בקיץ 2018 נערך המונדיאל ברוסיה. בפני 32 הנבחרות שהעפילו לגביע העולם בכדורגל הוצגה רשימה של 67 ערים ברחבי המדינה, מתוכן הן היו צריכות לבחור היכן הן רוצות להשתכן. נבחרת מצרים, ששיחקה בבית א', בחרה להשתכן מכל המקומות דווקא בעיר גרוזני, בירת צ'צ'ניה. הבחירה התמוהה הזאת הכעיסה בצדק ארגוני זכויות אדם, לאור היחס המקומם והמזוויע של שלטונות האוטונומיה המוסלמית כלפי הקהילה הלהט"בית: מעצרים, חטיפות, היעלמויות, עינויים וטיפולי המרה. השיא היה כאשר נער הומו הושלך ב-2017 מהמרפסת של הקומה התשיעית על ידי הדוד שלו, בגלל כבוד המשפחה. בשנים האחרונות אפילו נטען שרמזן קדירוב, מנהיגה של צ'צ'ניה, כונן שלושה מתקני מעצר סודיים, שנועדו להכחיד את כל הגברים ההומואים במדינתו. הוא מצידו הכחיש והתעקש ש"אין הומואים בארצי, הם שטנים. אם יש, קחו אותם רחוק מכאן כדי שלא יהיו בביתנו. למען טוהר דמנו - קחו אותם". הרעש התקשורתי, ההפגנות והמחאות לא עזרו להניע את קברניטי נבחרת מצרים מהחלטתם.
העיתונאי והבמאי ההומו דיוויד פראנס החליט לנצל את תקופת המונדיאל כדי לחדור במסווה לצ'צ'ניה, לתעד את המצב העגום של הקהילה הלהט"בית, ואף לנסות לסייע לחבריה ולחברותיה במאבק שלהם לשרוד ואף לברוח. "קראתי ריאיון עם אולגה בראנובה, שמנהלת את מקלט הלהט"בים הראשי במוסקבה, שם משתכנים אנשים שנמלטו מצ'צ'ניה. החלטתי ליצור איתה קשר והצעתי לה לעשות סרט דוקומנטרי על הנושא. היא התעניינה מאוד, אבל בשיחות עלו שאלות על נהלי בטיחות והגנה על זהותם של האנשים הגרים במקלט. פתרנו את הכול במהרה, ותוך שלושה ימים כבר הגעתי לשם כדי לצלם", סיפר פראנס, כשנפגשנו בפסטיבל ברלין האחרון. "משם המשכתי לצ'צ'ניה. מאחר שצ'צ'ניה היא לא מדינה שאמריקנים נוסעים לבקר בה, הצטיידתי בסיפור כיסוי: העמדתי פנים שאני מעריץ כדורגל עשיר מאמריקה, שאוהב במיוחד את הנבחרת המצרית. שכרתי צוות כדי שיקחו אותי לסיור בצ'צ'ניה, והם הסכימו כי הייתי מוכן לזרוק על זה כסף".
באמת חשבת שמישהו יאמין שאמריקני תומך בנבחרת מצרים?
"מאחר שלא היה לי מושג בכדורגל, הייתי חייב לעשות מחקר מעמיק".
נאלצת לעשות שינוי בלוק שלך, כדי לא למשוך תשומת לב ושלא יחשבו חלילה שאתה הומו?
"הוצאתי את העגילים שלי - זו הפשרה היחידה שעשיתי".
לא חששת שתיתפס? הרגשת סכנה?
"היה מדובר בצילומי גרילה, אבל לא חששתי. לפעמים אנשים חשבו שאני מצלם סלפי והשתמשנו בטכניקה של מצלמה נסתרת".
ואיך הייתה החוויה לשהות במקום כמו צ'צ'ניה?
"מעולם לא הייתי במקום כל כך מסוגר. בעבודתי כעיתונאי סקרתי בעבר אזורי מלחמה: דרום אמריקה, לבנון, המזרח התיכון (כולל באינתיפאדה השנייה), מערב אפריקה - אבל מעולם לא חוויתי את הבעתה שחשים בצ'צ'ניה. אפילו שלא רואים איום ויזואלי - אין בריונים ברחובות עם רובים ואתה לא נתקל בשום תשתית צבאית, בכל זאת הרגשת את האיום הזה. הרגשתי שצופים בי, לומדים אותי. יש משהו במתח באוויר, שמעולם לא חוויתי לפני כן, ואני לא יודע אפילו איך לתאר אותו".
