במאי 1990 התפרסמה על שער "ידיעות אחרונות" ידיעה אודות התאבדות של חייל בצה"ל. לצד תמונת החייל הופיעה תמונה של עטיפת האלבום The Number of The Beast של להקת איירון מיידן והכותרת סיפרה: "המשטרה חוקרת אפשרות שחייל התאבד בגלל מוסיקת רוק מיסטית".
"למשטרה הגיעו שמועות שנפוצו בעיר על קיומן של חבורות בני נוער המתמכרים למוסיקת רוק כבד בעלת סמלים מיסטיים (...). ביום הם בני נוער רגילים, אך בלילה הם מתנהגים כחבורת 'רוקרים' המשתעבדת למוסיקת רוק המטיפה למעשי פולחן מיסטיים", נכתב בגוף הידיעה.
בהמשך הידיעה אף מופיע אזכור ישיר לאיירון מיידן ולאלבומה האיקוני: "יצוין כי 666 – המספר של השטן הוא שם אלבומה של להקת רוק כבד בשם 'איירון מיידן'. להקה זו קמה בשנת 1977 והתמחתה ברוק 'כסאח' ובתמלילים העוסקים באלימות, הרס ומיסטיקה".
ובכן, כפי שקורה בתופעות תרבותיות רבות אחרות – גם כאן ישראל מצאה את עצמה באיחור משמעותי מהמערב. בארצות הברית האשימו את איירון מיידן בהטפה לפולחנים שטניים עוד ב-1982 עם יציאתו של The Number of The Beast, אלבומה השלישי של הלהקה. ארגונים נוצריים ושמרניים נהגו לנפץ ולשרוף את תקליטי הלהקה, באחת מההופעות שליוו את יציאת האלבום – נשא מפגין צלב בגובה של 7.5 מטרים במחאה. אינספור מיתוסים נשזרו סביב האלבום והפקתו - החל מסיפורים על תאורה שנדלקה ונכבתה באופן מסתורי באולפן, קולות מוזרים שבקעו מציוד ההקלטה ועד לצירוף מקרים שבו מפיק האלבום מרטין בירץ' היה מעורב בתאונת דרכים בדרכו לאולפן וספג קנס בסך 666 פאונד.
- עוד במדור מוזיקה
כסף, אופרה ומדע בדיוני
חברי איירון מיידן אמנם לא ייחלו לפרסום מהסוג הזה, ולהאשמות שווא שטפלו בהם, אבל יש בסערה הגדולה שהתחוללה אחרי יציאת האלבום, החוגג בימים אלו 40, כדי להעיד על השפעתו העצומה. The Number of The Beast הוא האלבום שהפך את איירון מיידן לסופרסטארים של ממש בז'אנר המטאל. אלבום מכונן שנחרט בדברי הימים של מוזיקת הרוק – וששמו לעולם יופיע בכל רשימה שמכבדת את עצמה של אלבומים חשובים ומכריעים בתולדות ההבי מטאל.
האלבום מצא את איירון מיידן בצומת דרכים. בשני אלבומיה הראשונים להקת המטאל הבריטית הביאה עימה סגנון רוק קופצני, שמח ומהיר – כזה שהלם היטב את סולן הלהקה דאז, פול דיאנו, שהיה מושפע מאוד מז'אנר ה-Pאנק. לקראת האלבום השלישי, סטיב האריס, הבסיסט ומנהיג הלהקה רצה להביא משהו אחר, במקום מוזיקה קלילה המזוהה עם אלימות רחוב – הוא רצה לעסוק בתמות רציניות יותר ובנושאים המגיעים מעולם ההיסטוריה, התרבות והמדע הבדיוני – ולתבל את הכול במוזיקה מורכבת ואפית יותר. דיאנו, כך הוא הבין, לא היה הסולן המתאים להגשמת החזון המוזיקלי שלו.
השמועות אז סיפרו שדיאנו פוטר מהלהקה בגלל שימוש מאסיבי בסמים, אבל הוא עצמו מכחיש זאת גם היום וטוען כי היה זה שלטונו הטוטליטרי של האריס בלהקה לדבריו, שהביא לפרידה: "בפועל איירון מיידן זו הלהקה של סטיב האריס – וכל מה שאכפת לו זה מכסף, כסף וכסף. הסיפור לא היה סמים, למרות שעם להקה כמו איירון מיידן אתה צריך לקחת סמים פשוט כי הם כל כך משעממים".
האריס, לעומת זאת, טען בראיונות כי השינוי היה פשוט מחויב המציאות להמשך קיומה של הלהקה: "אני חושב שלפול יש קול טוב מאוד, אבל לא יכולנו להמשיך איתו. הוא לא רצה לצאת איתנו לסיבובי הופעות – והיינו צריכים לבצע שינוי. אם לא היינו עושים זאת, אני חושב שהלהקה הייתה מתפרקת".
