שקיעה ירדה אמש (ה') על פארק הירקון, ולרגע היה אפשר להתבלבל ולחשוב שאנחנו נמצאים ביקום מקביל. על הדשא מפוזרים בהמוניהם עשרות אלפי צעירים שמתמסרים למוזיקה ולקצב שמכתיבים אלה שעל הבמה - מיטב אמני ישראל, מברי סחרוף, דרך היהודים וזהבה בן ועד לנגה ארז ובניה ברבי, מגובים לא רק בלהיטים הגדולים אלא גם בשמות המובילים מסצנת הטראנס, שמנגנים לידם והופכים את הביצועים של השירים המוכרים למשהו חדש, אחר וסוחף. נדמה שאירוע חד-פעמי שכזה, שמשלב בין שני העולמות - הפופ והרוק והאלקטרוני-הפסיכדלי, יכול להתרחש רק כאן - במופע הריפוי המרגש של קהילת הנובה.
היהודים מבצעים את "הזמן שלך" עם איתן רייטר והדג נחש מבצעים את "זמן להתעורר" עם בליס
(צילום: עומר בסל)
כשהצבעים הנוגים שוטפים את השמיים, קשה שלא לחשוב על זריחה אחת שטופת אימה בבוקר 7 באוקטובר, שבת איומה ומסויטת, שהוכיחה את שבריריות החיים בחסות המרצחים שניסו לחסל אותנו. אבל בריפוי עסקינן, ובערב הזה - המוזיקה מובילה. מתוך השבר הגדול, האובדן והדרך שעוד יש לעשות, הם רוקדים עם דמעות בעיניים, וזה לא הופך קל. אבל שום דבר לא יעצור אותם.
11 צפייה בגלריה
תפילה עוצמתית ומשותפת של רבבות להחזרת החטופים. מתוך מופע ההנצחה של קהילת נובה בפארק הירקון
(צילום: טל שחר)
מאחורי הבמה המרשימה התערבבו ביחד אמנים מהשורה הראשונה של המוזיקה הישראלית יחד עם שורדים מהנובה, משפחות של קורבנות ואנשי קהילת המוזיקה האלקטרונית והטראנס הישראלית. האווירה מאחורי הקלעים הייתה שמחה ואנרגטית, אבל גם שם העצב הגדול ריחף כל הזמן באוויר. מצד אחד זה פארק הירקון, הופעה גדולה, פסטיבל אמיתי עמוס פעילויות. מצד שני - כולם ידעו וזכרו מה המטרה שלשמה התכנסו פה, ויודעים שזה לעולם לא יהיה שלם עד שלא יוחזרו 120 האנשים שעוד חטופים בעזה מזה 265 ימים. המראה היה מרהיב גם מהבקסטייג' - פארק הירקון היה מלא ברבבות של אנשים שבאו להתמלא בתקווה, להתפלל תפילה עיקשת לבשורות וימים טובים, ובתוך כל הקושי גם לחגוג את החיים, והמראה הזה הפעים את המשפחות וגם את ניצולי הנובה שחוו מערבולת של רגשות.
"למי קראתם שורדים? תקראו לנו רוקדים"
שלו ביטון (25) הגיע למסיבת הנובה ב-7 באוקטובר עם חמישה חברים טובים, ששרדו כולם בדרכים שונות. רק בתום המסיבה גילה שחברתו תפארת לפידות ז"ל, שנכחה שם גם, נרצחה. אנחנו פוגשים אותו מאחורי הקלעים מחויך ומתרגש. מאז אותה השבת הוא הספיק להשתקם, ואפילו לחזור למתחם המסיבה מספר פעמים, וכיום הוא מקדיש הרבה מהזמן שלו להסברה. "האזעקה תפסה אותי תוך כדי זה שאני ישן במסיבה, רציתי קצת לנוח לפני הבוקר והתעוררתי ישר לבלאגן בשטח", הוא מספר ל-ynet. "באזור 7:40 היה מטח מאוד רציני שנורה עלינו ואז מצאנו את עצמו רצים במשך שעתיים. [רצנו] שמונה קילומטר עד שהגענו לחווה של יונס שהציל את החיים שלנו. אחרי שעה - המחבלים הגיעו לחווה. יונס הצליח לעבוד עליהם ולשכנע אותם ש'אין אצלו יהודים' - וככה ניצלנו. הוא לגמרי הציל את החיים שלנו".כ
יונס שביטון מדבר עליו הוא יונס אלקרנאווי, בדואי שהסתיר ממחבלי החמאס מתחת לביתו שמונה צעירים מהנובה, ועוד עשרות עובדים תאילנדים. "אנחנו מדברים כמעט כל שבוע, בשבילי זה כמו קשר של אבא ובן. הבן אדם הוא פשוט חסיד אומות עולם", מוסיף ביטון.
