מנהיגה טוטליטרית במדינה אירופית בדיונית, שנמצאת בעיצומו של תהליך פרידה מהמציאות והשפיות, פוגשת בחייל פשוט שמתאים כמו כפפה ליד לפרנויות שלה, הופכת אותו ליד ימינה. הוא מבודד אותה, משליך עליה וירוסים אידיאולוגיים שהוא נושא עימו והופך אותה למטורללת אפילו יותר. היא, מבחינתה, נותנת בו אמון מלא כל הדרך למטה וגוררת איתה מדינה שלמה. זו בקצרה עלילתה של "המשטר" מבית HBO, שעלתה אתמול (ב') ב-HOT, yes וסלקום TV, ומנסה להפוך את הטרגדיה הזאת לקומדיה ביקורתית על משטרים טוטליטריים או על פוליטיקה יחידנית. ולא בטוח שהיא מצליחה.
"המשטר" – טריילר
(באדיבות "HBO")
לפעמים גם זה קורה. סדרה שמוצאת את עצמה מורעפת על ידי כל הטוב שעולם הטלוויזיה יכול להציע לה: כותב מוכשר, ווילי טרייסי, שהיה אחראי גם על הסדרה גורפת הקומפלימנטים "יורשים", והסרט "התפריט"; יומרות סאטיריות לאמירה על פוליטיקה, טוטליטריות, ניתוק של מנהיגים ובאופן כללי פוטנציאל ההשחתה של כוח; בימוי מצוין, טקסטים שבשמיעה ראשונה נתפסים כנבונים ומתוחכמים והומור ציני, צילום מלוטש ומעל הכול - כוכבת בלתי מעורערת, קייט ווינסלט, שמגלמת באופן מושלם את אלנה ורנהאם, הקנצלרית שעלתה לשלטון באופן מפוקפק למדי, יש להניח, ועכשיו היא בעיקר שפחה להזיות שלה. כל אלה כשהם מקובצים בסדרה אחת יוצרים את התחושה שלפנינו יצירה בעלת אפיל גאוני כלשהו, שאם רק נתמקד בו מספיק יתגלו לפנינו פרשנויות עמוקות ואמירות אמיצות, ובכן, פחות.
בתור התחלה אנחנו פוגשים את דמותה של ורנהאם כשהיא כבר בשלב מתקדם של פרנויה. היא סבורה שהארמון, שהיא לא יוצאת ממנו לעולם ומסתפקת בקטעי תעמולה מצולמים להפליא שהיא משגרת אל הנתינים שלה, נגוע בעובש שחור. אין לנו מושג אם היא אי-פעם הייתה שפויה יותר, איך היא ניהלה את המדינה בימיה הטובים או שאולי תמיד הייתה מעין שליטת בובה של היועצים שלה. אנחנו לא מקבלים את התהליך אלא רק את התוצאה - ורנהאם חיה בארמון פריווילגי בועתי בשעה שהצוות שלה מנסה להשביע את רצונה ובמקביל למזער את הנזקים שהיא גורמת להם. ווינסלט באמת מצליחה להעלות את הדמות שהיא מגלמת לפסגות נשגבות של קומיות ומורכבות מענגת, אבל ככל שהעונה מתקדמת - היא מונה ששה פרקים של שעה כל אחד שכולם נשלחו לביקורת - הולכת ומשתלטת התחושה שמתחת למלתחה המהודרת שלה, המלכה היא ערומה.
2 צפייה בגלריה
ווינסלט מצליחה להעלות את הדמות שהיא מגלמת לפסגות נשגבות של קומיות ומורכבות מענגת. מתוך "המשטר"
(צילום: באדיבות HBO)
בניגוד ל-Veep, למשל, שמצליחה לגבש אמירה בועטת ובעיקר מצחיקה מאוד על פוליטיקת כוח עם שיגעון גדלות, ורנהאם חסרת הביטחון מפקירה את עצמה ואת הסמכות שלה לטובת הרברט זובאק, "הקצב" (מתיאס שונארטס), שהובא לארמון לאחר שפעל באלימות בלתי מוצדקת נגד מפגינים באחד ממכרות הקובלט במדינה. זובאק מונה לבודק הלחות האישי שלה, כלומר האדם שתפקידו ללכת לפניה לכל מקום ולדווח לה על רמת הלחות, כאינדיקציה לקיומו של העובש שהיא מדמיינת.
בעקבות מקרה לא צפוי היא מתחילה לראות בו סוג של מנטור, והוא ממליץ לה על תרופות עממיות ולאט-לאט משתלט באמצעותה על המדיניות של השלטון, כלומר של ורנהאם, במטרה ליישם סוג של צדק הירואי ועממי ולהחזיר לאזרחים את רכושם, מבלי להבין דבר מהשלכות המהלך. במקביל ורנהאם מרכינה ראש גם בפני הגבר השני בחייה, אם כי כבר לא בחייו - אבא שלה, שפוחלץ או עבר סוג של שימור למרות שמת שנה קודם לכן, ומידי פעם היא פוקדת את חדרו ומנהלת איתו שיחות שנאה-אהבה-כניעה-מרידה, שמספקות עוד הצצה לנשמה המעורערת שלה.
2 צפייה בגלריה
למרות כל הפוטנציאל היפה שלה, והרצון לומר דבר מה על רפובליקות בננות, היא לא באמת מצליחה להתרומם. מתוך "המשטר"
(צילום: באדיבות HBO)
אבל למרות כל הפוטנציאל היפה שלה, והרצון לומר דבר מה על רפובליקות בננות, "המשטר" לא באמת מצליחה להתרומם. הדיאלוגים שלה לא שנונים מספיק, הדמויות שלה לא מתפתחות והאמירה שלה לא מגובשת וברורה. היא נתפסת למניירות ולמיצגים אבל נעדרת את הציר שיהפוך אותה לסאטירה אמיתית ולא לפארסה. לפעמים היא מתפזרת לרמיזות על התאוותנות האמריקאית או היחסים של המערב עם סין, אבל בסופו של דבר אנחנו מקבלים בסך הכול אישה אחת, במצב די לא שפוי כבר בפתיחת הסדרה, שהולכת ומאבדת את מעט העוצמה הפנימית שהייתה לה, מה שמטשטש את הניסיון לומר משהו על אחורי הקלעים של הפוליטיקה הכוחנית והסמכותנית. הטירוף שלה מייגע והסאטירה שלה מתישה. ווינסלט כבר לקחה הביתה שני פרסי אמי על התפקידים שלה ב"מילדרד פלייס" ו"הסודות של איסטאון". לא בלתי סביר ש"המשטר" תעניק לה את האמי השלישי, אבל זה יקרה למרות הסדרה, ולא בגללה.
