לפני 30 שנה ושלושה ימים, העולם נחשף לטמטום טהור. טמטום קולנועי טהור, למען הדיוק, בדמות הקומדיה "טיפשים בלי הפסקה" מאת האחים פיטר ובובי פארלי, ובכיכובם של ג'ים קארי וג'ף דניאלס. וכדי שלא יהיה ספק בנוגע לנוף הקולנועי שבו התמקם הסרט הנ"ל, מדובר בשנה שבה עלו על האקרנים קלאסיקות קולנועיות אלמותיות כמו "ספרות זולה", "פורסט גאמפ", "רשימת שינדלר", "מלך האריות" ו"חומות של תקווה"; שנה שבקו השני של הסרטים שראתה, תמצאו יצירות נפלאות כמו "אד ווד", "ריאיון עם ערפד", "הפסנתר", "טירופו של המלך ג'ורג'", "רוצחים מלידה", "פילדלפיה", "ארבע חתונות ולוויה", "מוכרים בלבד" של קווין סמית', "חלום אריזונה" של אמיר קוסטוריצה, "הקפיצה הגדולה" של האחים כהן ועוד. אפילו הבלוקבאסטרים של 1994 היו שווים, מ"ספיד" ועד "שקרים אמיתיים". במילים אחרות: אותו טמטום טהור הפציע באחת מהשנים העשירות והאיכותיות בתולדות המדיום; הפציע, ואץ לחפש תא שירותים פנוי כדי לשלשל את נשמתו בקולות נפץ רמים, עם חיוך מטומטם על הפנים.
אם צפיתם ב"טיפשים בלי הפסקה" – ובשם האל, אין מצב שלא – אתם כמובן מזהים את הסצנה האיקונית הנ"ל, שבה הארי דאן (דניאלס) מבלה כמה דקות קשות בשירותים, לאחר שחברו (!) לויד כריסמס (קארי) מפזר אבקה משלשלת בקפה שלו. סצנה שכמובן מסתיימת בכך שהארי מגלה כי אחרי האפוקליפסה שהנחית עליהם, השירותים לא עובדים. ושיהיה ברור: השתנקויות הצחוק שנשמעו באולמות קולנוע ברחבי הגלובוס תוך כדי הצפייה בסצנה הזאת נבעו לא רק מהקיצוניות הקומית של הסיטואציה המתוארת, אלא גם בגלל ההלם שנלווה לה.
עד לאותה נקודה, סצנות גראפיות (וקולניות, אבוי) שכאלה לא נהגו למצוא את דרכן למסך הגדול, בטח שלא בקולנוע המיינסטרימי, בטח שלא כך. יוצרי-שוליים אמיצים כדוגמת ג'ון ווטרס ("פינק פלמינגוס", "פוליאסטר") עשו זאת בסרטיהם המחתרתיים יותר, אבל בקומדיה הוליוודית מתוקצבת שמיועדת לקהל הרחב, בכיכובם של שחקנים בעלי שם? ובכן, היה זה אקט של טירוף, וזו רק דוגמה אחת לתעוזה האינפנטילית של האחים פארלי בסרט הזה, סרטם הראשון – תעוזה שהפכה את "טיפשים בלי הפסקה" ללהיט מפתיע, אפילו בשנה העמוסה שבה יצא, ותעוזה שתוביל אותם לשיאים קומיים נוספים במהלך שנות ה-90 וטיפה מעבר להם.
"זו תחילת הקריירה שלי - או סופה"
עצם העובדה ש"טיפשים בלי הפסקה" קרה ממש אינה מובנת מאליה. היה זה סרטם הראשון של האחים פארלי, שבמשך שנים כתבו תסריטים שאף אחד לא הסכים להפיק. את הרעיון הספציפי של "טיפשים" הם קנו מג'ון יוז, הבמאי והתסריטאי האגדי ("מועדון ארוחת הבוקר") שככל הנראה לא ממש היה מרוצה מהרעיון שלו, מכיוון שדרש כי שמו יוסר מרשימת הקרדיטים. וגם מלאכת הליהוק לא הייתה פשוטה. תחילה, רצו האחים ללהק לתפקידי לויד והארי את גארי אולדמן וניקולס קייג', לא פחות. קייג' מצדו סירב מאחר ורצה להשתתף בסרט קטנטן אחר, "לעזוב את לאס וגאס", שבסופו של דבר זיכה אותו בפרס האוסקר.