יש פה מלא אנשים הערב, מה זה עושה לך?
"זה קצת כמו ההגעה הראשונה לשטח של הנובה. זה כל כך הרבה רגשות שקצת מתנגשים אחד בשני. הייתי רוצה להגיד שזה ניצחון אבל אי אפשר באמת להגיד שזה ניצחון. בכל זאת, ב-7 באוקטובר נרצחו במסיבה קרוב ל-350 אנשים. אז אני לא רוצה להגיד 'ניצחון' - אבל כן אפשר לומר שזה סוג של התגברות. הטרוריסטים לא ניצחו. בסופו של דבר אנחנו עומדים פה תשעה חודשים אחרי, רוקדים פה ביחד ואף אחד לא יעצור אותנו. אני לא אגיד שנרקוד שוב, כי הנה אנחנו רוקדים כבר עכשיו".
11 צפייה בגלריה
חולצות לזכרו של בניהו ביטון ז"ל, מתוך מופע ההנצחה של הנובה בפארק הירקון
(צילום: מוטי קמחי)
ואיך אתה מוצא כוחות תשעה חודשים אחרי?
"היום אני במקום יותר יציב, משתדל להאמין בחיים. ללמוד לחיות עם [זה], לדעת לקבל את מה שקרה, להתקדם ולחיות".
כמו ביטון, גם ללה לוי (26) שהייתה בנובה ב-7 באוקטובר מצאה מסתור בבית באזור. לוי ברחה לקיבוץ סעד והתחבאה אצל ניצולת שואה. "כן, למרבה האירוניה התחבאתי אצל שרה ג'קסון, ניצולת שואה", היא מספרת מאחורי הקלעים. "היא המלאכית שלי ואנחנו עדיין בקשר. הפכנו להיות סוג של סטטיק ובן אל, הצמד החדש, מתראיינות בלי סוף ביחד לכל מקום".
11 צפייה בגלריה
שלט הקורא להשבת החטופה עדן ירושלמי במופע ההנצחה של הנובה בפארק הירקון
(צילום: מוטי קמחי)
לוי אף זכתה לעמוד על הבמה יחד עם עוד כמה חברי קהילה מהנובה, שיחד קראו קטע שמבקש - "אל תקראו לנו שורדים. קראו לנו רוקדים". "בדיוק ירדתי מהבמה וקלטתי את הכמות של האנשים, זה מטורף שכל אלה באו", היא מוסיפה. "בבוקר הייתי מאוד בדילמה - מה אני עושה פה? מה אני בדיוק חוגגת? יש לי חברים שנרצחו יש לי חברים שהם עדיין חטופים בעזה, מה לעזאזל אני חוגגת פה? ואז אמרתי רגע, אנחנו דווקא כן יכולים לשנייה אחת לחגוג את זה שאנחנו - 3,000 אנשים - יצאנו בחיים, אפשר גם לתת מקום לזה. זו שמחה מהולה בעצב אבל איזה כיף שיש לנו את ההזדמנות להראות לאנשים את העולם שלנו, של המוזיקה האלקטרונית". בתוך הרגשות המעורבים, לוי ביקשה להזכיר גם את חבריה שנרצחו - ליאור מימון, דורין אטיאס, אליקים ליבמן וסיגל איטח, ועדן ירושלמי שעדיין חטופה בעזה מזה 265 ימים.