רגע לפני סיום הצילומים בצ'צ'ניה, פראנס סייע להבריח לסבית שהייתה נתונה בסכנה, "ואז עצרו אותנו למשך זמן קצר, וביקשו את הדרכונים שלנו. העוצרים הושיטו יד לכיוון הדרכון שלי והחזקתי את הפלאפון שלי בין הרגליים - וכך צילמתי. כשהם קראו לי הפלתי את הטלפון ונכנסתי פנימה. היה לי טלפון נוסף עם כל התמונות מ'סיור הכדורגל' שלי. הם היו בשוק מזה שבאתי לעקוב אחר השהות של נבחרת הכדורגל של מצרים בצ'צ'ניה, אבל בסופו של דבר הם אמרו שאני מטורף מדי. זה היה מסוכן במיוחד עבור הבחורה שהברחנו. התברר שזו אחת הסיבות שהפעילים רצו שאסע לצ'צ'ניה. במובן מסוים, אנחנו שימשנו כאמצעי ביטחון לאקטיביסטים ולפועלם".
התוצאה של המסע של פראנס בצ'צ'ניה וברוסיה הוליד את "ברוכים הבאים לצ'צ'ניה", סרט תיעודי חזק, מרתק ומצמרר, שהוצג השנה בסאנדנס ובברלין, וגרף פרסים אחדים. הסרט ישודר ב-HOT8 ביום רביעי הקרוב ב-22:00 ויגיע גם ל-HOTVOD, והוא לא ישאיר אתכם אדישים, גם בגלל סצנות קשות ומטלטלות: סרטונים שצולמו על ידי המתעללים, המענים והרודפים. "להראות דימויים מזעזעים לא הייתה החלטה קשה", מעיד פראנס. "מה שקורה בצ'צ'ניה הוא פשע נגד האנושות, שמתרחש ברגעים אלו ממש ואף אחד לא מתייחס אליו. רצינו להראות שלעולם אסור להקל ראש לגבי מה שקורה שם. מובן שלא השתמשתי בכל תיעודי הזוועות שגילינו. אני גם מכיר בעובדה שאת החומרים שמתעדים זוועות הומופוביות צילמו הפושעים עצמם. אולי הם צולמו על ידי ההומופובים כדי להוכיח לדרגים הבכירים של שלטונות צ'צ'ניה שהיעד הושג. אבל אנחנו חתרנו תחת המטרה הזו בצורה מאוד מודעת. הסרטונים האלה היו בגדר אות ניצחון והוכחה לזוועות".
פראנס החליף באמצעות טכנולוגיה דיגיטלית מבוססת בינה מלאכותית את הפנים של אלה שנראים בסרטונים נרדפים וחווים אלימות, וגם של חלק מהמרואיינים. "עשינו זאת כי לא רצינו להוסיף טראומה לזיכרון שלהם. הייתי חייב להוכיח לנמלטים שאני צריך לראות את הפנים שלהם בשביל האמפתיה הזאת: רציתי להבין איך זה להיות הם, איך זה לחוות את העינויים הנוראיים הללו, איך זה לברוח בקושי, איך זה להיות תלוש מהקהילה שלך ואפילו מהמשפחה שלך ולדעת שהמשפחה שלך הצטרפה למצוד אחריך. הבטחתי לכולם שאסווה את הזהות שלהם איכשהו, אבל בזמנו לא ידעתי איך. ובכל זאת הם הסכימו וחתמו על הסכמה. הבטחתי שאחזור אליהם עם הפתרון על מנת שיאשרו אותו. ברגע שהתחלנו בתהליך של המחקר והפיתוח, התחלנו לדאוג ברצינות שמא יש בידינו סרט שלעולם לא נוכל לשחרר, ואז עלה הרעיון להשתמש בטכניקת החלפת הפנים".
הפנים שניבטות אלינו מהמסך שייכות למעשה ל-22 מתנדבים, שפניהם "הולבשו" על פני המשתתפים בסרט, שעדיין חרדים שיזהו אותם, גם בגלל החשש שיפגעו בהם מחוץ למולדתם, וגם מהחרדה שהשלטונות בצ'צ'ניה יפגעו במשפחות שלהם שנותרו מאחור. רוב הפנים שייכות לאקטיביסטים מהקהילה הלהט"בית הניו יורקית. הכפילים צולמו על רקע מסך ולאחר מכן מכונה המירה באופן דיגיטלי את פניהם לפנים של המצולמים המקוריים. גם חלק מהקולות שונו.