בהמשך, פיטר ובובי פארלי חשבו ללהק את סטיב מרטין ומרטין שורט, אולם גם הם סירבו – והפור נפל על ג'ים קארי, שבדיוק החל את פריצתו הגדולה ונתפס בהוליווד כסחורה רותחת. באותה שנה שבה יצא הסרט יצאו גם שני להיטים אחרים בכיכובו, "אייס ונטורה" ו"המסכה", התרחשות חסרת-תקדים. המשמעות הייתה ששבעה מיליון דולר מתוך תקציב כולל של כ-17 מיליון שהועמדו עבור הסרט עשו את דרכם לכיסיו של קארי.
6 צפייה בגלריה
עכשיו דמיינו את זה עם גארי אולדמן וניקולס קייג'. האמת? קצת בא לנו. מתוך "טיפשים בלי הפסקה"
(צילום: באדיבות yes)
ג'ף דניאלס, לעומתו, מיצב עצמו עד אותה נקודה כשחקן רציני בדרמות ומותחנים, ונאלץ להילחם בסוכניו שייעצו לו להימנע בכל מחיר מהתפקיד – והרס הקריירה שלו שללא ספק יגיע בעקבותיו. גם האולפן המפיק ניו ליין לא התלהב מאופציית ליהוקו, והציע לו סכום עלוב של 50 אלף דולר בלבד. לדניאלס זה לא הפריע. "הסוכנים שלי, שלא טעו, אמרו לי: 'אתה שחקן רציני, זה לא הכיוון שבו אתה צריך ללכת. אנחנו נעצור את זה ונוציא אותך מהסרט הזה", סיפר דניאלס ל-USA Today. "אבל רציתי לנער את העניינים עם קומדיה. ורציתי לעבוד עם ג'ים קארי".
גם בזמן הצילומים, החששות לא לגמרי עזבו את דניאלס. "זה דבר אחד לקרוא את סצנת השירותים, אבל אז היום מגיע ואנחנו באמת אמורים לעשות את זה", סיפר. "אמרתי לג'ים: 'זו תחילת הקריירה שלי, או סופה'. ג'ים, שהוא חסר פחד, אמר לי: 'זה יהיה נהדר. אתה פשוט חייב ללכת עד הסוף עם זה". וכאמור, דניאלס הלך עם זה עד הסוף. "במונחים של סצנות קומיות, הסצנה הזו כנראה תחיה אחרינו. היא תהיה מצחיקה 40 שנים מעכשיו", אמר, וצדק. כשדניאלס התארח בלייט נייט של סטיבן קולבר, סיפר למנחה כי בפגישה מקרית עם לא פחות מקלינט איסטווד במגרש גולף, פנה אליו הלה ואמר: "ג'ף דניאלס, צפיתי ב'טיפשים בלי הפסקה'. סצנת השירותים – היא קרתה גם לי". אמר, צחק והלך.
תודה על הגועל
קלינט לא היה היחיד. גם ממרחק שלושה עשורים, הצפייה ב"טיפשים בלי הפסקה" תגרום לכם להשתנק מצחוק. ברצינות, תבדקו את זה. אבל סוד הצלחתו ארוכת השנים – שהולידה המשכון לא מאוד מוצלח, פריקוול עוד פחות מוצלח, סדרת אנימציה שעדיף לא להרחיב עליה את הדיבור ותת-ז'אנר שלם שעוד נדון בו – לא טמונה רק בכמה שהוא היסטרי, אלא גם בלב הגדול שאיכשהו, חבוי בינות לטעם הרע והגאגים המעצבנים/מבחילים, הביאו איתם האחים פארלי לכל הסיפור.
