אחרי יותר מ-50 ימים של לחימה, לפעמים כל מה שהראש רוצה זה להפסיק את הגלילה האינטנסיבית בעדכוני החדשות ולמצוא נחמה. במדור "ניקוי ראש" נמליץ עבורכם מדי יום על תכנים מסוגים שונים - הצגה, מוזיקה, ספר, סרט ועוד - כל דבר שעשוי לשלוח אתכם, ולו לכמה שעות, לעולם אחר. לעיתים, יש צורך מכוון גם ברגע של אסקפיזם, גם אם רק כדי שתוכלו לחזור לשגרה המורכבת מחוזקים יותר. והיום (ו') נמליץ על שלושה אלבומי אינדי שמצליחים להרגיע, לעטוף ולנחם, באמצעות צליל, מילים ומנגינה, ממש כמו חיבוק שכולנו זקוקים לו בימים אלה. האזינו:
Mild High Club - Skiptracing
האלבום השני של הרכב הפופ הפסיכדלי משיקגו שיצא ב-2016 הוא מסוג היצירות שאפשר לנגן בלופים כמעט בלי סוף - ובתקופה הזו גם כדאי לעשות זאת. השירה החולמנית, הנגינה ההרמונית וגם המילים - ייקחו אתכם הרחק מהמציאות וימקמו אתכם אי שם על ענן רך וורוד. מומלצים במיוחד הם השירים: Homage, Tesselation ו-Chapel Perilous. למי שהתחברו לאלבום, נמליץ להתקדם לדיסקוגרפיה השלמה של הלהקה שהיא פחות או יותר קלונקס מוזיקלי.
Unknown Mortal Orchestra - II
הדבר היחידי שניתן לזקוף לרעתו של האלבום המהפנט הזה של Unknown Mortal Orchestra הוא השם המעפן ונטול המעוף - II, אבל זהו. שם זה נגמר. מדובר ב-40 דקות של שירה שנעה בין פולק לרוק פסיכדלי, בשילוב גיטרות עדינות ולא מתלהמות שיעטפו אתכם מכף רגל ועד ראש ומזמינות אתכם להתמסר אליהן לחלוטין. גם אם המילים והמלודיה לעיתים עצובות או מלנכוליות מעט - הן עדיין מסוגלות לעורר תחושת הזדהות חזקה, ובעצם כך להציע נחמה. מומלצים במיוחד הם השירים: Swim and Sleep (Like a Shark), The Opposite of Afternoon ו-So Good at Being in Trouble.
iogi - everything's worth it
האלבום השלישי של האמן הישראלי (כן, אנחנו יודעים שזה ממש לא נשמע ככה) יוגב גלוסמן שיצא תחת הלייבל Raw Tapes, מורכב מתשעה שירים אופטימיים, מרגשים ונטולי ציניות שנוסחים תקווה לעתיד טוב יותר. כשהוא מלווה במיטב האמנים שיש ללייבל להציע, בהם פולי טרי על קולות הרקע היפהפיים, יוגי מצליח ליצור תחושה מחממת לב שנוכחת בכל פרט החל מהאיור ההרמוני על העטיפה שעיצב אלון תייר, ועד ההפקה המהוקצעת. מומלצים במיוחד הם השירים: disney world, symphony of blue ו-you\me\everyone. יעל אילן
ההמלצה של 30 בנובמבר: הסדרה "פוקר פייס"
כוח העל של צ'ארלי קייל הוא לזהות בולשיט. היא לא יודעת למה זה קורה, אבל כשמישהו משקר לידה, היא יודעת. קייל היא לא גיבורת על, אלא מלצרית בקזינו, שמסתבכת ונאלצת לברוח לרואד-טריפ בשממה האמריקאית. בהתאמה לשחקנית שמגלמת אותה, נטשה ליון ("בובה רוסית", "כתום זה השחור החדש"), קייל מצחיקה ושנונה, עקשנית וסקרנית, ופותרת בקלילות את תעלומות הרצח שמתרחשות סביבה בקצב מסחרר. במסעה היא פוגשת בגלריה מכובדת של טיפוסים, בהם כוכבים מהמעלה הראשונה כמו קלואי סוויני, ג'ודית לייט, ניק נולטי, ג'וזף גורדון לוויט ועוד.
