הפופולריות של ז'אנר ה"פשע אמיתי" (True crime) מרקיעה שחקים בשנים האחרונות. יש לא מעט לקוחות לריגושים האפלים אותם הוא מציע. בין אם זה הריגוש שבניסיון לפענח תעלומה, להיחרד מהשפל שאליו יכולים להגיע יצורים דמויי אדם, או לספק סקרנות מורבידית בהתפלשות בשפע הפרטים המזוויעים. בשלב זה ניתן לחלק את הז'אנר לתת מחלקות – פשעים מיניים, כתות, רוצחים סדרתיים, פרשות שהפכו זה מכבר למיתולוגיה תרבותית, ניסיונות פיענוח של תיקים פתוחים וכך הלאה. לא אחת עבודה ספציפית בז'אנר משלבת בין כמה מהן.
"האחות הטובה" – טריילר
עידן הקורונה הוליד לא מעט תסכול, זעם וחשש המופנה כלפי מערכת הבריאות. השיקולים המנחים את חברות התרופות, מנהלי בתי החולים, רופאים ואפילו אחים ואחיות אינדיווידואליים. החולים הנמצאים במצב של חוסר ישע מוחלט. הם תלויים בידע המקצועי של הרופאים, אבל גם בהיבטים הנסתרים של שיקולים ניהוליים וכלכליים בניהול בית חולים, וגם באי יכולת לדעת מה אופיים של האנשים שמחזיקים, במלוא מובן המילה, את חייהם של החולים בכף ידם. נדמה כי חששות אלו יכולים להשתלב היטב בשלל האפשרויות והריגושים של ז'אנר "פשע אמיתי".
ביקורות סרטים נוספות:
"האחות הטובה" (The Good Nurse), שעלה בשבוע שעבר לנטפליקס, פועל במסגרת הז'אנר באופן יחסית מאופק, למרות שהוא עוסק במעשיו של מי שהוא, ככל הנראה, הרוצח הסדרתי הקטלני ביותר שפעל בארצות הברית. הדמות המרכזית אינה של הרוצח אלא של מי שהייתה הגורם המכריע בחשיפת מעשיו והבאתו לדין. גם הרוצח וגם הגיבורה שימשו שניהם כאחים בבית חולים. השם הלועזי של הסרט, החסר את ציון הזכר/נקבה הקיים בשפה העברית, נמצא בנקודת האיזון בין שתי הדמויות – כשם אירוני המתייחס לרוצח שביצע את מעשיו כאח בבית חולים, או כהתייחסות ישירה לאופי ולמעשיה הנאצלים של האחות שהצילה חיים של קורבנות פוטנציאלים נוספים.
הסרט הוא עיבוד לספר של צ'ארלס גרייבר (2013) ששמו כשם הסרט, ובהתאם לכך מנסה להישאר נאמן לפרטים שעליהם נכתב. המעשים שבהם מדובר, והקושי בחשיפתם, מעלים שאלות כבדות משקל על ההתנהלות של מערכת הבריאות האמריקנית, שאלות שהעיסוק בהן מחייב פורמט רחב יותר מזה שאותו יכול לספר פיצ'ר. חלק ניכר מהשמטות נובע מהפורמט המוגבל של פיצ'ר, והדבר מצער לא רק בגלל חשיבות ההקשר הרחב של המעשים, אלא כי הסיפור "האמיתי" מקומם הרבה יותר מהמוצג בסרט. התסריטאית קריסטי ווילסון-קריינס מעדיפה לצמצם בהתייחסות למאקרו הכלכלי-מוסרי-משפטי של הסיפור, לטובת המיקרו הממוקד רגשית של מעשי הגיבורה.
גיבורת הסרט היא איימי לוקרן (ג'סיקה צ'סטיין), שהחלה לעבוד חודשים ספורים לפני תחילת אירועי הסרט (המתרחש רובו ככולו ב-2003) בבית החולים פארקפילד ממוריאל בניו ג'רזי. היא אם חד הורית המתמודדת עם עבודה תובענית מבחינה פיזית ונפשית. בנוסף היא עצמה סובלת מקרדיומיופתיה – מחלה בשריר הלב שמקשה עליה בביצוע פעולות הדורשות מאמץ. המחלה, שאכן הייתה ללוקרן, מוצגת בסרט בדרגת חומרה מועצמת (ביחס למצבה באותה נקודת זמן) המחייבת אותה להיכנס לרשימה של מועמדים להשתלת לב.
