גם עכשיו, אחרי שסיים להלחין את היצירה "שקט אינסופי", יוסף ברדנשווילי לא מסתיר את התרגשותו כשהוא מדבר על הטקסטים שהיוו את הבסיס ליצירה. מדובר במילים שנופלים ונרצחים הותירו אחריהם, כמו מילותיה של בר זוהר, צעירה מכפר ורבורג שנרצחה בנובה, על השקט האינסופי; קטעים שכתבה מעיינה הרשקוביץ מבארי, שנרצחה יחד עם בעלה נח בחצר ביתם; קטע מתוך מכתב הפרידה של סרן יפתח יעבץ: "אם הייתי צריך לפסל מחדש את חיי, לא הייתי משנה דבר", שנכתב חודשים לפני שנפל בקרב ושהוריו קיבלו יום אחרי מותו; כך גם הוא מזכיר את השורות "בהד שזור נצח קוראים אנו – הננו!", שכתב סמ"ר עמיחי יעקב ונינו, נכדם של הרב משה והרבנית מרים לוינגר, שגדל בהרי חברון ונפל בקרב בכפר עזה כשחילץ את מפקדו הפצוע.
מתוך קונצרט ההנצחה לקורבנות טבח 7 באוקטובר וחללי המלחמה
(צילום: באדיבות כאן)
"שקט אינסופי", היא יצירה שהוזמנה על ידי תאגיד השידור כאן - שם גם תשודר השבוע (ה'). אל ברדנשווילי הצטרפו בביצועה התזמורת הסימפונית ירושלים, אפרת גוש, אליאב זוהר ואנסמבל קולות נשים נעמה, ואלו הקליטו אותה יחד באופקים, בניצוחו וניהולו המוזיקלי של עומר פרנקל. "היה מרגש ועצוב לקרוא את כל הטקסטים האלה, וליקטתי מכל אחד מהם שורה-שתיים ובניתי מהם יצירה", מספר ברדנשווילי. "לא פעם חשבתי שחבל שלא הכרתי את מי שכתב אותם, הם בטח היו אנשים יוצאי דופן. כשבני המשפחות שלהם באו לקונצרט באופקים, העיר שחטפה מכה כבדה, כולנו התרגשנו מאוד. שר התרבות מיקי זוהר, שהיה בקונצרט, אמר לי: 'הבן שלי ביקש שאגיע, כי זה לא שהוא שר סתם בקונצרט או מופיע עם השירים שלו, ליצירה הזאת יש מבחינתו ערך מיוחד'".
ניסית להיות ביצירה גם ביקורתי כלפי האסון הנורא שקרה כאן?
"לא רציתי להיות ביקורתי, עברה רק שנה. אנחנו לא יכולים לבקר את האסון ממרחק כזה קצר כי הכול עדיין מאוד טרי ומעורר ויכוח. אנחנו צריכים לתת לנפש שלנו גם לחשוב ולעכל. ביצירה אני מדבר על שני מצבים של בני האדם – בפיצוץ ובשקט האינסופי. חבר שלי כתב לי שזה כמו הסימפוניה השביעית של פרוקופייב, שנכתבה אחרי מלחמת העולם השנייה, מתוך רצון לבטא את הטרגדיה. הרצון שלי היה לחבר את כולם".
כמלחין שזוכה להצלחה גדולה בחו"ל, אתה נתקל מאז 7 באוקטובר בשינוי ביחס של הקולגות שלך לישראל?
"המוזיקאים בחו"ל שוכחים שאנחנו מדינה בת 75 שעדיין נלחמת על החיים שלה. יש קולגות שאומרים לי, 'כל הכבוד שאתם מחזיקים שנה מעמד במלחמה הזאת', מחבקים אותנו ודואגים לנו, ויש כאלה שאומרים במפורש שהם לא תומכים בנו, אפילו מתנגדים. הם פשוט רוצים לשבת ולהעביר ביקורת בלי לדעת באמת מה קורה כאן. מי שמבקר אותנו זה השמאל בעולם – הם רוצים לשמוע רק את מה שהם רוצים לשמוע, וזאת לא המשמעות של דמוקרטיה. דמוקרטיה זה גם לשמוע את האחר. הייתי חבר בממשלה בגיאורגיה, והרצון להיות חיובי תמיד נגמר במכות".
