צריך להיות מניאק רציני כדי להתעלל כך באחת האגדות הקולנועיות האחרונות שעוד נותרו לנו. קלינט איסטווד היה בן 92 כאשר הכריז על "מושבע מספר 2" (Juror #2) כעל מה שכולם הניחו יהיה גם סרטו האחרון כבמאי, ה-40 במספר. זה שאחריו הוא ירכב אל השקיעה. הצילומים עצמם נתקעו בעקבות שביתת השחקנים הממושכת שהחלה ביולי 2023, ובהינתן גילו של איסטווד (הוא היה אז בן 93) התעורר חשש שמא הסרט לא יושלם; אבל איסטווד ידוע כמי שעובד מהר ומתחת לתקציב – ומיד עם תום השביתה, הצילומים התחדשו והסרט הגיע לקו הסיום המיוחל. זה לא עזר לסרט מול אולפני וורנר-דיסקברי והמנכ"ל השנוא שלהם, דייויד זאסלב, שגילה כלפי הסרט חוסר כבוד מופגן: אחרי הכל, הבמאי שלו הוא חטיאר והמקום הראוי לזרוק אליו את הסרט הוא שירותי הסטרימינג. סרט חדש של קלינט איסטווד, כן? אולי האחרון?
"מושבע מספר 2" – טריילר
בסופו של דבר, החליטו בוורנר לתקן עוול בעוול. הסרט אומנם הופץ בצפון אמריקה, אך בפחות מ-50 בתי קולנוע ברחבי המדינה. יתר על כן, וורנר הכריזו שנתוני הקופות יישארו חסויים. למה? ככה. במילים אחרות, סרט של במאי שעבד עם האולפנים משך למעלה מ-50 שנה והביא להם כמה זכיות יוקרתיות באוסקר ("בלתי נסלח", "מיליון דולר בייבי") כמו גם להיטים ("צלף אמריקאי"), קיבל טיפול של סרט עצמאי שאיש לא יודע מה לעשות איתו ואיך לקבור אותו. העובדה העגומה היא, שזהו כנראה גורלו של סרט שהבמאי שלו כבר עמוק בעשור העשירי של חייו, ומיועד לקהל מבוגר שבאקלים הקולנועי הנוכחי איש לא ממש סופר אותו. אחרי הכול, כבר סרטו הקודם של איסטווד, "הדרך לגאולה" (Cry Macho), הופץ סימולטנית ב-Max ובבתי הקולנוע, שם נחל כישלון מסחרי. אבל לפחות זה היה ב-2021, ואז עוד הייתה הקורונה.
הבשורות הטובות הן שעתה אפשר לצפות ב"מושבע מספר 2" בשירותי ה-vod בארץ, והבשורות הטובות עוד יותר הן שמדובר בסרט מצוין. הוא מוכיח שאיסטווד, עתה כבר בן 94, הוא מספר הסיפורים הטוב ביותר בהוליווד: ישיר, חסכוני, יודע על איזה כפתור ללחוץ ומתי. הסרט הזה פשוט מותח, עשוי היטב, מפתיע. יש בו דמויות כמו שדמויות צריכות להיות: מעוררות הזדהות אך גם אמביוולנטיות, כאלה שאתה תוהה מה הדבר הבא שהן יעשו. גיבורי סרטיו של איסטווד, גם הדמויות שהוא עצמו גילם, ייצגו את האמביוולנטיות הזו, על פי רוב בהקשרים של חוק, צדק ומוסר (ע"ע הארי המזוהם). בסרטו הנוכחי זה קורה בשדה הקרב המשפטי של חדר הדיונים של חבר מושבעים; ואומנם האסוציאציה הראשונה שהוא מעלה היא "12 המושבעים", סרטו של סידני לומט מ-1957, שבו מושבע מפקפק אחד מצליח להדביק בהיסוסיו את שאר חבריו הבטוחים בהכרעתם.
עלילת "מושבע מספר 2" מתרחשת במדינת ג'ורג'יה. ניקולס הולט מגלם עיתונאי צעיר שאשתו עומדת ללדת את ילדם הראשון. העתיד בהחלט נראה מבטיח, בעיקר נוכח העובדה שבעברו הוא היה אלכוהוליסט – פרט משמעותי להמשך הסרט. כאשר הולט מקבל מכתב רשמי לשרת כמושבע במשפט רצח הוא מנסה להתחמק, אך נבחר בסופו של דבר על ידי התביעה וההגנה. הנאשם הוא גבר (גבריאל באסו) שנחשד ברצח חברתו שגופתה המרוסקת נמצאה מתחת לגשר בלילה שבו נראו השניים רבים בבר מקומי. לכאורה, סיפור מהיר וסגור, מה גם שהתובעת (טוני קולט) מעוניינת להשתמש בו כאמצעי להשיג קולות בבחירות המתקרבות למשרת התובע המחוזי. לעומת זאת, הסנגור (כריס מסינה), שאינו מוצג כעוד אחת מאותן דמויות חלקלקות ונטולות שמץ של מוסר, משוכנע בחפותו של הלקוח שלו. אנחנו מכירים גם את הסיפור הזה. אבל מה אם הוא צודק?