"אנחנו עוצמים את העיניים ורואים את גיא, הוא כל הזמן איתנו"
השילובים המוזיקליים המיוחדים הולידו כאמור, גרסאות חד-פעמיות שזיכו להיטי פופ ורוק מהמוזיקה הישראלית בעיבודי טראנס, שהשתלבו זה בזה באופן מבריק והרקידו את הרבבות במשך שעות ארוכות. גם הבחירה של השירים המבוצעים הייתה רגישה ואינטליגנטית, והתמהיל נע בין רגעים סוחטי דמעות - כמו הביצוע של זהבה בן ל"אהבה של אמא (חיים שלי)" עם האימהות השכולות, או התפילה העיקשת של ברי סחרוף ואיתן רייטר, שאירחו על הבמה ב"בואי הביתה" גם את מורן סטלה ינאי ומיה שם שחזרו מהשבי, וגל דלאל - אחיו של גיא שעדיין חטוף בעזה, דרך המנוני תקווה כמו "נופל וקם" בביצוע שב"ק ס' וקפטן הוק והקריאה של הדג נחש ודי-ג'יי בליס - "זמן להתעורר".
זהבה בן שרה את "אהבה של אמא (חיים שלי)" עם האימהות השכולות במופע של קהילת הנובה בפארק הירקון
(קרדיט: עומר טסל)
כך גם אצל נינט טייב, שביצעה את העיבוד המיוחד לשירה "קמתי לרקוד" - מגובה בלהקת רקדניות, והדגישה שהפעם זה "קמתי לרקוד" - ולא "כמעט", כמילות השיר. "היום אנחנו באים לפה להיות כאן בשבילם, לא בשביל עצמנו - אנחנו פה הערב בשביל השורדים ובשביל כל מי שהגיע לפה, וגם בשביל כל מי שלא היה יכול להגיע", סיפרה נינט ל-ynet, והסבירה שזה מה שאמרה גם לרקדניות שליוו אותה ברגעים לפני שהן עלו יחד לבמה. "אנחנו לא המרכז הפעם, אנחנו משרתים משהו שהוא הרבה יותר גדול מאיתנו. 7 באוקטובר הוא אישי של כולם. אני כל היום בצמרמורות, כל הזמן, מהרגע שהגעתי לפה".
11 צפייה בגלריה
אורית שחף מלהקת היהודים עם תמונתו של גיא אילוז על חולצתה, במופע המחווה לנובה בפארק הירקון
(צילום: רועי אלמן)
במקרה של סולנית להקת היהודים, אורית שחף, ב-7 באוקטובר חברי ההרכב איבדו שותף מוזיקלי - גיא אילוז, המפיק הטכני של הלהקה שנרצח בנובה. "אני הבאתי לפה איתי את גיא. זה מה שמחבר אותי לאירוע - גיא, אני פה בגללו ובשבילו", היא מספרת ל-ynet, כשעל גב חולצתה תמונתו. "גיא תמיד היה שם בזמן ההופעות, בצד ימין של הבמה וגם בהופעה האחרונה שלנו לפני 7 באוקטובר הוא היה שם, במקום הקבוע שלו מצד ימין. וזה גם הזיכרון האחרון שלי ממנו. עכשיו זה מאוד קשה כשהוא כבר לא שם בצד ימין. קשה להתרגל, אלה רגעים קשים, כבר קרה לי שבכיתי באמצע הופעות כי לא יכולתי. ואז המשכתי לשיר. אנחנו עוצמים את העיניים ורואים את גיא, הוא כל הזמן איתנו".
די-ג'יי דרוויש (דוד אברמוב) הוא דמות ידועה בקהילת המוזיקה האלקטרונית בישראל. ב-7 באוקטובר בנו לאור, שרק התחיל לעשות את צעדיו הראשונים בעולם המוזיקה והחל לתקלט, היה במסיבת הנובה. "בבוקר ההוא הייתי בבית, מחכה לבן שלי", מספר דרוויש. "הבנו שמשהו נורא קרה עוד לפני שזה הגיע לחדשות. היתה אי-ודאות נוראית עד שקיבלנו את הידיעה שלאור נרצח במיגונית ברעים".
