פסטיבל הקולנוע בערבה הוא נס אמיתי ברוח הסיסמה של דוד בן גוריון להפריח את הנגב. המפיק והיזם אייל שיראי, שעזב את המרכז התרבותי של גוש דן לטובת היישוב צוקים שבערבה ומקיים שם כבר עשר שנים פסטיבל קולנוע תוסס ואיכותי מחו"ל, באיזור שבימים כתיקונים אין בו הרבה מה לראות חוץ מחול, חול ועוד חול. בניגוד לפסטיבל ירושלים וחיפה שמתחרים ביניהם על הקרנות הבכורה מקומיות של הטובים בסרטי קאן, ונציה וברלין. היומרות של האח הקטן מהדרום מתונות הרבה יותר בכל הנוגע להיצע התוכן שלו, ומלכתחילה אין התעקשות על פרמיירות באמצע שום מקום, ובצדק. שיראי וצוותו יודעים כי כוחו של הפסטיבל הוא באירוע עצמו, האווירה המיוחדת, חווית הצפייה הלא שגרתית: להתבונן במסך הגדול בעודך מכורבל בשמיכה תחת השמיים האפלים, כשמקור האור היחיד הוא הכוכבים הזוהרים למעלה. והשנה, כמו בכל שנה, יש להם הרבה במה לצפות במשך עשרת ימי הפסטיבל:
הבמאי יוהו קוסמאנן הפיני, שמסומן כאחד מהכשרונות הגדולים של הקולנוע האירופי החדש, יכבד בנוכחותו את הקרנת הדרמה "תא מספר 6" שחיממה את לבם של שופטי פסטיבל קאן שהעניקו לסרט את פרס הגרנד פרי, וכמו כן את הפרס הראשון התחרות הבינלאומית בפסטיבל ירושלים. ההתלהבות הגדולה גוברת דווקא מכיוון שמדובר בדרמה צנועה יחסית שמתרחשת כמעט כל כולה על גבי רכבת מסנט פטרסבורג לשום מקום בטונדרה הסיבירית (שום מקום שהוא הרבה פחות מסביר פנים ונעים מצוקים). שני זרים - אקדמאית פינית שהשתקעה ברוסיה בעקבות אהבה שהסתיימה, וגבר אבוד שמטביע את יגונו בשתייה - חולקים את אותו תא מספר 6 ברכבת. חלל פיזי מצומצם שתובע מהם להמיס את חומות הניכור הטבעי ביניהם, ולהפוך לחברי אמת, ולו לזמן קצר. בנוסף לכך יוקרן סרטו הקודם של קוסמאנן "היום המאושר בחיים של אולי מאקי" מ-2016 שאפשר לראות בה מעין גרסה עגמומית, קודרת ורגישה ל"רוקי" של סילבסטר סטאלון.
כמו "תא מספר 6", גם סרטו של יוהאנסון "טלה" הוקרן בירושלים אחרי הבכורה העולמית במסגרת מבט מסויים בקאן, שהזדמן לי להיות נוכח בה. במקרה זה, ההזדמנות לצפות בסרט המוזר הזה בשנית, היא זכות מתגמלת. לפחות בחוויה האישית שלי, מותחן האימה העל-טבעי שראיתי לראשונה בריביירה הצרפתית, נחווה בעיני כסרט שונה לחלוטין בצפייה חוזרת בניו יורק. ללא אלמנט המסתורין והסוף המפתיע (והמאכזב בעיני) אליו חותרת עלילת מתח, אפשר להיפתח לניואנסים של הדרמה הנוגעת ללב הזו שבוחנת בעדינות ובשתיקה אובדן של אמא ותשוקה להיקשרות למושא אהבה הורית. נומי ראפאס חזרה לראשונה כשחקנית לאיסלנד שבה גדלה כאישה המנהלת חיי שגרה חקלאיים עם בעלה בחווה שכוחת על באי היפהפה. השגרה של הזוג חשוך הילדים מופרת כשהם מאמצים לחיק המשפחה יצור כלאיים בין טלה לתינוק שצץ בדיר. לצד תצוגת המשחק הנהדרת של ראפאס ושותפיה, אלו הכבשים שמספקות הופעה מרנינה.
