צמד המילים "הקלסיקן האחרון" מלווה את ספריו של ולדימיר סורוקין ביציאתם לאור בעברית. "סופה" הוא ספרו השלישי שיוצא כעת, קדמו לו "מרק סוס" ו"מנרגה" - שלושתם יצאו בהוצאת "לוקוס". יש לשער שהגדרתו של סורוקין כקלסיקן, הגדרה שיובאה מהביקורת עליו בארצו, רוסיה, אמורה להדליק כמה נורות לקורא הישראלי שחונך מבחינה ספרותית על צ'כוב, טולסטוי, דוסטויבסקי ואפילו בולגקוב. מבלי לשאול איך קרה שבווילה מזרח-תיכונית התקבעה מערכת חינוך ספרותית שמושתתת כמעט רק על ספרות רוסית קלאסית, כדאי לשאול מה זה בדיוק אומר "הקלסיקן האחרון?" מה אנחנו יודעים על הקלאסיקה הרוסית שלא בתיווך מערכת החינוך? והאם נוכל לזהות שאכן מדובר בכתיבה "קלאסית"?
ובכן, אכן קל לזהות מוטיבים קלאסיים ב"סופה" למן ההתחלה ולכל אורכה. זה מתחיל כמובן עם העובדה שהעלילה מתרחשת בעת סופת שלגים, מוטיב שגור בספרות הרוסית. כמו כן יש לנו עיירות שכוחות אל, יערות אפלים, עגלון בודד המסיע רופא אל כפר מרוחק כנגד כל הסיכויים, יש לנו טוחן ואשת טוחן, קללות מלוא החופן, הומור מושחז כתער ותחושה של טרגיות בלתי נמנעת. את כל אלה יוכל לזהות הקורא הישראלי שקרא אך מעט מהספרות הרוסית הקלאסית, ויוכל לזהות גם מתי סורוקין שובר את הנרטיב המוכר והולך אל מקומות אחרים, גמישים יותר מבחינה ספרותית.
עם זאת, קשה יותר לזהות את האינטרטקסטואליות המרובדת ביצירה של סורוקין, את ההתכתבות הישירה עם הסופרים הגברים הישנים, את מדרשי השמות של הדמויות שהעגלון והרופא פוגשים בדרך, את המוטיבים היותר-ספציפיים ששותפים לקלאסיקה הרוסית, ואפילו חלקים נרחבים בהומור הפרוע. מדובר במפה משוכללת של מסמנים ומסומנים, חלקם נישתיים עד שרק יודעי ח"ן יוכלו לזהות. במובן זה, סורוקין דומה דווקא לולדימיר אחר, נבוקוב, שהיה מטמין מאות "סודות" ספרותיים בטקסטים שלו. גילוי נאות אם כך, כותב ביקורת זו אינו מומחה לספרות הרוסית הקלאסית והצליח לקלוט בחושיו רק את השכבה הראשונה, המוכרת, של הקלאסיקה הרוסית.
ובהינתן כל זה, האם ניתן ליהנות מהספר כמו שהוא? התשובה היא כן, חד-משמעית. למעשה, טוב יעשה הקורא אם יתעלם לגמרי מהניסיון לבנות את מגדל המסמנים והמסומנים ויתמסר לטקסט הדחוס והמבריק שלפניו. מסגרת העלילה פשוטה ויעילה, עגלון עני המכונה חרחושה ודוקטור מכובד מנסים להגיע אל כפר מוכה מגפה על מנת לתת את החיסון השני ולרפא את החולים. הבעיה: סופת שלגים משתוללת בין הכפר שממנו הם יוצאים לכפר שאליו הם אמורים להגיע. כנגד כל הסיכויים, ולמען החולים, הם יוצאים לדרך במזחלת בעלת השם המוזר עצמונוע הרתומה ל-50 סוסים ננסיים. בדרכם הארוכה ומלאת המכשולים הם פוגשים דמויות מוזרות, נתקלים במכשולים חסרי פשר, סוטים מהדרך שוב ושוב, קופאים מקור, נחלצים מצרה אחר צרה, עד לסוף.
מסגרת העלילה מבטיחה לקורא מסע הרפתקאות כזה או אחר ומשאירה אותו דרוך בשאלה: האם יגיעו ויצליחו להציל את הכפר, או לא. בדומה לסיפורי מסעות אחרים, נניח האודיסאה, גם סורוקין מבין שהמטרה היא לא העניין אלא מה שקורה בדרך, והוא מנצל את תחושת הדריכות של הקורא עד תום כדי להוביל אותו לטיול סוריאליסטי ומערער. למעשה, אם הייתי צריך לבחור ספר מראה ל"סופה" הייתי בוחר ב"אליס בארץ הפלאות" - אכן, מדובר באגדה אפלה שבה חוקי הפיזיקה משתנים ללא הרף.
כמו ביצירת המופת של לואיס קרול, כך גם אצל סורוקין הפרופורציות משתנות ללא הרף - יש שם טוחן גמד שככל שמתקדמת הסצנה הופך להיות קטן עוד יותר ממה שנראה בהתחלה, גם 50 הסוסונים שמריצים את המזחלת מתבררים לקראת סופו של הספר, כננסיים עד כדי כך שהם נחים בשרוולו של חרחושה העגלון. מצד שני, הצמד נתקל באדם ענק שקפא בשלג, ושחלק שלם מהמזחלת נתקע בנחירו! עוד מפציעים בספר: איבר מין זכרי עצום וסוסי ענק המסיעים קרונות רכבת. שיא הסוריאליזם של סורוקין הוא בתיאור של חוויה פסיכדלית שהדוקטור עובר אצל קבוצת אנשים מוזרה המכונה הוויטמינדרים. בניגוד לאליס, סורוקין מקפיד להחזיר אותנו אל הריאליזם של הספר, באותו אופן שבו העצמונוע סוטה מהדרך כל הזמן וחוזר אליה.
'סופה' מספק לקורא חוויה דחוסה, לעיתים משעשעת, ברוטלית לעיתים קרובות, הדורשת ממנו להיות קורא פעיל - למקם את עצמו בכל פעם מחדש בעלילה, בז'אנר, במשמעות, וזאת מבלי לייגע או לשעמם, הישג מרשים לכל הדעות.
"סופה", ולידימיר סורוקין, תרגום: פולינה ברוקמן, הוצאת לוקוס, 234 עמודים
