המילים "בוגד" ו"בגידה" שבות וחוזרות פעמים רבות בסרטו החדש של דן וולמן, "הבשורה על פי יהודה", והופכות אותו ליצירה רלוונטית, במיוחד בימים אלה. הסרט, בעקבות ספרו האחרון של עמוס עוז (מ-2014) שהוא מבוסס עליו, תוהה מי הוא בוגד, והאם מי שמוגדר ככזה אינו בעצם האוהב הנאמן ביותר? השאלות האלה עולות בו דרך עיסוק בדמותו של יהודה איש קריות שהשאלה האם בגד בישו או היה בעצם תלמידו המסור ביותר עולה בכתב יד חיצוני לברית החדשה שהתגלה בשנת 1978, ונקרא אכן "הבשורה של יהודה".
הבשורה על פי יהודה - טריילר
( באדיבות טרנספקס)
הסרט, בעקבות הספר, מתרחש בירושלים של 1959 ועוקב אחר הדינמיקה בין שלוש דמויות: שמואל אש (יובל לבני), סטודנט צעיר המגיע להתגורר בביתו של איש רוח ירושלמי נכה, גרשום ואלד (דורון תבורי), הזקוק נואשות למישהו שישוחח ויתווכח עמו מספר שעות ביום. הדמות השלישית היא זו של עתליה (עינב מרקל), אלמנת בנו יחידו של גרשום שנפל במלחמת השחרור ומתגוררת אף היא בבית. שתי הדמויות האלה, גרשום ועתליה, חיות במעין קבר מטאפורי (מה שמודגש באמצעות יחס המסך הריבועי של הסרט שצילם דני שניאור הוותיק), ויש משהו בקשר ביניהן שמזכיר סרט אימה אקספרסיוניסטי - תחושה המתעצמת נוכח זוויות הצילום המוטות באופן בלתי מורגש כמעט, אבל שמחלחל אל הצופה בהדרגה.
לביקורות סרטים נוספות:
שיחותיהם של ואלד ואש עוסקות אומנם בישו ויהודה, אך מזהות את המקבילות להם בשיח הציוני ובדמותה של המדינה שזה לא מכבר קמה. זאת, בין היתר דרך דמותו של אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, שהיה יריב מר של בן גוריון, התנגד להקמתה של מדינת ישראל ותמך במרחב דו-לאומי. עתליה עצמה, כך מתברר, מחזיקה אף היא בעמדותיו, ומסרבת לזהות במותו בקרב של אהובה ביטוי לרוח הרואית. המפגש בין אש וואלד מתורגם כאן לעימות פוליטי סביב תקפותו ומוסריותו של הרעיון הציוני - עימות שראשיתו בוויכוח ישן בין ואלד, מייצגו של השיח הבן גוריוניסטי, ואברבנאל המנוח (שהבית הוא למעשה ביתו), שדגל בערכי תנועת ברית שלום הדו-לאומית ונחשב על כן לבוגד. בתוך כך, מתפתחת גם המשיכה בין אש ועתליה, מעין פאם פאטאל מקומית ועובדת במשרד חקירות שמעניקה לסרט ממד פילם-נוארי.
3 צפייה בגלריה
עימות פוליטי סביב תקפותו ומוסריותו של הרעיון הציוני. מתוך "הבשורה על פי יהודה"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
הקולנוע הישראלי עסק מעט מאוד בדינמיקה שבין הנצרות והיהדות. דוגמאות בודדות הן "ללכת על המים" של איתן פוקס מ-2004, שכבר כותרתו מתייחסת אל הנס שביצע ישו בכינרת, ו"הסודות" של אבי נשר מ-2007 שתיאר את התיקון שמחוללות שתי נערות במדרשה תורנית לנשמתה החוטאת של אישה נוצרייה. השיח היודו-נוצרי שמתנהל בסרטו של וולמן מחבר בתבונה בין מי ששמו הפך נרדף לבוגד, יהודה, ושיח פוליטי, ובה בעת הופך למחווה מרגשת לעוז עצמו, נביא זעם שקולו כמו שב ונשמע מן המתים, מתריע מפני הרגע הנוכחי.