אורח נוסף הוא הבמאי המקסיקני מישל פרנקו, בן לאמא ישראלית, אשר פילס לעצמו מקום של כבוד בקולנוע הבינלאומי עם סרטים עטורי פרסים כמו "אחרי לוסיה", "כרוניק" ו"סדר חדש", שרק לאחרונה יצא לאקרנים בארץ. לערבה הוא מגיע עם הדרמה הסהרורית החדשה שלו "שקיעת החמה" שתוקרן לראשונה בישראל אחרי ונציה, ושבה מככב טים רות', שהפך לבן בית בהפקותיו. השחקן הבריטי המהולל מגלם הפעם גבר בודד ומבולבל, ילד מזדקן מבית טוב מאוד, שחובר לאחותו (שרלוט גינזבורג) ואחייניו בחופשה מפנקת באקפולקו. כשהודעה נמסרת על מות אמם, הוא מצליח להתחמק מהמסע הבהול חזרה לאנגליה ומתנתק לו מהמציאות בעיירת הנופש. אבל גם גן העדן המדומה שלו נגוע באלימות ובפשע ואלו חודרים את הבועה שלו, וגובים מחיר אישי בלתי נתפס. קשה להבין מה מניע את דמותו של רות', שמדדה שפוף לאורך החוף במכנסיים קצרות וכפכפים. התמונה מתבהרת רק בסוף, והיא כהה מאוד.
הכביסה המלוכלכת של מקסיקו, זו המוכתמת של דם, יוצאת החוצה גם בדרמה "הקופסה" שפרנקו השתתף בהפקתו ביחד עם חברו לורנסו ויגאס. סרט מדכדך מגיע גם הוא ישירות מוונציה לבכורה ישראלית בערבה. אם ב"שקיעת החמה" הגיבור הוא גבר ברגרסיה אינפנטילית, במקרה זה הדמות הראשית היא נער בהתבגרות מואצת בצל הנסיבות הקשות בארצו. הוא נשלח לזהות את גופת אביו שמעולם לא הכיר, ובדרך נקשר לאדם שדומה לו. מערכת יחסי אב ובן שנויה במחלוקת מתפתחת בין השניים ומקבלת תפנית תעסוקתית כחלק מחברת ההשמה של הברנש המפוקפק המגייס פועלים למפעל מקומי, ומשם זה מידרדר לתהומות של שחיתות, אלימות ותחושת בגידה מרירה. לא משהו שהייתם רוצים בבוריטו שלכם.
התסכולים של הילדים והנערים האמריקנים שלוקחים חלק בסרטו החדש של מייק מילס "קדימה קדימה" מחווירים אל מול הסבל של בני גילם ממקסיקו, ואכן מדובר בדרמה עדינה ומשובבת נפש למי שקצה נפשו ביצירות אפלות. הצילום בשחור-לבן מעניק אולי לסרט אווירה קודרת אבל היא שופעת אנושיות ומובלת על ידי חואקין פיניקס, המגלם עיתונאי ניו יורקי שעמל על סדרת ראיונות עם נוער ברחבי ארצות הברית. זה לא עוזר להפיג את בדידותו, אבל זמן איכות עם אחיינו התזזיתי פותח את לבו במפגן אופטימיות, שלא מזכירה במאום את הופעתו הזכורה לטובה כג'וקר. הדרמה שמגיעה לבכורה הישראלית אחרי סבב הקרנות בפסטיבלים המובילים בצפון אמריקה (טלורייד, טורונטו וניו יורק) מלווה את השניים שנותנים לדרור למוזרויות שלהם, ומפתחים תקשורת בין-דורית כנה בהרפתקה שלא באמת מסעירה אבל מצליחה לרגש.
