפה, ובספר יש בעצם יותר ממאהב אחד. כך, למשל, גבריאל - הנעדר מאז המלחמה - הוא המאהב של אסיה, אשתו של אדם. לדאפי בת ה-15, בתם של אסיה ואדם (ולשמות יש חשיבות), יש מאהב משלה, נעים, נער ערבי בן 14. נעים מצטט שירים של ביאליק (כמו הודא שאוהבת את יהודה עמיחי בספרו של סמי מיכאל, "חצוצרה בוואדי"); אבל הוא חש מנותק בישראל הן מהקהילה הערבית והן מהקהילה היהודית. לא כאן ולא שם.
הדמות היחידה שאינה מנותקת היא דווקא ודוצ'ה הקשישה, זו שנתפסת כהזויה וממלמלת דברים חסרי פשר לכאורה (בדומה לדמותו של בנג'י ב"הקול והזעם"). בין ודוצ'ה לנעים מתפתח קשר של סבתא ונכד. בתחילה זהו קשר שמבוסס על חשד ועוינות. ודוצ'ה רואה בנעים אויב ומאמינה שהוא בא להרעיל אותה ולהרע לה. מבחינתה כל הערבים הם מחבלים בפוטנציה. אבל בהמשך היא מפתחת בו תלות, היא נושקת לו וכמו מתעוררת לחיים כשהיא מגלה שיש אפשרות לדו-קיום. היא דוברת ערבית והוא דובר עברית. בסוף חייה ודוצ'ה מגיעה אל ההכרה שהציונות המיטה אסון על ערביי הארץ בעוד אדם לוקה בעיוורון. כשאדם מגלה את הקשר הרומנטי בין בתו דאפי לנעים, הוא מגרש את נעים לכפרו, וזה סופו של הרומן ביניהם. אין סיכוי לדו-קיום. נעים מגורש. גירוש והרג – אלה עומדים במרכז הנרטיב הפלסטיני מול הציונות, ובעצם גם במרכז הנרטיב היהודי מול העולם הנוצרי. א. ב. יהושע בספרו "המאהב" מעיד על כישלון הציונות בבניית חברה נורמלית לעם היהודי. ודוצ'ה הקשישה, שנולדה בשנת 1881, ממש עם לידת הציונות, גוועת בבית ערבי נטוש במדינת ישראל בהכירה בכישלון. היא לא זוכה לראות את נכדה, גבריאל. גם אסיה נותרת בלי גבריאל, המעורער בנפשו, שוויתר על העם היהודי. ודאפי בלי נעים. יהושע מתאר חברה ישראלית במצוקה שמתקשה לשמור על לכידות חברתית ועל התא המשפחתי. וכך, הקשר בין הסבתא לנכד מתערער, והקשר בין בני זוג נשבר.
"חיפשתי את כל הספרים שלו", מספר ג'אקומו לואי. "עקבתי אחריו, הגעתי אל ההשקות הרבות של ספריו שהתקיימו באיטליה או לפסטיבלים שבהם הוא השתתף. 'המאהב' היה הרומן הראשון שקראתי, אבל הוא היה הרומן שסלל את הדרך להצלחה של הספרות העברית - או, ליתר דיוק, הישראלית - באיטליה. לפני 'המאהב' מעט ספרים עבריים תורגמו לאיטלקית, ובדרך כלל שנים רבות אחרי פרסומם בעברית. אחרי ה'מאהב', שראה אור באיטלקית כעשור לאחר פרסומו בעברית, פערי הזמנים בין הפרסום הישראלי לתרגום האיטלקי הצטמצמו. אחריו דויד גרוסמן זכה להצלחה גדולה; אחרי גרוסמן, עמוס עוז התחיל להיות מפורסם. בתחילת המאה ה-21, איש תרבות איטלקי קורא את יהושע, גרוסמן ועוז כ'מלכי הספרות הישראלית'.
"בולי היה בשבילי, ובשביל קוראים רבים באיטליה, מורה דרך לישראל, מדריך לספרות אתית, ול'ים תיכוניות'. כמו עוז וגרוסמן, הוא הקול של ישראל עבור הקהל האיטלקי. הוא הפך להיות הקול הביקורתי של הציונות, ציונות מתנגדת, אפילו זיכרון של ישראל לפני 1967. בדיוק בגלל המעמד הציבורי שלו וביקורתו - יצירתו הפכה להיות ספרות אתית. ספריו שאלו תמיד: מה הדרך, הבחירה הנכונה? האם הקורא היה מוכן לקבל החלטה כזאת?"
5 צפייה בגלריה
א.ב. יהושע עם ג'אקומו לואי בפברואר 2022. על השולחן: ספרי אגי משעול, עמרי ניצן וחנן גוזנר גור.
(באדיבות הפקת "העברים")
המפגש של ג'אקומו לואי עם א. ב. יהושע הוא לא פחות ממפגש משנה חיים, ובעקבותיו החליט לואי ללמוד עברית. בתום כשבע שנות לימוד העברית השגורה בפיו מרשימה, ולא פעם עולה על זו של צברים, ילידי הארץ. "אחרי שיצא הספר 'ניצבת', כתבתי על הספר הזה הערות בתקווה לכתוב מאמר בהמשך", מספר לואי. "רציתי לדעת מה הוא חשב על פרשנותי לספר. ישבתי באולם עם אלפי אנשים, ושאלתי שאלה שחיברה בין הגאוגרפיה של הספר לבין הרמזים הרבים לפילוסופיה של מרטין בובר. ובאנגלית שלו הוא ענה לי שכנראה קראתי בעניין רב בספרו, ושראיתי דברים שחמקו מרוב הקוראים. לא ידעתי מה לחשוב בדיוק, אבל אז החלטתי שאצטרך ללמוד עברית. אחרי הרצאתו באולם יצא לי לדבר איתו בצד. כל פגישה עם סופר היא מסוכנת: יש חשש גדול שהוא יהיה שונה ממה שמצפים ממנו. כשדיברתי איתו הבנתי שזה לא המקרה של א. ב. יהושע - הוא היה בדיוק אותו האיש גם בציבור וגם בשיחות הפרטיות".
