לפני פחות משבועיים, בביקורת שכתבתי על "הלוויתן" של דארן ארונופסקי, מניתי שמות של כמה במאים עכשוויים שעוסקים בסרטיהם במתח שבין כמיהה לגאולה ואימת הנפילה לשאול. התייחסתי לאלו שאת עבודותיהם אני מעריך, ונמנעתי מלהזכיר את אלו שהפער בין היומרה הרעיונית והביצוע מכשיל אותם פער אחר פעם. כלומר, לא הזכרתי את מ. נייט שמאלאן.
"דפיקה בדלת" - טריילר
(באדיבות טוליפ אנטרטיימנט)
שמאלאן פרץ בסרטו השלישי "החוש השישי" (1999) כבמאי המנסה לשלב בין ז'אנרים פופולריים של פנטזיה ובין אספירציות פילוסופיות ודתיות. "החוש השישי" היה סרט אימה פסיכולוגי שבו המפגש של הגיבור עם העל-טבעי מוביל להכרה במצבו האמיתי. ב"בלתי שביר" (2000) ז'אנר גיבורי-העל עוצב כהרהור על היחס הדיאלקטי בין טוב ורע. בסרט המד"ב "סיינס" (2002) פלישה חייזרית אפשרה גאולה רוחנית של כומר באקט ההצלה של משפחתו. בסרט האפוקליפטי "ביום שזה יקרה" (2008) כדור הארץ נוקם במין האנושי באמצעות צמחים שמשחררים רעלנים עצביים המדרבנים את בני האדם להתאבדויות המוניות.
לביקורות סרטים נוספות:
"דפיקה בדלת" (Knock at the Cabin) הוא חזרה של שמאלאן לעיסוק באפשרות חורבן אפוקליפטי. התוצאה מבוצעת באופן מיומן מבחינה טכנית (צילום, סאונד), אך ברמה הרעיונית הוא מציע עמדה חמקמקה ומפוקפקת. מבחינה הפקתית הסרט ממשיך את המגמה המשתלמת להפליא של סרטיו מאז "הביקור" (2015) - סרטים דלי תקציב שמאפשרים לו לגרוף רווחים אדירים (ב"ספליט" מ-2017, סרט של תשעה מיליון דולר, ההכנסות היו כמעט פי 30). כיצד מתיישבת האפיות של קולנוע אפוקליפטי עם תקציב נמוך? בכך טמונה ההברקה שבדבר, אם לא מבחינה רעיונית, אז לפחות הפקתית.
שמאלאן הוא במאי-תסריטאי, שעד לאחרונה כמעט ולא עיבד מקורות קודמים. לאחרונה הוא גילה את היכולת להשתמש ביצירה קיימת, ואז לשנות אותה בדרך שתתאים לעמדות שבהן הוא דוגל, גם אם הן סותרות את אלו של היוצר המקורי. בסרטו הקודם "זמן" (2021) הוא עסק במספר דמויות הלכודות בחוף ים שבו הזמן מואץ, כך שהם חווים במהלך יום בודד הזדקנות של חיים שלמים. שמאלאן עיבד רומן גרפי צרפתי-שוויצרי, כשהוא מוסיף לו סיפור מסגרת וטוויסט אופייני. במקום להותיר את הצופים מול חוסר הפשר של סיטואציית ההזדקנות המואצת, הוא יצר מעמדים גרוטסקיים רוויים בהומור לא מכוון.
ב"דפיקה בדלת" המקור הוא נובלת האימה The Cabin at the End of the World (2018) של פול טרמבליי. מבלי לספיילר את העיבוד הקולנועי, ניתן לומר שמאלאן אומנם נותר נאמן ללא מעט פרטים שהיו במקור הספרותי, אבל הוא מעוות את רוחו. העמדה הנחושה מול החוסר פשר בסיטואציה האפוקליפטית מוחלפת בביטחון שאותו משרה אמונה דתית.
ברמה העלילתית הבסיסית זהו מתח/אימה במתכונת "פלישה לבית" ("כלבי הקש", "משחקי שעשוע", "החדר"). אתר ההתרחשות הוא בקתה מבודדת בחיק הטבע בניו המפשייר. המשפחה שהופכת קורבן לחדירה היא של שני אבות, אריק (ג'ונתן גרוף) בעל האופי הפשרני ואנדרו (בן אלדריג') – עורך דין לזכויות אדם במקצועו. השניים אימצו בסין את בתם בת ה-8 וון (קירסטן קוי). משפחה שעצם הצבתה במוקד העלילה תוביל לאמביוולנטיות פרשנית. האם זהו סרט בעל מסר של קבלה של "האחר" המאיים על אלו שמחזיקים בערכים שמרניים, או שמתחת לקבלה זו יש בסרט רובד דתי שמרני שיש בו ממד מרתיע ואולי אף ראוי לגינוי.