התסריט של שושי וולמן - אשת הבמאי והעורכת הקבועה של סרטיו (את הסרט הזה ערך איל אמיר) - מוותר על הסמליות, ההקשרים הפוליטיים וההיסטוריים והמורכבות הרעיונית של הרומן, שממילא לא ניתן היה להעביר בסרט שכוונותיו צנועות יותר. עדיין, כסרט המבוסס לא מעט על מלל, הוויכוחים היוקדים בין ואלד ואש, הופתעתי עד כמה אלה צולחים היטב אל המסך. הופתעתי גם עד כמה הסרט הזה משתלב בשיח העכשווי בקולנוע הישראלי שעניינו חורבן. לא רק "אגדת חורבן" של גידי דר מ-2021 המורכב מציורים סטאטיים ומגולל את סיפור המרד שהביא לחורבן בית שני במאה הראשונה לספירה; אלא גם סרט הפנטזיה האפוקליפטי של האחים יואב ודורון פז, "ג'רוזלם" (2015) שתיאר את שדי הגיהינום המתפרצים בירושלים בערב יום כיפור. כמוהם, גם "הבשורה על פי יהודה" הולך ונהפך לנבואת זעם המזהירה מפני ההשלכות העכשוויות של שיח הבגידה, ורואה בו לא פחות מאשר בסיס לחורבנה של החברה הישראלית.
אבל סרטו הנהדר של וולמן עוסק גם במבט על ירושלים ובזיכרון של העיר, לפחות כפי שהוא מתקיים ביצירתו של הבמאי שכמה מסרטיו התרחשו בה. כבר פתיחת הסרט מייצרת את הזיכרון הזה, כאשר תמונות הלקוחות מסרט תיעודי נפלא, "לגעת בעיר" שמו, שוולמן ביים ב-1978, מבקשות לדמות את ירושלים של 1959. וולמן חוזר במהלך סרטו הנוכחי אל דימוייו היפהפיים של הסרט ההוא, סרט ללא מילים ובליווי מוזיקה מהפנטת של זוהר לוי המנוח, המשלבים בין ירושלים של ההווה בו נוצר ובין זיכרונות ילדות של וולמן (שנולד בה), וכך הופך את "הבשורה על פי יהודה" ליצירה מרגשת שההווה הפוליטי והזיכרון האישי של ירושלים נוכחים בה. אבל קיימת בסרט סגירת מעגל נוספת, עם עמוס עוז עצמו, שאת ספרו "מיכאל שלי" עיבד וולמן לקולנוע לפני כמעט חמישים שנה, ושוטים קצרים ממנו משולבים אף הם בסרט.
רוב הזמן, הסרט מפגיש בין שניים מבין שלושת השחקנים המרכזיים בו. זהו לא רק ביטוי לקולנוע הצנוע שמזוהה עם וולמן, שפועל ברצף ובנחישות למעלה מחמישה עשורים, אלא גם עדות לכוחו של הקולנוע שלו. קולנוע שמתבונן בבני אדם, בפניהם, במחוותיהם, מניח להם לדבר ומקשיב להם. גם כאשר הוא ביים סרטים בעלי ניחוח תקופתי עז יותר, כמו "מחבואים" (1980) "סיפור אהבה ארץ ישראלי" (2016) המתרחשים בימים שלפני קום המדינה, הדגש הושם על דינמיקה אנושית מאשר על שחזור ראוותני. גם כאן, הופעותיהם של תבורי (שכבר הופיע ב"מחבואים" כמורה צעיר והומוסקסואל בירושלים של תקופת המנדט), לבני ומרקל מספקות לשיחות ולסיטואציות את הטון הנכון, בין האינטלקטואלי והאינטימי. שלושתם מצוינים, ובמקרה של תבורי נוספת למשחקו גם איכות מצמררת - אדם חי-מת שנאחז ברעיונות כבקרש הצלה למה שנותר מחייו.
3 צפייה בגלריה
יצירה מרגשת שההווה הפוליטי והזיכרון האישי של ירושלים נוכחים בה. מתוך "הבשורה על פי יהודה"
(צילום: באדיבות טרנספקס)
פעמיים צפיתי בסרטו של וולמן, ובצפייה שניה מצאתי עצמי מרותק אל המתרחש לא פחות ואפילו יותר מאשר בזו הראשונה. הסרט הזה לא רק ממחיש את תקפותה של בשורתו של עוז. בשורתו האחרונה. הוא גם ממחיש עד כמה וולמן, כבר בן 81, יוצר שהחל את דרכו הקולנועית עם אורי זוהר, יהודה ג'אד נאמן ואברהם הפנר, כחלק מהתנועה שזכתה לכינוי "הרגישות החדשה", ממשיך להיות אחת הדמויות המשמעותיות בקולנוע הישראלי על אף פעילותו בשוליו – ואולי דווקא משום כך.
