אין לדעת למה לצפות בכניסה להצגה "אנה קרנינה", עיבוד לספרו הנצחי של לב טולסטוי שיצא ב-1877. איך לוקחים יצירה בקנה מידה כזה, ממדיום אחר בכלל, ומזקקים אותה לבמה באופן שיתקשר עם הצופים בזמן ובמקום אחר. בשיחה לפני כמה ימים אמרה לי מישהי: "אני לא אוהבת הצגות שמבוססות על ספרים. בספר, מרחב הדמיון של הקורא הוא אינסופי, מראה הדמויות, הנוף, מה שנתפס בידי החושים - בעוד שבהצגה, כצופה אני מחויבת לפרשנותו ולבחירותיו של הבמאי, וזה מצמצם אותי לבחירה האחת". המחשבה הזו ליוותה אותי בצפייה בבימוי הנוכחי של רימאס טומינאס, שעלה בתיאטרון גשר.
הבמאי הליטאי המוערך ניהל שני תיאטרונים - התיאטרון הממלכתי של וילנה, ואת התיאטרון על שם וכטנגוב במוסקבה. על רקע המלחמה בין אוקראינה לרוסיה, ובעקבות התבטאויותיו כנגד פלישת רוסיה לאוקראינה, הוא פוטר ונאלץ לעזוב את המדינה. מאז הוא שוהה בישראל וכעת ההפקה בבימויו עלתה כאמור בתיאטרון היפואי. טביעת האצבע הבימויית מאוד מובחנת בהצגה הזו, אותה טומינאס גם עיבד לצד מריה פטרס, ותרגם לעברית רועי חן. והיא אכן מחייבת את הצופה להתמסר אליה, לקבל את הגרסה שלו לאנה קרנינה, ולוותר בכך על כל הגרסאות האחרות שאולי היו יכולות להיווצר במוחו אילו היה קורה את הספר, או אפילו אילו מדובר היה בבמאי אחר. אבל מה אם יש צורה אחרת לחוות את הסיפור הזה, והיא מתאימה יותר?
התמה הזאת מלווה גם את סיפור העלילה של אנה קרנינה. שאלת הבחירות בחיים - המחיר שגובה מהאדם צורת חיים אחת אל מול אחרות אפשריות, והשאלה מה הצורה המתאימה לכל אחד ואיזו מהן עשויה להביא לאושר או לאומללות. "כל המשפחות המאושרות דומות וכל משפחה אומללה בדרכה", האמירה הידועה מתוך הסיפור זכתה לכינוי "עיקרון אנה קרנינה", שטוען כי יש מספר מצומצם של דרכים ליצור מערכת מתפקדת, בעוד שחוסר תפקוד או כישלון יכול להיות תוצאה של דרכים רבות שהובילו אליו. העיקרון הזה הורחב ואפשר לשאול אותו בהקשרים רבים – בין אם במערכות כלכליות, מדיניות, בריאותיות וכמובן בהקשרים של המערכת הזוגית והחיים האישיים של אדם, כמו שעושה הסיפור. הוא גם שואל: האם יש צורה עדיפה שבה אהבה יכולה באמת להתקיים - בין אם במסגרת ממוסדת או בחטא, או שהיא נדונה לדעוך עם הזמן?
לביקורות במה נוספות:
אנה קרנינה, בגילומה של אפרת בן-צור, היא אישה מרשימה ומשכילה ממעמד חברתי גבוה, נשואה לאלכסיי קרנין (גיל פרנק) ואמא לילד. כשהיא פוגשת קצין נאה בשם ורונסקי (אבי אזולאי) ומתאהבת בו, הדבר מזעזע את עולמה וגורם לה להתחבט בשאלות של אמון מול בגידה, חיי הנישואין מול משיכת הלב, ושגרה מול הרפתקה. היא מודעת לכך שבחברה הרוסית השמרנית והרכלנית, לבחירה ללכת עם צו לבה יהיה מחיר.
4 צפייה בגלריה
לבחירה ללכת עם צו לבה יהיה מחיר. אפרת בן צור מתוך "אנה קרנינה", בתיאטרון גשר
(צילום: דניאל קמינסקי)
מול הנישואין המטולטלים של אנה וקרנין, ניצבים בני הזוג קיטי (רוני עינב) ולוין (מיקי לאון), שמגלמים את הזוגיות המתפקדת, הביתית, ההרמונית. אם כי גם שם מתגלעים סדקים ואין לדעת עד כמה תחזיק האידיליה. הדבר מודגם למשל בסצנה גרוטסקית-משהו שבה קיטי הופכת את החלל לבית, מסביבו של לוין שבע הרצון, במן תנועות ריקוד - הרגע הרשמי של הפיכתה לעקרת בית, אולי הבמאי מבקש להצביע כאן על רגע השיא שמאפיין את תחילת החיים הזוגיים, שבו נטועים החלומות והתקוות בינות שלל העציצים בבית, לפני שאלה מתחילים לנבול בקצב השחיקה. ישנו גם סטיבה (אלון פרידמן) אחיה של אנה, הבוגד באשתו דולי (קארין סרויה), וזו משוכנעת על ידי אנה לסלוח לו על מעשיו בשם השמירה על שלום הבית. מול שלושת הזוגות ישנו סרגיי (דורון תבורי) אחיו של לוין, שהוא הדמות היחידה שאיננה עוסקת בעניינים אישיים אלא מוטרדת מבעיות החברה, מפערי מעמדות ומרצון העם. דמות נוספת שמפציעה על הבמה ברגעים מסוימים ללא טקסט, נוכחת-נפקדת, היא המכונה עובר אורח (ניקיטה גולדמן-קוך), ייתכן כי היא מייצגת את ההתחבטויות הנפשיות של הדמויות, אולי את הצו המוסרי.