עוד הקרנת בכורה מקומית שבערבה בוודאי מתגאים בה מאוד היא זו שתתקיים בערב הפתיחה, ואשר שונה בתכלית מיתרת התוכנית המרצינה והמכבידה. "התחרות הרשמית" של גסטון דופרנט ומריאנו קוהן מארגנטינה היא פארודיה מטורללת על תעשיית הקולנוע של ימינו, שבה אנשי עסקים שחושקים בתהילת עולם תרבותית משקיעים כספים בסרטי איכות עתירי תקציב וכוכבים, אבל נטולי נשמה. כראוי לעלילה, מובילים אותה שניים מהכוכבים הגדולים של ספרד - אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז שמיטיבים לבטא את הצד הקומי שלהם במהתלה המגוחכת הזו.
בת דורה של קרוז, השחקנית סופי מרסו הצרפתיה, קצת נעלמה לנו בשנים האחרונות אבל היא מזכירה נשכחות מכריזמת המסך שלה בסרט "הכל עבר בשלום" של פרנסואה אוזון. השחקנית בת ה-54 היא הדבר המעורר ביותר בדרמה משפחתית שמתאמצת מדי לגעת ללא הצלחה ובה היא מגלמת אישה שמתלבטת בנוגע למילוי בקשת אביה הגוסס: לסיים את חייו בהמתת חסד.
היצירה המהורהרת "ממוריה" של אפיצ'טפונג וירסטתקון זכתה לשבחים בקאן (שם עוטרה בפרס השופטים בצוותא עם "הברך" של נדב לפיד) וגם בירושלים, אולם נראה כי אין מקום טבעי יותר להקרנתה מאמצע המדבר על רקע עצי השיטה שסביבה. לא בטוח שהצופים יתחברו להיפנוזה הסטטית שמציע הבמאי התאילנד בעזרת טילדה סווינטון שיוצאת במסע רוחני בעקבות צליל שטורד את מנוחתה, אבל תמיד אפשר להמיר את המראות והקולות במדיטציה קבוצתית באוויר הפתוח. להבדיל, ב"אינטרגאלדה" של הבמאי הרומני ראדו מונטיאן יש לשמור על קשב רב אל מול המלל הבלתי פוסק וקרקושי המנוע שדוחפים אותנו בסופו של דבר לדיון מעמיק בנטיות האנושית של חשדנות ופחד מהשונה כפי שמובעת על ידי שלושה פעילי ארגון זכויות אדם שרכבם שוקע באיזור שכוח אל והם טובעים איתו בבוץ של דעות קדומות כשעוברי אורח צוענים פוגשים בהם. הסרט שהוקרן לראשונה בקאן זכה בתחרות הבינלאומית בפסטיבל חיפה.
לא בטוח שהקרנה פומבית במרחב הציבורי היא המקום האידיאלי לצפייה ב"פריז, הרובע ה-13" של ז'אק אודיאר הצרפתי ו"דברים אמיתיים" של הארי ווטליף הבריטית. הראשון הוא דרמה קומית רוויית סקס שיוצאת מדירה שכורה בבניין מגורים פריזאי ומשם קופצת ממיטה למיטה. אודיאר מתנסה בשחור-לבן, מה שמצריך מהקהל לדמיין את הצבעים אבל לא משאיר יותר מדי מקום לדמיון במהלך סצנות המין החושפניות. השני הוא מותחן אירוטי בהשתתפות רות ווילסון וטום ברק שלא הרשים את המבקרים אחרי הקרנתו בוונציה. לשני הסרטים יש אולי יומרות אמנותיות, אבל הן בעיקר עובדות על התגובות ההורמונליות של הצופים בבתי הקולנוע בפריז ובלונדון וגם בערבה מתחת לשמיכות.