5 צפייה בגלריה
"המוזיקאים בחו"ל שוכחים שאנחנו מדינה בת 75 שעדיין נלחמת על החיים שלה". אליאב זוהר ואפרת גוש מתוך קונצרט ההנצחה לקורבנות טבח 7 באוקטובר וחללי המלחמה
(צילום: דיאגו מיטילוב, באדיבות כאן)
ברדנשווילי עסוק מאוד במלחמה, גם משום שהוא פוגש אותה גם בתוך הבית בגלל שני ילדיו, עזרא ומרים, ששירתו בעוטף. "הבת שלי הייתה תצפיתנית בכיסופים", הוא מספר, "למזלי ב-7 באוקטובר היא הייתה בבית, ואני לא רוצה לחשוב מה היה יכול לקרות לה אם היא הייתה שם. כולנו יודעים מה קרה שם. אחר כך היא המשיכה לשרת בכיסופים יותר מחצי שנה. כיסופים הייתה הרוסה, אבל הן שירתו שם. גם הבן שלי, שעדיין נמצא בצבא, שירת ממש על הגבול לא רחוק מכפר עזה. גם הוא היה באותה שבת בבית. שניהם אוהבים את המדינה וגאים בשירות הצבאי שלהם".
"ואז עודד קוטלר אמר לי: 'יוסף אני יודע מי אתה, אל תהיה פראייר'"
ברדנשווילי, בן 75, הוא מבכירי המלחינים בישראל. הוא עלה לישראל בשנת 1995 מגיאורגיה, כשמאחוריו קריירה עשירה כמלחין לסרטים, לתיאטרון ולקונצרטים, וגם כמורה וכאיש אקדמיה. הוא התחיל לנגן חצוצרה בגיל 12, וכשהיה בן 17 הודיע המורה שלו לאמו, שבטומי - העיר בה גדל, קטנה עליו.
על אף היסוסיה נעתרה האם והסכימה שיעזוב את הבית, והוא עבר לטבליסי שם למד אחיו ארכיטקטורה. עם סיום לימודיו באקדמיה, הוגדר יוסף כתלמיד המצטיין של המחזור ולא היה פסטיבל ברוסיה שלא נשלח אליו. החיים הפתוחים והסוערים בטביליסי הובילו לסיפור אהבה עם שחקנית תיאטרון נוצרייה בשם לובה, ממנו נולדה בתו אווה. כשאווה הייתה בת שלוש, מערכת היחסים של השניים הסתיימה, והיא עברה לחזקתו ומאוחר יותר שינתה את שמה לחוה. כיום היא גרה בלוס אנג'לס, חזרה בתשובה ונישאה לבחור חרדי. יחד נולדו להם שישה ילדים ושני נכדים.
חייו של ברדנשווילי בגיאורגיה היו מרתקים ונוחים, וכבעל תואר דוקטור בקומפוזיציה מהאקדמיה בטביליסי הוא כיהן כמנהל האקדמיה למוזיקה בבטומי, כמלחין הבית של תיאטרון רוסטאוולי הנודע וכסגן שר התרבות של מחוז אדג'ריה. אבל בכל זאת, בגיל 47 החליט לעשות שינוי. "המשפחה של סבא שלי ברחה מהקומוניזם לארץ, וסבא שלי דיבר על זה הרבה", הוא מספר. "היו לנו קרובים שהגיעו לארץ ב-1922, שהבן שלהם, ירמי ברדנוב, שהיה צנחן ומלוחמי ה-101, הוא ירמי מהספר הידוע 'ירמי מן הצנחנים'. אבא שלי לא רצה לשמוע על עלייה, הוא נתן מכה חזקה בשולחן כמו שידע לעשות כשכעס שדיברתי על זה. הוא אמר 'במלחמה אחת כבר השתתפתי ונפצעתי, ואני לא רוצה שהילדים שלי יחיו בתנאים של מלחמה'. אני אוהב אתגרים, ובסוף כמובן שכנעתי אותו לעלות לארץ".
ברדנשווילי מכר את פסנתר הכנף ואת הרכוש שלו, ועלה לישראל. קרובי משפחתו שכרו לו ולבתו דירת שני חדרים בבת ים. את אשתו השנייה מאיה, רופאה במקצועה, פגש בביקור בגיאורגיה. "חברים אמרו לי, 'יש לנו בחורה טובה, רופאה, והיא עדיין לא התחתנה כי היא מחפשת אלן דלון. אתה אמנם לא ממש אלן דלון, אפילו רחוק מזה, אבל אולי תצליח'. והצלחתי".