פוקר פייס – טריילר
(באדיבות פיקוק)
למרות שהתרבות מלאה בנשים שחוקרות ופותרות תעלומות, הביקורות התעקשו להשוות את "פוקר פייס" דווקא לסדרת הבילוש "קולומבו" של פיטר פאלק. הפורמט אומנם דומה, וגם כאן מסתתר "רוצח שבועי" שעלינו לגלות, אבל בניגוד לקולומבו, קייל היא לא בלשית אלא סטלנית. היא רק רוצה לשבת עם בירה מול השקיעה ולשמוע פליטווד מאק בפול ווליום, סוג של וריאציה על The Dude ב"ביג ליבובסקי". כמו הקלאסיקה של האחים כהן, גם ל"פוקר פייס" יש פוטנציאל קאלט. זאת לא מעט בזכות הבימוי מלא התנופה של ראיין ג'ונסון ("רצח כתוב היטב"). היופי בסדרה, שזמינה ב-yes, הוא בעיקר בוויזואליות שלה, בתשומת הלב לכל פרט ופרט בפריים ולפיוטיות גדולה בכל הקשור לרגש המוכר היטב לכולנו, אשמה. בליבה של צ'ארלי שטים ענני אשמה תמידיים, שהיא מנסה ללמוד לחיות איתם בשלום, למרות הכול. בתקופה זו נראה שכולנו יכולים ללמוד ממנה דבר או שניים, גם מהקלילות שלה אל מול קשיים וגם מההתמודדות חסרת הפחד שלה עם רגשות האשמה. "פוקר פייס" היא אסקפיזם שמסתכל לרגשות המכוערים בעיניים בחיוך רחב. ניצן פינקו
ההמלצה של 29 בנובמבר: הספר "רוזנפלד" מאת מאיה קסלר
ספרות רומנטית הפכה בעת האחרונה לאחד הז'אנרים הכי מבוקשים במדפי חנויות הספרים והספריות. שלל סופרים, ובעיקר סופרות, מתמקדות כיום ביצירה של ספרים שמזכירים את סרטי ה"צ'יק פליק" - עלילה שלא חייבת להיות מורכבת מדי ומטאפורות שלא צריכות להיות גבוהות מדי, כי הספר עונה על איזשהו צורך בסיסי ופשטני יותר של קריאה.
גם אצלנו בישראל הז'אנר הזה הולך ותופח, ואולי אחד הספרים הבולטים ביותר שיצאו בו בשנה האחרונה הוא "רוזנפלד" של מאיה קסלר, שעל יותר מ-400 עמודיו, הוא רומן סוחף שקשה לעצור את הקריאה בו. הוא עוקב אחר נועה, צעירה שחולמת לעשות קולנוע, שמתאהבת בגבר שמבוגר ממנה בכמה עשורים. היא מוכנה ללכת אחריו עד סוף העולם - לעבוד אצלו, לטוס אחריו לחו"ל, לחכות לו בדירתו גם כשהיא לא יודעת מה מעשיו בלעדיה - והיא תעשה הכול בשביל לא לאבד את המגע המיני שיש ביניהם. במקביל, היא גם נאלצת להתמודד עם השדים הפרטיים שלה, האימא שאיתה היא לא בקשר, כשהוא - טדי רוזנפלד, יודע כמובן ללחוץ לה על כל הנקודות הכי כואבות.
להמלצות נוספות במדור "ניקוי ראש":
אפילו שהוא ספר שנועד להיות יחסית קל לקריאה, "רוזנפלד" לא מוותר על הערך המוסף. גם סצנות הסקס הרבות בו מרגישות מדויקות ברובן, תורמות להתפתחות העלילה ומסייעות לנו להבין את מניעי הדמויות. לאורך הספר קל מאוד להיקשר לנועה ולדמויות האחרות, לתהות לגבי השחור והלבן של החיים, לשאול גם שאלות על עצמנו, ולהתעסק לרגע בבעיות שהיום נראות כמעט חסרות משקל בעידן שבו אנו חיים. איה חיות
ההמלצה של 28 בנובמבר: "האחיות המוצלחות שלי" ב-yes.