פראנס סבור שהבחירה שלו בטכניקת החלפת פנים - במקום החשכה, צילום מהגב, טשטוש או עיוות קול - "מחזירה למרואיינים את הכוח לספר את הסיפור שלהם, ומעניקה להם שוב את האנושיות שלהם".
איזה סיפור הכי טלטל אותך?
"הסיפור של ליזה, הבחורה מתקרית המעצר שעליה סיפרתי קודם, עולה סוף סוף על המטוס כדי לצאת מצ'צ'ניה, אבל המטוס נוחת לעצירה במינסק, ואז אבא שלה תופס אותה שם ומחזיר אותה לצ'צ'ניה. האב לקח את ליזה לתחנת המשטרה. היא הייתה מבוקשת במשטרה משום שהיא לסבית, והפעילו על האב לחץ אדיר להחזיר אותה לידיהם. בתחנה השוטרים נתנו לאב אקדח ואמרו לו: 'קדימה, תיפטר ממנה', והוא לא האמין למשמע אוזניו. האב סירב לרצוח את בתו, ובכך הוא גזר על עצמו ועל משפחתו מצב קשה - המשפחה נאלצה לחפש מחסה ברשת המקלטים שקיימים ברחבי צ'צניה, ובסוף הצליחו להוציא את כל המשפחה מהמדינה".
ברגע שחשפת בסרט שלך את תהליך ההברחה של הומואים ולסביות מצ'צ'ניה - הרסת את הסיכויים של אנשים אחרים לברוח.
"בפני המשתתפים בסרט אכן ניצבה דילמה. הם חשו צורך להסב את תשומת ליבו של העולם לפעילות שלהם - והם החליטו לחשוף את זהותם, מתוך מחשבה שעם יציאת הסרט הפרסום שלהם יגן עליהם ולא יעזו לעשות להם משהו, הם יוכלו להישאר ברוסיה, ולפיד העזרה יעבור לאחרים".
מה קרה לגיבורי הסרט שלך, אלה שהצליחו לעזוב את מקום המקלט במוסקבה ועברו לארצות אחרות, כמו קנדה?
"מקסים למשל נמצא כעת באירופה, ואני לא אומר באיזו מדינה. הוא עדיין עם המשפחה שלו, שנאלצה לברוח יחד איתו. מקסים הגיע אמנם ממשפחה מוסלמית מאוד מסורתית, אבל המשפחה החליטה לעשות את הדבר הנכון ולתמוך בו, וזה יוצא דופן. מאחר שמקסים קיבל מקלט מדיני, הוא יכול לעבוד ולטייל. הוא חי עדיין עם בן זוגו ולמעשה הם התארסו, אחרי שצפו בסרט שלי".
בסרט כללת סצנות רומנטיות של מקסים ובן זוגו - ואלה רגעים מקסימים ורגישים לצד כל הסצנות הקשות.
"בהתחלה חשבתי שאני עושה סרט על שנאה, אבל אחרי שביליתי זמן עם הפעילים והפעילות במחתרת - ראיתי אהבה יוצאת דופן לזרים, לאנושות, לחיים עצמם, ליכולת לאהוב בצורה טבעית. אז רציתי לעשות את הסרט דווקא על אהבה. לא רק אהבה רומנטית, אלא על המושג כולו".
פראנס בן ה-61 עבד כעיתונאי חוקר במיטב העיתונים והמגזינים, כולל "ניו יורק טיימס" ו"ניו יורקר", והיה עורך ב"ניוזוויק". חלק נכבד מעבודתו הוקדש לסוגיות להט"ביות, ובין היתר סיקר בשנות ה-80 את משבר האיידס. ב-1992 הוא עצמו חווה אובדן כאשר בן זוגו מת מהמחלה. מאמריו של פראנס רוכזו בספרים והוא זכה בשלל פרסים. בעשור האחרון, פראנס מתמקד ביצירת סרטים תיעודיים: "איך לשרוד מגפה" (2012) עסק בראשית מגיפת האיידס בארה"ב והיה מועמד לאוסקר, "מותה וחייה של מרשה פ. ג'ונסון" (2017) - דראג קווין ניו יורקית אקטיביסטית, שנמנתה עם חלוצי המאבק הלהט"בי, ומתה ב-1992. המשטרה טענה שהתאבדה, אבל סרטו של פראנס ניסה להוכיח שהיא למעשה נרצחה. הסרט זמין כעת בנטפליקס וכדאי לראותו.