זמן קצר אחרי שעלה לישראל הגיע לכאן גם במאי התיאטרון הגיאורגי רוברט סטרואה, לביים את המחזה "פעורי פה" של חנוך לוין. "עבדתי איתו בגיאורגיה, והוא הזמין אותי לכתוב מוזיקה להצגה. לא ידעתי כמעט מילה בעברית ותירגמו לי את המחזה לרוסית - זו הייתה הצגה מעולה, אבל התקופה הייתה קשה אחרי רצח רבין. המחזה היה מיוחד וגאוני, אבל התשלום היה מגוחך. הם שילמו לי רק 9,000 שקל, אבל הרגשתי אז כמו מיליונר. חנוך לוין, שהיה איש נחמד מאוד, היה איתנו בחזרות ודיברנו שנעשה משהו גדול בהמשך. אבל בן-אדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק. חנוך היה אינטלקטואל, עם הרבה הומור, אבל איש שקט מאוד, שקט מדי, הוא אמר רק את מה שצריך.
"אני דיברתי באנגלית המבולבלת שלי כי לא ידעתי עברית, והוא בשלו. הוא זה שאמר לי שאני צריך ללמוד עברית. 'אל תתייאש, אתה תלמד'. עד היום אני מדבר בשפה של המכולת. אני תמיד אומר 'שיש שני סוגי עברית - עברית גבוהה ועברית של מאסטרו ברדנשווילי', עם המון שגיאות, וכולם צוחקים. גם מהעברית שלי. בארץ חושבים שאפשר ללמוד עברית תוך חצי שנה באולפן, וזה לא תמיד נכון. הייתי בן 47, וזה לא היה פשוט".
"עודד קוטלר, שניהל את חיפה, דאג לי למשכורת טובה יותר. הוא אמר לי, 'יוסף אני יודע מי אתה, אל תהיה פראייר. מגיע לך תנאים ומשכורת יותר טובים, תרים את הראש'. עד היום הוא אחד האנשים הדומיננטיים והאינטליגנטים בתיאטרון. כשהיה הבלאגן עם מירי רגב, הוא יצא ראשון נגדה".
"פעם המלחין אריק רודיך הזמין מצרכים בטלפון והגעתי אליו עם המשלוח. התחלנו לדבר, סיפרתי לו שאני מלחין, והוא שאל, 'אז למה אתה עובד במכולת? מגיע לך להתפרנס בכבוד מהמקצוע שלך'. 'אני צריך לחיות ממשהו', אמרתי. הוא ביקש, 'אולי תשמיע לי משהו שהלחנת?'. לא עבר הרבה זמן מאז שהשמעתי לו עד שהוא התקשר לחנות ואמר, 'השתגעתם? הוא אחד הטובים ביותר. למה שיעבוד במכולת?!"
וכך קרה, שברדנשווילי כתב מוזיקה לכ-60 הצגות בכל התיאטראות הבולטים בארץ, ומלבד לוין וסטרואה שיתף פעולה עם במאים בולטים כמו מיקי גורביץ', יוסי יזרעאלי, אודי בן משה, משה קפטן, וחנן שניר - שהיה מהבמאים הראשונים שעבד איתם. "אני מאוד אוהב אותו. יש לנו נקודת מבט מאוד מעניינת על תיאטרון", הוא אומר. "עשינו יחד הרבה דברים טובים. אולי לא הכול יצא כמו שהוא רצה. על המוזיקה ל'הדיבוק' קיבלתי את פרס מרגלית ואת פרס אקו"ם".
עוד הוא נזכר בעבודה עם עמרי ניצן ז"ל על האופרה "מסע אל תום האלף", המבוססת על ספרו של א.ב יהושע ועל ההצגה "הילד חולם" של חנוך לוין. "עצוב לי שעמרי הלך מוקדם מדי. מלחין מספק את נקודת המבט שלו, אבל בסוף הוא עושה את מה שהבמאי רוצה. על זה משלמים לך. בגיאורגיה עשיתי 30 הצגות עם הבמאים הכי גדולים, ויש לי את נקודת המבט שלי על תיאטרון, ואת זה אני רוצה שהבמאים יכבדו. מדי פעם אומרים שיש מוזיקה תיאטרלית ברדנשווילי. אני משתדל לא להתפשר על מה שאני מאמין בו ולנסות לשכנע את הבמאים להקשיב לי".