העשור האחרון הביא למסך הטלוויזיה שלנו פריחה של יצירה נשית: בארה"ב הייתה זו "בנות" של לינה דנהאם שביקשה להיות "קול של דור" עבור ילדי שנות ה-80 וה-90; ובישראל מייצגת אותנו בכבוד "האחיות המוצלחות שלי" שכתבו גלית חוגי ונועה ארנברג וביים גורי אלפי.
הסדרה עלתה לראשונה ב-2016, ובשלוש עונותיה סיפרה את סיפורן של שלוש אחיות שהוריהן מחליטים לעזוב את הארץ והן נשארות לבד, כשהן צריכות לדאוג אחת לשנייה - כשלא בטוח שכדאי לתת למישהי מהן לשמור אפילו על אוגר. נטלי (נלי תגר), היא סטריאוטיפ דור ה-Y שנאלצת לראשונה לחיות בגפה למרות שהיא לא באמת מסוגלת להחזיק בעבודה יותר מכמה ימים; אחותה הגדולה, אורית (דנה סמו), בדיוק משנה את כל חייה לאחר שהחלה לגלות את המיניות שלה, התגרשה מבעלה ונמצאת במערכת יחסים עם אישה; והקטנה, מור (טס השילוני), היא חיילת ממורמרת בבסיס רחוק שמתמודדת עם דמויות הזויות כמו המפקד שלה רוני "השמן" (גל תורן) וחברתה המוגזמת ליזו (עדי חבשוש).
"האחיות המוצלחות שלי" הוכיחה ביותר מדרך אחת שהיא אחת היצירות הישראליות הטובות שנעשו כאן: כל צופה יכולה למצוא את עצמה באחת הדמויות (ולפעמים גם ביותר מאחת), היא קורעת מצחוק והכי ארצישראלית שיש. זה בולט במיוחד בהתמודדויות של הדמויות עם האנשים סביבן, למשל בפרק שבו נטלי נאלצת לארח את ראש הממשלה (ירון לונדון) שמגיע לדירה שלה כי הוא חייב לשירותים; ובעונה השנייה שמתרחשת במהלך מלחמה בגבול הצפוני, וכוללת פרק בקבוק מרהיב שבמהלכו מידד, השותף לדירה של נטלי, הולך למילואים. אם התרחשויות העונה קצת קרובות מדי למציאות ואתם מבקשים אסקפיזם מובהק יותר - אפשר פשוט לחזור לעונה הראשונה והשלישית, המדהימות לא פחות. הזדמנות טובה להיזכר, איזו טלוויזיה נפלאה נעשית כאן. איה חיות
ההמלצה של 27 בנובמבר: סרטוני חיות שמרחיבים את הלב
בכל יום שחולף מאז 7 באוקטובר, נדמה שכאומה מגיעה לנו איזו טפיחה קולקטיבית על השכם, מדבקה על לוח דמיוני שמציינת "כל הכבוד! שרדתם עוד יום מבלי שתיטרף עליכם דעתכם!". ככה זה כשכבר 52 יום רובנו דבוקים למסכי הטלוויזיה והטלפון הסלולרי, גוללים שוב ושוב כדי לנסות למלא את החלל שנפער בלב שלנו עם עוד עדכון חשוב או סרטון קורע לב. אבל מה אם הייתי אומרת לכם שתוך דקות בודדות אפשר להעלים כל מחשבה קודרת או תחושת סטרס שמבעבעת בתוככם? לא, אני לא קוסמת (לו הייתי, יכולתם לנחש את מי הייתי מעלימה), אלא רק אישה שהתמסרה לסרטוני החיות שקפצו לה ברשתות.
