מטחי הטילים והאזעקות הפוקדים את חיפה בפרולוג של הסרט הישראלי "ארוגם ביי" מזכירים ימים שזה לא מכבר חלפו (נקווה), וזאת על אף שעלילת הסרט מתרחשת בשנת 2015 ובכורתו נרשמה בפסטיבל חיפה שעבר. כמו שני סרטים אחרים שהוצגו באותו פסטיבל במסגרת התחרות הישראלית, "המנצחים" ו"החייל הנעלם" – גם הרלוונטיות של הסרט הזה, בבימויו של מרקו כרמל ("פרא אציל"), נראית לפתע מחרידה. וכאשר המצלמה, בשוט החותם את הסרט, מגביהה עוף מעל בית קברות צבאי – צובר הדימוי העז ממילא כוח נוסף.
"ארוגם ביי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
למרבה הצער, זה המעט שאפשר להגיד לזכותו של הסרט שנדמה כמו גרסה צבאית של "יום רביעי הגדול", סרט גולשי הגלים המיתולוגי של ג'ון מיליוס מ-1978. שלושת גיבוריו הצעירים, בגילומם של ג'וי ריגר, ידין גלמן ומאור שוויצר, משתדלים לעטות הבעות פנים המעידות על רגשות עצורים ומורכבות. הם מתפרצים בזעם, בוהים נכחם או סתם מנסים להראות שמשהו רודף אותם, אבל עושים זאת באופן כה מלאכותי עד שהלב נכמר על כישלון מאמציהם. בתחילת הסרט, בסצינה של לוויה צבאית, קשה שלא להביט בפניה של ריגר, שחקנית מצוינת, העושה כל מאמץ לשלוט ברגשותיה, לו רק לדמות שהיא מגלמת היו כאלה.
עוד לפני כן היא יושבת בלילה על חוף הים, אורות חיפה מנצנצים מרחוק, שוקעת אל תוך עיניו של חברהּ העטוף לצדה בשמיכה. "אני אוהב אותך יותר מהכול", הוא אומר לה, והיא שואלת כמי שיודעת את התשובה: "יותר מהים?". "יותר מהכול", הוא מבטיח לה. זמן לא רב לאחר מכן, בפעולה צבאית בביירות, הוא נהרג. שני חבריו חובבי הגלישה והיא נוסעים לחוף שבכותרת הנמצא בסרי לנקה ונחשב לאחד ממוקדי העלייה לרגל של קהילות גולשים מרחבי העולם, לכאורה כדי להגשים את חלומו של חברם שנפל, אבל באמת כדי לעבד את החוויה הטראומטית והאובדן. מה שהיא לא יודעת ואנחנו כן זה שבן זוגה נהרג כאשר ניסה לסייע לאחד משני חבריו – הדמות שמגלם שוויצר – שלקה במהלך המבצע בהלם קרב. העניינים בין השלושה מסתבכים כאשר בינה ובינו מתפתח קשר רומנטי שאינו מתקבל בעין יפה על ידי הדמות בגילומו של גלמן. המתח הזה מלווה את הדינמיקה ביניהם לאורך כל השהות.
"ארוגם ביי" הוא סרט גולשים קומי-רומנטי שעוסק גם בפוסט טראומה ובהוויה הצבאית המסויטת. ישנם בו נופים יפים (זוהי, אגב כך, הקופרודוקציה הישראלית-סרי לנקית הראשונה), כמה סצינות גלישה רחוקות מלהרשים שנועדו בעיקר להצדיק את אתר ההתרחשות של הסרט, תיאור סתמי של אידיליה ישראלית-איראנית המתאפשרת רק סביב אהבת הגלים, וגם דמויות משנה מיותרות שנראה כאילו בשלב כלשהו היה להן מקום משמעותי יותר. כזו היא אמו של החייל המת (לימור גולדשטיין) שנושאת נאום קורע ללב בלווייתו רק כדי להיוותר אחר כך בגדר צ'אט אקראי בווטסאפ; אביה, קצין צה"ל, של הדמות שמגלם גלמן (אריה צ'רנר) שרוצה לראות את בנו הולך לקצונה; וגם סוחרת סמים אמריקאית (מירה צור) שמסבכת את שני הגברים בסיפור הברחת סמים, ממש בסופו של הסרט – סיפור שנראה בעיקר מודבק ולא קשור לשום דבר.
כדי שסרט כמו "ארוגם ביי" יעבוד נחוצות דמויות מורכבות יותר וגם קונפליקטים שהם מעבר לפנים (יפות) מול פנים (יפות). שחקני הסרט כל כך מתאמצים להביע משהו, אבל מתקשים למצוא את העומק בדמויות החלולות שכתבו להם כרמל והתסריטאית-שותפה מור פולנוהר. אפשר להניח שהסרט פונה לקהל יעד שיכול להזדהות עם השלב הזה בחיים שבו נמצאים גיבוריו, ודאי בעקבות המלחמה הנוכחית, אבל עיסוקו בטראומה ואשמה מסתכם בעיקר בסצינה מביכה למדי שבה מדמה החייל הלום הקרב את הנופים הקסומים כאתר לחימה. גם הדמות שמגלמת ריגר אינה יוצאת טוב מהסרט. בשלב מאוחר מדי מתברר לנו שהוריה ניתקו עמה קשר, ככל הנראה סביב נטישתה את הדת, אבל הפרט הזה נותר כל כך אקראי עד שנדמה כאילו הסיבה האמיתית לכך היא הרצון לחסוך את עלות שכרם של השחקנים שהיו אמורים לגלם אותם.
"ארוגם ביי" יכול היה להיות סרט שיספר את סיפורו של דור שיוצא מצולק מהתופת הצבאית ומנסה למצוא את עצמו במה שרק נדמה כמו גן עדן עלי אדמות. אבל מה שאנחנו נותרים איתו הוא סיפור שמנסה בכוח לפרוט על רגשותינו, נופים יפים שמצולמים פעם עם ופעם בלי פילטרים, תלוי במצב הרוח (הצלם הוא סער מזרחי הטוב), וגם הרהור לא ממש אפקטיבי על המשמעות של להיות אנשים צעירים במדינה הזאת. סרטו של כרמל נראה היום רלוונטי יותר מכפי שהיה עת הוקרן ערב שבעה באוקטובר בפסטיבל חיפה, אבל זה הדבר היחיד שאפשר באמת לומר לזכותו.