כך או אחרת דיאנו נזרק מהלהקה – ובמקומו ברוס דיקינסון, ששימש עד אז כסולן של להקת סאמסון, הובא כמחליף. סגנון השירה של דיקינסון היה שונה בתכלית מזה של דיאנו, המנעד הקולי שלו היה רחב בהרבה, הטון שלו היה אופראי והשירה שלו החזיקה מעמד בהצלחה גם מול מפלי הגיטרות ונקישות התופים שבקעו מכליהם של חבריו ללהקה. מבלי להיכנס לטעם אישי, אין ספק שדיקינסון היה האדם המתאים יותר להוציא לפועל את התוכניות המוזיקליות של האריס. "דיקינסון פשוט פתח לנו אפשרויות חדשות", הסביר המפיק מרטין בירץ' שעבד עם הלהקה על The Number of the Beast.
בניגוד לשני האלבומים הראשונים שהתבססו על חומרים שהצטברו אצל הלהקה במשך תקופה ארוכה, העבודה על האלבום החדש מצאה אותם ללא שירים כתובים או מולחנים. הלהקה נדרשה לכתוב את כל האלבום מאפס. לסיטואציה הזו היו יתרונות וחסרונות. בצד החיובי, הלהקה לא הייתה צריכה להתבסס על שירים שהותאמו עבור סגנון השירה של דיאנו – ובמקום זאת הייתה פנויה לכתוב שירים שיתאימו לסטייל הדרמטי והבומבסטי שדיקינסון הביא למיקרופון. דיקינסון עצמו היה ככל הנראה מעורב רבות בכתיבת האלבום, אבל לא יכול היה לקבל על כך קרדיט רשמי בגלל שהיה קשור עדיין בחוזה ללהקתו הקודמת.
אולם בצד השלילי, העבודה האינטנסיבית והארוכה על כתיבת האלבום גבתה מחיר – ללהקה נותרו חמישה שבועות בלבד לביצוע ההקלטות והמיקסים כדי לעמוד בדדליין של חברת התקליטים שלהם. מי שהפך את העניין למורכב עוד יותר הוא המפיק הפרפקציוניסט בירץ', שלמרות הזמן הדוחק – סירב לעגל פינות בנקודות שהרגישו לו חשובות. את ארבע השורות הראשונות בשיר הנושא של האלבום דיקינסון נאלץ לשיר חזור ושוב במשך ארבע שעות – עד שהתפרץ בהתקף עצבים והחל לזרוק רהיטים באולפן. במקרים אחרים לא הייתה ללהקה ברירה אלא להתפשר, האריס למשל טוען ששיר הפתיחה של האלבום, Invaders, פצצת רוק מהירה עם ליין בס מטמטם על כיבוש אנגליה בידי הוויקינגים, אינו מספיק טוב והסיבה היחידה שנכנס לאלבום היא שלא היה להם מספיק זמן להחליף אותו בשיר אחר.
דיל משתלם עם השטן
איירון מיידן לא היו המוזיקאים הראשונים ששמם נקשר עם השטן. זכורה במיוחד האגדה סביב גיטריסט הבלוז הענק, רוברט ג'ונסון, ועל פיה השטן בכבודו ובעצמו כיוון לו את הגיטרה – בתמורה לנשמתו. על אותו המשקל, אם כל אלו שהאשימו את איירון מיידן בשטניזם מחפשים בכל זאת טיעון סביר, מוטב שיתהו האם רק במחיר של עסקה עם השטן – יכלו חברי איירון מיידן להוציא תחת ידיהם בזמן כל כך קצר יצירת מופת מפוארת כמו The Number of the Beast.
צחוק בצד, אם אפשר בכלל להתיימר לתמצת את האלבום לכדי מילה אחת – המילה תהיה "אינטנסיביות". מהפתיחה המהירה של Invaders האלבום דוהר קדימה במלוא העוצמה עד לתו האחרון של השיר הנועל Hallowed be thy Name. אף לא אחד מחברי הלהקה מוריד את הרגל מהדוושה, כולם מנגנים כאילו אלוהים (או השטן) נגע בהם. הבס האימתני של האריס – והתיפוף אחוז הדיבוק של המתופף המנוח קלייב בר באלבום האחרון של הלהקה שבו השתתף, מכתיבים את הטון, הגיטרות של אדריאן סמית' ודייב מארי חורכות את האוויר בסולואים הארוכים ומייצרות בתיאום מופתי כמה מהמלודיות המוצלחות ביותר בהיסטוריה של הלהקה, ומעל כולם הקול הדומיננטי ומלא הפאתוס של דיקינסון.
שמונה שירים כולל האלבום, יותר ממחצית מהם הפכו לקלאסיקות של הז'אנר. Run to the Hills, המספר על הקולוניזציה של ארצות הברית מנקודת מבט של יליד אמריקאי (אינדיאני) – והפך להמנון מטאל של ממש. Hallowed be thy Name, שמככב עד היום בהדרן של הלהקה בהופעות – יצירה אפית מפוארת בת שבע דקות על אסיר שעומד בפני תלייה. The Prisoner בהשראת סדרת הטלוויזיה המיתולוגית בעלת אותו השם עם פתיח תופים משובח ופזמון מדבק. Children of the Damned עם סולו הגיטרה היפהפה של סמית' – וכמובן שיר הנושא, שהצית יותר מכל שיר אחר באלבום, את התיאוריות המופרכות שחיברו בין הלהקה לעבודת השטן. "מי שקושר בינינו ובין השטן באופן ברור לא קרא את המילים של השיר", הדף האריס בזמנו את הביקורות כלפי הלהקה והסביר כי השיר הכולל את הצרחה המפורסמת של דיקינסון בפזמון "666 The number of the beast", נכתב בעקבות סיוט שחלם אחרי צפייה בסרט האימה "אות משמיים 2".