לתוך התא המשפחתי חודרות ארבע דמויות. המנהיג הוא לאונרד (דייב באוטיסטה), שמבנה גופו והקעקועים הרבים על עורו עומדים בניגוד למראה החנון הממושקף – הוא מורה במקצועו - והתנהלותו המשלבת עדינות ונחישות. לצידו אב הבית רדמונד (רופרט גרינט), סברינה (ניקי אמוקה-בירד) האחות ואדריאן (אבי קווין) הטבחית. לא בדיוק קבוצת האנשים שאתה מצפה שינסו לפרוץ לבית ולהשתלט עליו. ברשותם כלי נשק מוזרים שנראה כי נבנו מכלי גינון שחוברו יחד באופן מאולתר. קשה להיות מופתע כשתתגלה המשמעות הסמלית של עיסוקים אלו בפרספקטיבה של ההתרחשויות האפוקליפטיות. אבל, כפי שקורה לא אחת בסרטיו של שמאלאן, הדבר שאמור להיות נשא של עומק רעיוני, רק חושף את רדידותו.
לטענת הפולשים הם נפגשו לראשונה ביום שבו הפשיטה על הבקתה מתחוללת. מה שאיחד אותם הם חזיונות אפוקליפטיים משותפים, וההבנה שהם צריכים להיות שליחים במניעת האפוקליפסה. הדרך שבה הדבר יושג נראית חסרת הגיון. מטעמים לא ברורים רק לבני המשפחה האלטרנטיבית בבקתה הספציפית יש אפשרות לעצור את שרשרת האסונות שעשויה להכחיד את המין האנושי. הדבר מותנה בנכונותם, מרצונם החופשי, להקריב את אחד האבות או את הבת. ההשתהות בהסכמה לביצוע ההקרבה הפולחנית תוביל לאקט ריטואלי ברוטלי, שלאחריו יתחולל בעולם עוד שלב בתהליך האפוקליפטי. כל זאת במתכונת פתיחת החותמים בחזון יוחנן בברית החדשה. האסונות יוצגו בסרט דל התקציב כדיווחים טלוויזיוניים המתבצעים, כביכול, בשידור חי. בגלל שלא סביר שאנשים שיועמדו מול התביעה לקטול את אחד מאהוביהם ימהרו לעשות זאת, התרחשותם של הריטואלים הברוטליים תהיה בלתי נמנעת. אסונות כמו מגפה קוטלת ילדים, צונאמי וקריסה קטלנית של טכנולוגיות יתחילו להכות במין האנושי. לפחות כך במסך הטלוויזיה.
הרעיון של הקרבת חיים למען המין האנושי הוא, כמובן, לא עניין חדש בתרבות הנוצרית. בקולנוע הוא נבחן במספר מקרים שהחשוב והמעמיק בהם הוא "הקורבן" (1986) של אנדריי טרקובסקי. אלו הספירות הרעיוניות אליהן מכוון שמאלאן, ושאף אינו נרתע מהעתקת הדימוי המפורסם ביותר המזוהה עם "הקורבן". אך מה פשר הצורך של המשפחה האלטרנטיבית להיות נכונה להקרבה למען עתיד האנושות? האם בכך הסרט מסמן אותם כדבר שמפר את הסדר של הטבע – ולכן על כך נענש המין האנושי (ולכן אחד מהם צריך להיות מוקרב). או, להפך, שיש במשפחה זו אלמנט של טוהר ייחודי של מי שהיו צריכים להיאבק על קיומה של המשפחה הלא מובנת מאליה. הסרט אף פעם לא טורח לפוגג אמביוולנטיות זו. במקום זאת יש סדרת פלאשבקים מיותרת למדי שבה אנו רואים רגעים חשובים, חלקם רגעים לא פשוטים, בדרך להיווצרותו של תא משפחתי זה. מהלך עלילתי שלם שאינו תורם דבר מהותי לסרט.
בזמן הצפייה ב"דפיקה בדלת" לא יכולתי שלא לחשוב על הפרק השלישי ב"האחרונים מבינינו" (The Last of Us), סדרת הטלוויזיה הפוסט-אפוקליפטית החדשה של HBO. בפרק היפה הייתה הצגה של זוגיות אלטרנטיבית מול עולם חסר תקווה. בהשוואה בין ההומניזם של עלילת הפרק, והאופן שבו הוא התעכב על הצגת מערכת יחסים מרגשת, לעומת הגימיקיות של סרטו של שמאלאן, מצוי חלק גדול מההבדל והפער המשמעותי באיכות.