כן, מדובר בקומדיה פרועה וחסרת-עכבות, אבל אחת שביסודה סנטימנט כובש למדי. להארי ולויד, שני הכלומניקים המטומטמים ומעוררי-האנטגוניזם שעושים את דרכם ברחבי ארצות הברית כדי להשיב מזוודה לבעליה, יש רק זה את זה. אף אחד אחר לא היה סובל אותם ליותר מרגע אחד, ובצדק, כפי שאנו נוכחים שוב ושוב, והחברות ביניהם היא היחידה שעומדת בינם ובין חיים של בדידות מזהרת. החברות הזו כמובן נבחנת בסרט, ומהווה את האלמנט הדרמטי הלגיטימי היחיד בו – אבל היא גם חוט-השדרה של הסיפור כולו. בלעדיה, אותו אנטגוניזם שמעוררים הארי ולויד הייתה הופכת את "טיפשים בלי הפסקה" למבחן סיבולת ותו לא. איתה, הם אפילו נוגעים ללב פה ושם, כשהם לא עסוקים בלמכור תוכי בלי ראש לילד עיוור.
בקיצור, האחים פארלי באמת ובתמים אוהבים את הלוזרים המגעילים שהם מתארים פה, ומביטים עליהם בעיניים חומלות ולא שופטות. טוב, אולי קצת שופטות, אבל לא מאוד. זה המפתח למה שהפך את "טיפשים בלי הפסקה" לסרט שמצא קהל גדול ואוהב, והמפתח למה שהפך את צמד יצירותיהם האיקוניות הנוספות של האחים – "משתגעים על מרי" ו"אני עצמי ואיירין" – לקלאסיקות הקומיות שהן. "מרי", למרות שהסרט לוקח את הטעם הרע לשיאים חדשים (זרע בשיער, מישהו? מה עם כלבלב שעולה בלהבות? אשך שנתקע בריץ'-רץ' ומקבל קלוז אפ? לא?), עוסק בסופו של דבר באנשים שכמהים לאהבה, גם אם האובססיביות שלהם מובילה אותם למחוזות של טירוף. מדובר בקומדיה רומנטית פר אקסלנס, ואילו "אני, עצמי ואיירין", שגם עונה על אי-אלו מאפיינים של קומדיה רומנטית ומהווה מפגן נוסף של טעם מפוקפק וגאגים מזוהמים, מתאר למעשה את התמודדות-הנפש המורכבת של גיבורו (שוב ג'ים קארי, בתפקיד וירטואוזי לחלוטין ובהחלט לא מוערך דיו). בסרטיהם הבאים, למרות כמה פנינים ("הפנטזיה של הל", שקצת מפשל עם רעיון פשוט מבריק), ינסו האחים פארלי שוב ושוב לשדך באופן הזה בין סלפסטיק והגעלות ובין היסודות הסנטימנטליים בסרטיהם, וייכשלו.
אבל אנחנו לא פה כדי לדבר על הכישלונות שלהם, אלא על אותו ניצחון ראשון וכאמור, משפיע. כי את האימפקט של "טיפשים בלי הפסקה" הרגישה הוליווד היטב, עמוק לתוך שנות ה-2000 ומעבר להן. באנגלית יש לזה אפילו שם, לתת-הז'אנר שיצר הסרט: Gross-Out comedy - אם כי למעשה, זה לא לגמרי מדויק או הוגן לתת את הפרחים רק לאחים פארלי, מאחר והיו כמה סרטים נושנים יותר שקידמו את הרעיון. למשל סרטיו של ג'ון ווטרס, שאותו הזכרנו, היו ממבשרי ה-Gross Out המוקדמים, אם כי הם נטו יותר לקאמפ ולהפרזה ולפיכך לא זכו להצלחה מיינסטרימית. נהוג לפנות ל"בית החיות" (1978) הנפלא של ג'ון לנדיס כאל הדוגמה המוקדמת הברורה ביותר לתת-הז'אנר, כשבהמשך גם חבורת מונטי פייתון סיפקה את התרומה שלה עם "טעם החיים" (1983) המטורלל, המאתגר והגאוני, בזכות סצנות כמו זו שבה כבדו של תורם-כבד נלקח ממנו בטרם נפח את נשמתו, וכמובן, הסצנה הידועה לשמצה בה האדם השמן בעולם מגיע למסעדת יוקרה, מלעיט את עצמו במאכלים ומקיא סילונים עכורים לכל עבר, כשהוא מטביע את כל הנוכחים בעודם מנסים להימלט מהמקום בבעתה. איכס.