צפייה בסרטונים חמודים של חיות התגלתה לא רק כהסחת דעת הכרחית מהמציאות שאנחנו חיים בה, אלא גם כתוכן שמשפר במהירות שיא את מצב הרוח, ממלא את הראש במחשבות חיוביות, בונה חוסן נפשי ובעיקר מחמם את הלב עם תזכורת שבעולם קיימים גם אנושיות, תום וטוב לב - ובשפע. לא רק אני אומרת: על פי התיאוריות השונות, כשרואים משהו חמוד - מתינוק חייכן ועד גורים פרוותיים ושובבים - המוח שלנו משחרר גלים של דופמין (שמגביר את תחושת האושר) ואוקסיטוצין (הורמון האהבה והאמון), ומפחית את רמות הקורטיזול (הורמון הדחק, שיורד כשנחשפים לגירויים חיוביים ומהנים). התגובה הביולוגית והאבולוציונית שלנו מותאמת לרצון לטפל ולהגן עליהם.
נבירה מתמשכת בסרטוני חיות כאלה וצפייה בהם יגרמו לאלגוריתם להתחיל לעבוד בשבילכם, ותוך זמן קצר תבחינו איך הפיד שלכם מתחלף בסרטונים מתוקים של כלבלבים רצים לערימת עלים גרופים, חתולים מתכרבלים, אוגרים אוכלים ירקות ואפרוחים זזים לצלילי "מקרנה". מדובר בבריאות הנפש, לא פחות - אז תתמסרו ותיהנו, ועל הדרך הוספנו גם את מאוס, כלבת המחמד של דמי מור. אין בעד מה! נעמה ברקן
ההמלצה של 26 בנובמבר: הסרט "ליידי בירד"
לערב הסרט הביתי הקרוב היינו שמחים להתנחם בבעיות אחרות, ואם אפשר פשוטות יותר. סיפור ההתבגרות של גיבורת "ליידי בירד", בכורת הבימוי של גרטה גרוויג - שגם כתבה את התסריט, הוא בדיוק אחד כזה. סרט שהגיבורה במרכזו נמצאת בשיא הבלבול שמביא איתו גיל ההתבגרות.
כריסטין (בגילומה של סירשה רונאן הנפלאה), או ליידי בירד כפי שהיא קוראת לעצמה, היא תלמידת תיכון קתולי בת 18 מסקרמנטו. לטענתה היא נולדה "בצד הלא נכון של המסילה", כשבצד השני (זה הממשי וגם המטאפורי) נמצאות כל המטרות שלה להגשמה עצמית. כיאה לבחורה החולמנית מקליפורניה המטרות ממוקמות הרחק מהבית - בחוף המזרחי של ארצות הברית.
שנים לפני שגרוויג ביימה את הלהיט הקולנועי המצליח של השנה - "ברבי", היא יצרה את "ליידי בירד", שגרף מחמאות רבות מהמבקרים כשיצא ב-2017, וגם חמש מועמדויות לאוסקר, ולעומת שובר הקופות המסחרי של הבמאית הסרט נדמה אישי למדי. מדובר בדרמה-קומדיה מחממת לב שממוקמת ב-2002, כשאמריקה עוד מנסה להתאושש מאסון התאומים, אבל הגיבורה בסך הכול רוצה לסיים את התיכון ולרדוף אחרי החלומות שלה. הסובבים אותה מתעקשים להוריד אותה לקרקע, אבל היא נחושה מתמיד. הדמויות בסרט לא ייחודיות מדי בנוף הטלוויזיוני או הקולנועי (למרות שדווקא ליהוקו של טימותי שאלאמה כמוזיקאי עתיר קלישאות מספק למדי) אבל הדינמיקות שנוצרות ביניהן - ובמיוחד הקשר הריאליסטי להחריד בין האם לבתה - הופך את הסרט הזה, שזמין לצפייה באפל TV פלוס, למסע רגשי נוגה שנעים להתנחם בו. עומר טסל
פורסם לראשונה: 12:39, 26.11.23