5 צפייה בגלריה
יוסף ברדנשווילי וא.ב. יהושע לקראת ההפקה של "מסע אל תום האלף" באופרה הישראלית
(צילום: צביקה טישלר)
עם מיקי גורביץ' ואודי בן משה עבד ברדנשווילי בתיאטרון החאן. "מאוד אהבתי לעבוד עם גורביץ'", הוא אומר. "הוא מבין מצוין במוזיקה והוא סקרן כמו חנוך לוין. גם אודי בן משה כישרון וגם הוא מבין מוזיקה. עשינו יחד קומדיות ושייקספיר. עכשיו כתבתי מוזיקה ל'מיתה טובה' בתיאטרון החאן, שהוא ביים".
מלבד בתיאטרון, עבד ברדנשווילי פעמים רבות גם בקולנוע, והוא זוכר במיוחד לטובה את הסרטים שעשה עם דובר קוסאשווילי. "דובר הוא טיפוס טיפוס. הוא לא קל, אבל הוא מאמין לך, אז כשמאמינים בך אתה צריך להתייחס לזה פי שתיים ברצינות. במאים הם כמו ילדים קטנים - צריך לנהוג איתם בזהירות כדי לא להכעיס אותם. 'מתנה משמיים' זה עד היום מאסטר פיס, קלאסיקה. 'התגנבות יחידים' הוא אחד הסרטים הטובים שנעשו בארץ על מלחמה - אבל מדי פעם קוסאשווילי מגזים. הוא מביא את האמת בפרצוף, ואף אחד לא אוהב את לקבל האמת בבת אחת בפרצוף".
"רוצים שיגדלו פה מוצרט"
אחרי שנים של עשייה על הבמה ועל המסך, לברדנשווילי יש עדיין שאיפות מקצועיות. אולי הבולטת שבהן, היא האופרה שהוא עובד עליה. "רוצים שיגדלו פה מוצרט, אבל בשביל זה צריך לעשות כל שבוע אופרה חדשה", הוא אומר. "כאן עושים כל חמש שנים אופרה ישראלית, אבל לכתוב אופרות מוצלחות זה עניין של ניסיון. עד שוורדי הצליח, לקח לו זמן. רק עכשיו אני כותב אופרה חדשה שתעלה בשנה הבאה. 20 שנה עברו מאז 'מסע אל תוך האלף' ועד עכשיו, וזה מלמד משהו על מצב האופרה המקורית בארץ.
"בגיאורגיה פותחים כל עונה, כבר יותר ממאה שנה, עם שלוש אופרות קלאסיות, גרוזיניות. אין ילד קטן שלא מכיר אותן. ככה יוצרים קלאסיקות. הכול עניין של חינוך, אבל אני מאמין שה ילך וישתפר. עובדה שמועלות עכשיו הרבה יותר אופרות מקוריות".
5 צפייה בגלריה
"גיאורגיה פותחים כל עונה, כבר יותר ממאה שנה, עם שלוש אופרות קלאסיות". יוסף ברדנשווילי
(צילום: צלם דודו בחר)
השנה, לכבוד יום הולדתו ה-75 של ברדנשווילי, הוציאה הפסנתרנית המחוננת עפרה יצחקי, אלבום מיצירותיו לפסנתר. "עפרה תורמת מאוד למוזיקה הישראלית", אומר ברדנשווילי. "כשהיא מנגנת שוברט הוא נשמע כמו שיר ישראלי. הכרתי אותה כשלמדה בג'וליארד, כשהיא ניגנה את 'סונטה מספר 2' שלי, והייתי המום. מאז היא ניגנה כמעט כל מה שהלחנתי לפסנתר סולו. היא עשתה עבודה נפלאה באלבום".
עד מתי תמשיך להלחין?
"עד כמה שאוכל, יש לי רעב גדול להמשיך ליצור, והלוואי שזה יהיה לעוד הרבה שנים. בינתיים אני מאוד נהנה".