אבל הסרט האקסצנטרי של הפייתונים גבל באוונגארד וקסם בעיקר למתי-המעט שיכלו לקיצוניותו, כשלעומתו "טיפשים בלי הפסקה" כבר הביא את בשורת הגועל לשולחן המרכזי של הצופים בארצות הברית וברחבי העולם, כך שהשפעתו הייתה ברורה ומיידית יותר. סרטי "אמריקן פאי", למשל, שידכו בין ההגעלות והאינפנטיליות של האחים פארלי ובין ז'אנר קומדיות-הסקס לבני הנעורים, בעוד שסרטי "מת לצעוק" למיניהם לקחו את הסגנון למחוזות הפארודיה. גם הקומדיות של אדם סנדלר הפגינו את ההשפעה הבריאה של "טיפשים" עליהם, וכך גם במקרה של חבורת "ג'קאס", עם תוכניות הטלוויזיה שלהם וסרטיהם. מנהיג החבורה ג'וני נוקסוויל אף שיתף פעולה עם האחים פארלי כשכיכב ב-The Ringer מ-2005. למעשה, ניתן אף למתוח קו ישיר בין הבשורה של "טיפשים בלי הפסקה" ובין להיטים קולנועיים משפיעים אחרים שהגיחו שנים אחר כך, כמו "בוראט" (2006) ו"מסיבות רווקות" (2011). האם היינו רואים את בוראט סגדאייב (סשה ברון כהן) ומנהלו עב-הבשר אזמט בגאטוב (קן דוויטיאן) מתאבקים בעירום מלא בלובי של מלון, כולל פעולת Tea-Bagging מקסימה? האם היינו חוזים בפלא של ליליאן (מיה רודולף) בעודה משלשלת בשמלת כלה באמצע כביש סואן, אלמלא סרטם של פיטר ובובי פארלי? ובכן, בכלל לא בטוח.
כן, היו ויהיו מי שיקוננו על התרומה של "טיפשים בלי הפסקה" להתבהמותה של תרבות הפופ. יאללה, שיקוננו להם. המנדט של קומדיה הוא להצחיק, ואת זה עושה הסרט באופן מיטבי. לא רק זאת, אלא שבדרכו המוקצנת וחסרת-העכבות הוא אותנטי וכן יותר מרוב עמיתיו בכל הנוגע להצגת הטיפשות והאנוכיות שלנו, בני האנוש – וגם בכל הנוגע להצגת אי-אלו המעלות הגואלות שעוד נותרו לנו, טיפות האמפתיה האחרונות שבנמצא. "טיפשים בלי הפסקה" הוא סרט מטומטם חכם להפליא, וג'ף דניאלס צדק: גם בעוד 40 שנה נצחק מבדיחות בית-השימוש שלו, ובקול גדול. כל אותם מקוננים מוזמנים לפנות לכומר מרטין לותר, מייסד הזרם הפרוטסטנטי בנצרות (ואנטישמי גדול, אגב, אבל לא קשור פה), לו מיוחסת אמירה שמסכמת את הכל: "נאד שמח לעולם לא מגיע מתחת עצוב". תודה ולהתראות.
