בריאיון בוועידת "עולים מכל הלב" של "ידיעות אחרונות", ynet ו"ווסטי", בשיתוף משרד העלייה והקליטה והסוכנות היהודית, אירחו המראיינים אטילה שומפלבי וטיטי איינאו את קנדי אבלסון וברקו זרו - שני סטנדאפיסטים שעלו לארץ, נתקלו בקשיים ובאתגרים הממתינים לעולים חדשים, וניצחו אותם, או לפחות למדו להתמודד איתם, בעזרת הצחוק. צפו:
ועידת עליה סשן צחוק באולם קנדי אבלטון ברקו זרז
(צילום: ניב רן ברודקסט)
"באמריקה, נגיד, אי אפשר לעשות בדיחות גזעניות - ופה זה כל כך מקובל ואוהבים את זה", עומדת אבלסון על אחד מההבדלים הבולטים בין ההומור פה ובארץ מוצאה.
ברקו: "אני מתפרנס מזה, אני חייב".
קנדי, מתי את עלית לארץ?
"אני עליתי ב-2007. הגעתי לסוכנות, אמרו לי: 'כמה כסף יש לך?'. אמרתי: 'לא הרבה', אמרו: 'תחכי, אין לך מה לעשות בארץ'. אם אני אחכה יהיה לי פחות, אז באתי. לא חשבתי שיהיה סיכוי שאני יכולה לעשות סטנד אפ בעברית, אז הלכתי לעבוד במקום היחיד שראיתי זקנים - המשביר לצרכן. ובאמת, שם למדתי עברית, כי היה לי תנאי: אני אמכור מלא דברים, ואני אלמד את השפה במחלקה הזאת, וברגע שיש לי את כל אוצר המילים של המחלקה הזאת - תעבירו אותי למחלקה הבאה. ואז, כשיש לי אוצר מילים של כל המשביר, אני עוברת בשמחה".
ברקו: "אני גם עברתי את אותו תהליך. בכל פעם שאני נכנס, לכל מקום שאני מגיע, חושבים שאני עובד שם. פעם גם פיטרו אותי ממקום שלא עבדתי בו".
קח אותנו רגע להומור האתיופי.
"האמת, בהופעות שלי אני מדבר הרבה על גזענות ואנשים תמיד שואלים: 'עזוב אותך, אתה באופן אישי חווית גזענות?' וזו בעיה לדבר על גזענות עם אנשים שלא מבינים מה זו גזענות, ואני באמת חוויתי גזענות בגיל קטן. הייתי ילד קטן בגיל 8-7, עברתי ברחוב וילד אמר: 'אמא, אמא, הנה כושי'. והיא כזה: 'אסור לדבר ככה, הכושי עשוי להיעלב'. אז אנחנו מגיל קטן חווים גזענות - וזו בעיה, זו בעיה לדבר על גזענות כי הרבה אנשים מנסים לשכנע אותך שאין".
קנדי, על מה את צוחקת?
"אני צוחקת על החיים, אז לא משנה באיזו שפה. אני עושה את זה בעברית, אנגלית, צרפתית, שפת הסימנים, לא אכפת לי. כי אנשים בעצם הם עושים את אותו הדבר, לא משנה איפה. אז לפעמים יש ביטויים שאי אפשר להשתמש כי לא מבינים או משהו... אני גרתי בחמש ארצות לפני שהגעתי לפה, אבל פה זה הכי מתאים לי, כי זו הפעם הראשונה שאני גרה במקום שבו כולם עצבניים בדיוק כמוני. בכל העולם אם אתה קם במצב רוח רע, אתה חייב להסתיר את זה. אבל לא פה. אני קמה במצב רוח רע, אני הולכת ישר לקופת חולים. אני אפילו לא משקרת למה באתי. 'קחי מספר, קחי מספר'. 'לא באתי לראות את הרופא'. 'למה באת?'. 'באתי לריב איתך'. כולם משתתפים. אחרי שלוש דקות, אני רגועה לכל היום".
ברקו, קהילת יהודי אתיופיה התמודדה בשנים האחרונות עם לא מעט אלימות ודברים קשים, הפגנות ומחאות. דרך ההומור מתעלים את זה למקום נכון? זאת אומרת, אתה מוציא החוצה את התסכול והעצבים דרך הומור?
"הומור קודם כל חייב להיות אמיתי. אם זה לא אמיתי זה לא יצחיק אף אחד. וכמובן, שמע, כל אחד יכול, המחאות האלה והאלימות המשטרתית שאנחנו חווים - כל אחד יש לו את הדרך להוציא את זה החוצה... אני מצאתי דרך ההומור שהרבה פעמים אני יכול להנגיש את זה לאנשים שהם אנטי, לא רוצים לשמוע יותר על הגזענות, לא רוצים לשמוע יותר על אלימות משטרתית. דרך ההומור הם סופגים את זה הרבה יותר קל, ופשוט זה חודר למוח".