הדעות של המבקרים בזמן אמת היו חלוקות. במגזין המוזיקה המיתולוגי Sounds היללו את האלבום והגדירו אותו כאלבום מכונן במוזיקת הרוק. ב"רולינג סטון" לעומת זאת הרבה פחות התלהבו: "למרות מספר רגעים של השראה, The Number of the Beast הוא הוכחה נוספת לכך שמוזיקה רעה היא גיהינום", נכתב שם בביקורת קוטלת. אותו "רולינג סטון", שנים לאחר מכן, בחר בו כאלבום המטאל הרביעי בטיבו בהיסטוריה. מי שהיו הרבה יותר תמימי דעים והבינו מהר מאוד את גודל האירוע היו המעריצים שהסתערו על האלבום החדש בהמוניהם. The Number of the Beast היה להצלחה מסחרית מסחררת. שלושה שבועות אחרי יציאתו לחנויות הוא כבש את פסגת מצעד האלבומים הבריטי, האלבום הראשון של איירון מיידן שעשה זאת. במשך 31 שבועות הוא שמר על מקומו בין 75 האלבומים הנמכרים ביותר בממלכה. נכון להיום נמכרו ממנו ברחבי העולם יותר מ-20 מיליון עותקים.
לא פחות אייקונית מהשירים עצמם – היא עטיפת האלבום שצוירה בידי האמן דרק ריגס וסיפקה עוד קצת דלק למקטרגיה השמרניים של הלהקה. על העטיפה מצוירת דמותו של אדי, קמע השד המפלצתי של הלהקה המככב על כל עטיפות אלבומיה, אוחז בחוטים בדמותו של השטן שבעצמו אוחז בחוטים בדמות קטנה של אדי, מה שמעלה את התהייה המעט פילוסופית: "מי שולט במי?"
יציאת האלבום לוותה בסיבוב ההופעות הארוך ביותר של הלהקה עד אז, The Beast on the Road, כמעט שמונה חודשים שבהם חרשו את העולם והופיעו 188 פעמים. כפי שקורה לא פעם כשמוזיקאים מפוצצי אגו נאלצים להתחכך אחד בשני במשך תקופה ארוכה – סיבוב ההופעות הזה לא חף מעימותים וריבים בין חברי הלהקה. מעבר להתנצחויות בין האריס והמתופף בר – שככל הנראה הובילו לעזיבתו, לא מעט מתח שרר גם בין האריס והסולן החדש דיקינסון. בספרו האוטוביוגרפי דיקינסון מספר שהאריס התעקש להיות האיש בחזית – מי שיעמוד לפני כולם וירוץ על הבמה, אלא שדיקינסון סירב לוותר על מקומו מקדימה כיאה לסולן. "לא הסכמתי לשיר מאחורי הראש של הבסיסט", כתב בספרו. באחת מההופעות בניוקאסל השניים פשוט דרכו זה על זה במשך שעתיים במסגרת קרבות סימון הטריטוריה על הבמה. מאחורי הקלעים מנהל הלהקה רוד סמולווד היה צריך להפריד ביניהם פיזית לפני שהעימות ידרדר לאלימות.
איירון מיידן שרדה את ההתכסחויות הללו – ו-The Number of the Beast הפך לאלבום כה מזוהה עמה – עד כדי כך שהשם The Beast משמש עד היום כמעין כינוי אלטרנטיבי ללהקה. אך מעבר להיותו נקודת ציון משמעותית בהתפתחותה מלהקת מטאל מוערכת – לענקית האצטדיונים שהיא עד היום, האלבום ביסס את מעמדה של איירון מיידן באותה תקופה כלהקה של מעריצי המטאל האמיתיים. בזמן שלהקות אחרות מז'אנר המטאל הבריטי כמו ג'ודאס פריסט למשל פנו לכיוונים מסחריים יותר, איירון מיידן נותרה נאמנה לאמת האמנותית שלה ותוגמלה על כך בהערכה ואהבה גדולה ממעריציה. The Number of the Beast היה אות הפתיחה לתקופה מפוארת של הלהקה, שניצלה את המומנטום היצירתי והוציאה שנה לאחר מכן את Piece of Mind המצוין, וב-1984 את Powerslave שנחשב עד היום לאחד משיאיה האמנותיים.
40 שנה אחרי שהופק, The Number of the Beast נותר יצירה עוצמתית וסוחפת ממש כמו ביום יציאתו. גם היום, קשה עד בלתי אפשרי להאזין לאלבום במלואו מבלי שמתעורר רצון עז להזיז את הגוף או לפחות להטיח את הראש בעוצמה באוויר. הדרך לגיהינום רצופה במוזיקה מעולה.