סצנת הפתיחה מתארת את הסיטואציה שבה סטיבה מנסה לבקש סליחה ודולי מגרשת אותו, והיא מאופיינת במחוות מלאות פאתוס של דולי, המרימה אצבעה ומשלחת אותו החוצה. ההצדקה של המחוות המוגזמות בכוונה הללו לא ממש מובנת, והיא מצטרפת לעוד בחירות בימוי שהאמירה בהן לא ברורה עד הסוף - למשל סביבון שמסתובב על הבמה ואנה חומדת אותו, או נברשת שנדלקת ונכבית כמו מרצונה החופשי. על במה שבה התפאורה כה מינימליסטית, ישנה חשיבות יתרה לכל חפץ שהבמאי בוחר להציב, ועל כן יש מידת תסכול בחוסר היכולת לרדת לסוף דעתו בשימוש בחלק מאותם החפצים. התפאורה כאמור צנועה מאוד: במה שחורה ועליה שלושה ספסלים, ומנגד תלויה נברשת מרשימה – אולי להמחיש את הניגוד בין הנראות והרושם שמייצרים חיי המעמד הגבוה, לבין הבקשה הפשוטה של הנפש לצאת החוצה ולשבת לצד אנשים מתחלפים, כמו מפגשים מזדמנים על ספסלים. או כפי שמתואר במחזה: "כל היופי בחיים, הצבעוניות, בנוי על אור וצל, זו המטרה, להפיק עונג מכל דבר בחיים" – משפט שאולי מסביר את הבמה השחורה אל מול הוד הנברשת. משחק בין תאורה (שיצר אלכסנדר סיקירין) לבנה ערפילית לבין אור צהבהב חם נעשה תדיר, מחליף בין תחושת ביתיות לריחוק.
4 צפייה בגלריה
על במה שבה התפאורה כה מינימליסטית, ישנה חשיבות יתרה לכל חפץ שהבמאי בוחר להציב. מתוך "אנה קרנינה", בתיאטרון גשר
(צילום: דניאל קמינסקי)
ויש פעמים בהן השימוש בחפצים עובד מצוין - למשל בסצנה המדמה מרוץ סוסים המביא למותה של הסוסה, דרך אוכף שבו אוחז ורונסקי ומסובב אותו במהירות ובחוזקה על הבמה עד להתשה של השחקן עצמו. כאן עוצמת המינימליזם והאפקט הדרמטי שהוא יוצר מורגשים היטב. בחירות נוספות מעשירות את המתרחש ומחכימות אותו - למשל השמלה השחורה של אנה לעומת זו הלבנה של דולי, כמו הברבור השחור מול הלבן; ישנו גם שימוש חכם במחוות גוף לשם הבעת תקשורת לא מילולית: למשל בסצנת המפגש בין אנה לוורונסקי, שבה נרקמת ביניהם דינמיקה של תשוקה דרך שיכולי רגליים מצד לצד - הגם שיושבים בספסלים שונים; או ברגע שבו קיטי ולוין מדברים דרך נשיפת הבל פה על מה שנדמה כאדים על מראה, וכותבים על גביה את אשר על לבם.
לפרקים מופיעה מוזיקה (גדרוס פוסקוניגיס), ואלס כינורות רם ומענג, שמתחלף בפיציקטו שובב. המוזיקה הנהדרת מדגישה עוד יותר את חוסר העוצמה הקיים בסאונד של השחקנים, שמלווה את ההצגה לכל אורכה, מן הרגשה שמישהו צריך להגביר את הווליום הכללי. זה דרוש במיוחד בגלל אופן המשחק הדיבורי-אגבי משהו של אפרת בן-צור, המרשימה ומלאת נוכחות כאנה, כמו בכל תפקיד שהיא לוקחת על עצמה, אך גם מביאה עמה מן ריחוק וקור. אותה אווירת ריחוק שורה על כל ההצגה, והיא כנראה גם תוצאה של בימוי מאופק.
התוצר הוא עיבוד שיש בו מצד אחד עדינות ואלגנטיות, ושורת שחקנים מצוינים, אבל מצד שני יש ניכור מסוים מצד הדמויות, ורגש שכל הזמן מוחנק ויוצר אי נוחות מסוימת בקרב הצופה, ואולי זו כוונת הבמאי, אבל זה עדיין לא נוח. זה קורה למשל בסצנה שבה אנה יושבת על כיסא במשך דקה ארוכה ומביטה נכוחה, ולאחר מכן מטילה את הכיסא האדום ומותירה אותו מיותם על הרצפה. יש בזה יופי, אבל יש בזה גם את השאלה – מה? וה"מה" הזה לא בהכרח רע, זה לא רע לצפות במשהו קצת מוזר ומאתגר. זה פשוט לא ממש נוח, ולא בטוח שזה יותיר רושם שיתקעקע אצל הצופה. ואולי יש דברים שרק טקסט כתוב יכול לעשות, היכן שהאפשרויות בלתי מוגבלות, ולכל אחד שמורה הזכות לביים את המתרחש ככל העולה בדמיונו.