ועכשיו מגיע "ברוכים הבאים לצ'צניה". "לאורך הקריירה שלי, האתגר תמיד היה למצוא אמפתיה רדיקלית, לאתגר את התפיסות אליהן הורגלתי, ולפתוח את עיניי למציאות שמנסים להציג לי", אומר פראנס. "זו הייתה המטרה שלי ואני שמח שהרגשת שזה עבד. אני מקווה שמי שיצפה ב'ברוכים הבאים לצ'צ'ניה' יפעל כדי להחזיר את הנושא של רדיפת ההומואים בצ'צ'ניה לכותרות, ושמי שעובד בתקשורת יוכל להעצים את הקריאה הזו לצדק וללחוץ על ממשלות ברחבי העולם כדי שהן יפעילו לחץ על פוטין. המנהיגה היחידה שנטלה על עצמה את התפקיד עד כה היא אנגלה מרקל. לצערי שום קול לא נשמע מארה"ב. גם קנדה היו אילמים להחריד - הם נסוגו מהדיון בשקט. הערוצים לוויזה הומניטרית על תנאי עבור הנמלטים כבר יבשו, כי אף אחד לא לוחץ כדי שהדבר יתאפשר".
מה לדעתך יכולה הקהילה הבינלאומית לעשות כדי לסייע לפתור את המשבר הנוראי הזה?
"פוטין יכול להורות לקדירוב לחדול ממעשיו וקדירוב יפסיק. פשוט כך. אני מאמין שמה שקורה בצ'צ'ניה הוא המשך ישיר למדיניות של פוטין ב-15-10 השנים האחרונות, שבהן הוא שוחק בצורה סיסטמטית את הלגיטימציה והקבלה שזכתה להן הקהילה הלהט"בית ברוסיה. הוא עשה זאת דרך חוק אחד בלבד, שנקרא 'החוק נגד פרופגנדה גאה', שאוסר על אמירת כל דבר שמנרמל גם במרומז את קהילת הלהט"ב בפני קטינים. חוקי להיות הומו ברוסיה ואין שום חוקים נגד קיום יחסי מין בין בני אותו המין - אך אין שום הגנה חוקית.
"הקמפיין של פוטין מטפח ערכים מסורתיים ומנסה לשקם את מקומה של הכנסייה בחברה. הוא השתמש בהומופוביה ככלי כדי לגבש את הכוח שלו, וההמשך הישיר להיגיון הזה, בצורה קיצונית, הוא מה שקורה לא רק בצ'צ'ניה, גם בדגיסטן, בדרום-מזרח אסיה וברפובליקות רבות אחרות בדרום, והדבר מכרסם גם ברוסיה. אלימות קיצונית נגד הקהילה יש כיום לא רק ברוסיה. אפילו בארה"ב ובפולין, מקומות שבהם הנחת שהדברים הולכים בהכרח לכיוון הליברלי. זה קרחון גלובלי".
לכאורה נדמה שמצב הקהילה הגאה מעולם לא היה טוב יותר.
"לא חשבתי שהומופוביה יכולה לשמש שוב ככלי נשק כפי שהיא שומשה בשנות ה-50 או ה-60. חשבתי שזה יהיה בלתי אפשרי, והנה זה קורה. כמעט בכל חברה יש לנו סלבריטאים גאים, פוליטיקאים שמנהלים ממשלות והם חלק מהקהילה, אנשים שיצאו מהארון בתעשיית הבידור, הומואים ולסביות שמתחתנים על ימין ועל שמאל, אבל זה לא בדיוק אותו הדבר באוגנדה וטנזניה. צ'צ'ניה היא המקום שבו בפעם ראשונה מאז היטלר, מתקיים בו קמפיין בתקצוב ממשלתי שמטרתו לאסוף את כל אנשי קהילת הלהט"ב לשם הוצאה להורג".
אגב, בהקשר הזה, למה לא הזכרת את מחנות הריכוז של ההומואים בצ'צ'ניה?
"נכון, לא הזכרתי אותם. הדו"חות הראשוניים שפורסמו על רדיפת הומואים בצ'צ'ניה אומנם הזכירו שיש מחנות ריכוז, אבל מסתבר שלא היו כאלה".