לוקרן נמצאת במלכודת מבחינת יכולתה לטפל במצבה הבריאותי מסכן החיים. היא לא צברה מספיק ותק בבית החולים ולכן עדיין אינה זכאית לביטוח רפואי. הגילוי של מחלתה יביא לפיטוריה ויעמיד אותה ללא כל מקור הכנסה מול ההוצאות הכבירות שאותן תצטרך לשלם. לכן היא צריכה להמשיך לעבוד, בתקווה שהלב שלה לא יקרוס לפני שיחלפו עוד ארבעה חודשים שלאחריהם היא תהייה זכאית לביטוח.
לוקרן עובדת במשמרות לילה בבית החולים שבהן יש מחסור בכוח אדם. בתחילת הסרט מצטרף אליה אח חדש בשם צ'ארלי קולן (אדי רדמיין). הוא מגיע לפארקפילד ממוריאל לאחד שכבר עבר בין לא מעט בתי חולים, לכאורה כחלק מהסיפור האישי שלו הכולל גירושים, ומאבק מכוער על משמורת. הצדדים הפרטיים בחייו של קולן מוזכרים, אך בסרט הוא לא נוכח כדמות עגולה, אלא מוגבל לפרספקטיבה של לוקרן עליו. על פני השטח הוא בחור מאופק וחביב, אח שעושה את עבודתו במסירות, ושיש לו גם אוזן קשובה לקשיים איתם מתמודדת לוקרן. הם מתיידדים והוא הופך לחלק מחייה גם מחוץ לבית החולים (אלמנט שהתסריט מפתח ביחס למה שהיה בפועל).
זמן קצר לאחר שקולן מתחיל לעבוד מתחיל לעלות מספר מקרי המוות של חולים שלא היו אמורים למות. נסיבות המוות החשודות כוללות עליה פתאומית ברמת האינסולין בדם החולים. בהתאם לנהלים אמורה להתקיים חקירה פנימית, ומי שעומדת בראש היא אחות לשעבר בשם לינדה גארן (קים דיקנס), שהתקדמה לתפקיד "מנהלת הסיכונים" של בית החולים. נראה שהיא פחות מודאגת מהסכנה לחיי החולים ויותר לסיכון שבחשיפת בית החולים לתביעות.
בנקודה בה בית החולים מחויב לחשוף מידע לחוקרי משטרה, נכנסים לסרט שני הבלשים דני בולדווין (ננמדי אסומוגה) וטים בראון (נואה אמריך). חשדם של השניים הולך וגובר לנוכח פעולות ההשתהות והמסמוס של נציגי בית החולים. הדרך לחשיפת מה שאירע תהייה תלויה ביכולתם לגייס את לוקרן, המסכנת את משרתה (ולכן גם את חייה), בעודה צריכה לבסס את החשדות כלפי קולגה וחבר קרוב.
יש לא מעט חומרים טעונים מבחינה דרמטית בסרט, ולמרות עבודה המשחק המוצלחת של שני השחקנים הראשיים, התסריט לא מצליח למצות את הפוטנציאל של חומרים אלו. בתהליך הגילוי והפעולה של לוקרן יש כמה רגעים מותחים, שנותרו צמודים למתואר בספרו של גרייבר. הבעיה שכל מה שקשור לתהליך החקירה, ובמיוחד לרקע המערכתי הרחב של הפרשה, נותר רחוק ממיצוי. הנכונות של לוקרן לחשוף את האמת ניצבת מול הליקויים המהותיים של מערכת הבריאות שידעה על מעשיו של קולן ואפשרה לו להמשיך בהם, רק כדי להגן על בתי החולים. מדובר באדם שרצח 29 אנשים, וההערכות בנוגע למספר הקורבנות הממשי שלו נעות בין 400 ל-1,000. מתחייבת פרספקטיבה רחבה במידה ניכרת כדי להציג ולהוקיע את המערכת שטיפחה את המפלצת.
במאי הסרט הוא התסריטאי-במאי הדני טוביאס לינדהולם. הוא כתב תסריטים מוערכים ל"הניצוד" ו"עוד סיבוב" שבוימו על ידי תומאס וינטרברג, וביים את "מלחמה" (2015), שהיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר. הוא מביים באופן שקול את הסרט, ולא מנצל את הפוטנציאל שיש לעצב אותו כסוג של מותחן פרנויה. הבחירה היא לגיטימית, אבל נדמה שכמותחן פרנויה על התנהלות ממסדית, הסרט היה יכול היה להיות בעל אימפקט משמעותי יותר. יחסית להפקות רבות של נטפליקס, "האחות הטובה" מציע איכויות משחק ובימוי שמצדיקות צפייה בו. חבל רק שהסיפור המעניין והחשוב הזה לא נסמך על תסריט המאפשר לעסוק בו במכלול היבטיו המהותיים, ולא נעשה בפורמט שהיה עושה עמו צדק.