מרינה מקסימיליאן ודרוויש מבצעים את ״ביחד״ במופע של קהילת נובה.
(צילום: עומר טסל)
על הבמה דרוויש ליווה את מוש בן ארי בביצוע שירו "ממריאים" וגם את "שיר למעלות", ואת מרינה מקסימיליאן שביצעה את שירה Hurricane ואת "ביחד", שאת מילותיו - "איתך, גם סוף העולם לא מפחיד אותי" - הקדישה לדי-ג'יי בשירה משותפת יחד עם הקהל. "המשמעות המקורית של טראנס זה טקס של ריפוי. תודה שאתה מעורר בנו את ההשראה והכוח לרפא את עצמנו לצד הכאב שלך", אמרה הזמרת על הבמה. "תמיד הייתי בעד מסר שמוזיקה היא אהבה ושריקוד הוא פורקן, סוג של רפואה. ה'ביחדנס' הזה, יש בזה המון נחמה, זה מה שאנחנו צריכים בחיים האלה", אמר. "אני משלים עם העובדה הזו כל יום מחדש, וזה קשה - אבל מוות זה חלק מהחיים ואני מכיר בעובדה הזו, וכמה שקשה להסתכל עליו, על המוות, צריך להבין שהוא שם".
עוד הוסיף דרוויש שהוא מתרגש מההיענות הגדולה של האמנים המובילים משתי הסצנות. "יש פה התגייסות ענקית של הטובים מכולם במוזיקה הישראלית לטובת הקהילה שלנו - של המוזיקה האלקטרונית וקהילת הטראנס. זה מאוד חזק, מסוג הדברים שיכולים לקרות רק אחרי שבר מאוד גדול. לפעמים, כשהחומה נשברת, מהסדקים יוצאים פרחים. אז זה משהו כזה - הכרה והתגייסות מאוד גדולה כדי לציין ולהרבות בטוב, ולראות כמה בריקוד ומוזיקה יש כוחות של ריפוי ופולחן. כל אחד נמצא פה הערב עם הזיכרון שלו, אני מקדיש את ההופעה הלילה לבן שלי".
מרינה מקסימיליאן, חברה קרובה מאוד של די-ג'יי דרוויש, מספרת על ההתמודדות של אברמוב עם אובדנו ועל המשמעות העמוקה של היצירה ושל המוזיקה בתוך תהליך הריפוי - שלה ושלו. "הכרתי את לאור מאז שהיה בן שמונה, ומבחינתי מה שקרה באותו יום זה משהו שקרה הכי קרוב שאפשר", היא מספרת ל-ynet. "לראות חבר קרוב עובר דבר כזה זה מאוד מטלטל. לראות אדם כמו דוד, שבוחר לנתב את הכאב שלו ולהמשיך לייצר אירועים ולהרקיד אנשים שבהם הריקוד נהיה דבר קדוש. הרבה שנים סצנת הטראנס היתה דבר מחתרתי, אולי קצת מושמץ, מסתורי. כמו שאמרתי על הבמה - בתרבויות עתיקות, כשרוצים לרפא משהו בחיים, נכנסים לטראנס ופורקים את הדברים הישנים ומקבלים את החדשים, וזה מה שדוד עושה - הוא בוחר להמשיך ולהרקיד אנשים. אני מעריצה אותו, וזה מה שהיה הכי חשוב לי היום בהופעה. להיות איתו ולהחזיר לו כוחות כדי שימשיך לעשות טוב בחיים".
ואיך היה להופיע מול כל האנשים האלה?
"זה אירוע מאוד עוצמתי וזה אושר גדול לראות ילדים יפים שמחים ולא לראות ילדים על פוסטרים, שזה מה שהתרגלנו לראות. זו מתנה אדירה. זו זכות גדולה".