ובכן, יתכן שהוא אכן צודק. בעיקר משום שבשלב מוקדם בסרט אנו מגלים שמושבע מספר 2, הולט זאת אומרת, מעורב מבלי שהיה לו מושג עד כה בסיפור הזה, ולמעשה הוא האיש שיכול להביא לזיכויו של הנאשם. העניין הוא, שהספקנות אוכלת אותו, וגם אנחנו נותרים תוהים מה בדיוק הוא צריך לעשות. איסטווד אינו חסיד גדול של מערכת המשפט האמריקאית, שמזכה לעיתים מחוסר ראיות את הפושעים האמיתיים ומאשימה את החפים מפשע. הארי המזוהם בגילומו התריס כלפי המערכת הזאת, ובסרטו הנוכחי הוא מצביע על שיטת המושבעים ככזו שיכולה להביא להרשעה רק כי כולם רוצים לגמור כבר עם הדבר הזה, ולא ממש מעיזים לחשוב מעבר לדעות הקדומות שלהם. למעשה, שני אנשים בלבד משוכנעים בחפותו של הנאשם: גיבורנו הנ"ל, ומושבע נוסף (בגילומו של ג'יי.קיי. סימונס) שהוא שוטר לשעבר היוצא לחקירה פרטית משלו של המקרה ומגלה כמה פרטים מעניינים.
2 צפייה בגלריה
התסריט עצמו מצליח לנוע למקומות בלתי צפויים. מתוך "מושבע מספר 2"
(צילום: Claire Folger/Warner Bros)
"מושבע מספר 2" מבוסס על תסריט מאת ג'ונתן איי. אברמס, וזהו הקרדיט היחיד הנזקף לזכותו בתחום (למעשה, זהו אחד משני הקרדיטים הקולנועיים היחידים שיש לו. השני הוא מפיק-שותף של "תוכנית בריחה" עם סילבסטר סטאלון מ-2013). בחירתו של איסטווד דווקא בתסריט הזה למה שהוא אולי סרטו האחרון נדמית על פניה משונה, אבל כשבאים לחשוב על זה, הסרט מכיל בתמצית את הנושאים שעניינו אותו לכל אורך הקריירה הקולנועית שלו כבמאי: גיבור שמוסריותו מוטלת בספק, דמויות נשיות שהן על פי רוב קורבן, מקומה של האלימות בהוויה ובנפש האמריקאית, ובעיקר ערעור מושג הגבורה שהוא כל כך משמעותי במיתולוגיה האמריקאית. אחרי הכל, המושבע אינו גיבור-אידיאליסט המשוכנע שנעשה עוול לנאשם (כפי שהייתה הדמות שגילם הנרי פונדה ב-"12 המושבעים"). הוא מנסה לשכנע בכך את עמיתיו דווקא משום שהוא מגלה לחרדתו שהוא עצמו אינו מי שחשב שהוא; משום שהוא נאלץ להתמודד עם גילוי שמעמת אותו (ואותנו) עם עצמו. על כל פנים, התסריט עצמו מצליח לנוע למקומות בלתי צפויים, ולמעשה לפעול כמעט בניגוד לכל מה שאנו מצפים לו מדרמת בית משפט כהלכתה.
הצפייה ב"מושבע מספר 2" מלווה בתחושה של עצב ופרידה מאחד מענקי הקולנוע האמריקני בחמשת העשורים האחרונים. אף שאני מאחל לאיסטווד עוד שנים של יצירה, ברור שזוהי יותר משאת נפש מאשר משהו שאכן צפוי להתממש – ודאי לא במסגרת שיתוף הפעולה שלו עם וורנר. צפיתי בסרט בהנאה מרובה, אבל גם חיכיתי לתמונה שבה יחתום איסטווד את הסרט הזה – שהוא צנוע, שקט ועשוי בפשטות כמו מרבית סרטיו – מתוך ידיעה שזוהי אולי התמונה האחרונה בקריירה שלו כבמאי. והתמונה הזו, מבלי לחשוף, אינה מאכזבת. יש בה עוצמה, הפתעה ונחישות, ויחד עם זאת גם השלמה עם מה שאנחנו יודעים שהיה צריך לקרות. איש לא רוכב אל השקיעה בתמונה הזו, היא אפילו אומרת בדרכה ששום דבר לא באמת נגמר, וגם בכך יש כדי להפתיע.
