דווקא כשההצעות לא הפסיקו לזרום, אושרי כהן החליט לצלול מתחת לרדאר. להיפרד מאורו המחמם של הפרונט ולצאת לחפש את עצמו מחוץ לביצת הבידור המקומית. היעלמות לצורך חשבון נפש. "זה התחיל סביב 2015. אמרתי לא לתפקיד, ולא הוביל לעוד לא ולעוד לא", הוא משחזר. "הרגשתי שאני מקבל את אותם תפקידים כל הזמן, ובכלל, שכל הדבר הזה שנקרא קולנוע וטלוויזיה הפך להיות מאוד בידורי ואני לא יכול באמת להתעסק בחומרים שמעניינים אותי. ואז, ממש לפני שאמרתי לסוכנת שלי שאני צריך הפסקה כדי לחשב מסלול מחדש, הגיע מייל שרוצים אותי ל'מקמאפיה', דרמת פשע של ה-BBC, בלי אודישן. שם, בצילומים ברחבי אירופה, החלטתי שאני רוצה לטוס ללוס-אנג'לס ללמוד קולנוע. עשיתי את זה ממקום של כבוד למקצוע, לא להגיד, 'טוב, אני שנים על סטים וכבר שחקן אז מה הבעיה גם לביים'. רציתי את השקט להתעסק רק בזה".
חתיכת החלטה דווקא כשהקריירה בפיק.
"אני זוכר שכשנסעתי לשדה התעופה הפרצוף שלי היה מרוח על כל השלטי חוצות עם הסדרה 'פמת"א'. ובראש עובר לי, 'מה אתה סתום? עכשיו אתה עוזב הכול?' אבל אמרתי לעצמי שאסור לתת לקריירה לשלוט בך, אלא לשלוט בקריירה בעצמך. צריך קצת אומץ בשביל זה. נכון שיש גבול דק בין אומץ לטמטום, אבל אני לא מכיר הרבה שחקנים שמחליטים לעזוב הכול ולשבת בכיתה עם סטודנטים בני 22, זה לחזור אחורה כמה צעדים".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
איפה מאפסנים את האגו בתקופה הזו?
"קל לאפסן את האגו במסגרת שבה אתה עושה מה שאתה אוהב. בגיל 35 חזרתי פתאום ללמוד. מאז שאני ילד אני בתעשייה, ופתאום זה הרגיש לי כמו לונה פארק. להתעסק מהבוקר עד הלילה במה שאני אוהב בלי לרצות אף אחד, אף במאי, אולי את המורה שלי. היה בזה משהו מאוד משחרר".
איך זה הרגיש לקבל את השקט שרצית מעבר לים, כאנונימי?
"להיות כן או להגיד מה שרוצים לשמוע?"
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם
אופציה א'.
"בהתחלה מדהים, כי זה נתן לי שקט אמיתי ליצור, להמציא את אושרי מחדש, ואחר כך זה קצת חסר לי. הייתה גם קצת בדידות בלוס-אנג'לס בלי לשמוע 'התגעגענו אליך'. פתאום הבנתי כמה אני צריך את זה. היו לי הרבה תקופות בחיים שהלכתי נגד, שאמרתי לעצמי, עזוב אותך מאהבת הקהל. היום אני מודה שזה בסדר לרצות להיות אהוב, לקבל פידבק. בסופו של יום שחקן בלי קהל הוא סתם איזה איש מטורף שמדבר לעצמו".
מי שהתגלה לפני שני עשורים כילד הפלא של עולם הקולנוע והתיאטרון בסרט "הכוכבים של שלומי" - חוזר למסך הגדול ולידיו של הבמאי שמי זרחין. ב"השתיקה" הוא כבר לא הילד התמים עם המבט החולמני, אלא פוליטיקאי מחושב שמתמרן את הציבור והתקשורת באמצעות שתיקה מתמשכת. עבור כהן בן ה-38, הסרט הזה, שמזמין הרהורים על המניפולציות של מערכות השלטון על הציבור, מהדהד את מחשבותיו שלו. "התקופה האחרונה הייתה מאוד מכעיסה", הוא מודה. "יש בי כעס על הממסד, כעס על השיטה. אין פה האשמה ספציפית, אבל נפקחו לי העיניים לתופעה שאני קורא לה 'סינדרום חתול הבית'".
תסביר.
"השיטה כרגע היא שיש לנו בעלים, מנהיגים שמחליטים בשבילנו מה נראה, מה נשמע, על מה יהיה השיח הציבורי. יש להם שליטה על התודעה שלנו. אנחנו אומנם יוצאים מדי פעם לבחירות ובוחרים, אבל בסופו של דבר הבעלים הוא זה שמחליט אם יהיה לנו אוכל או לא וכמו לחתול בית, כל מה שנותר זה לקוות שהבעלים רוצים בטובתנו. אבל מה אם לא? איזה עוד אפשרויות יש לנו? יש מחיר ללברוח מהבית, להפוך לחתול רחוב. זה סינדרום חתול הבית - האם אנחנו רוצים להיות חופשיים לגמרי בג'ונגל שיש לו חוקים משלו, או לחיות בידיעה שיש לנו בעלים שמחליט בשבילנו".
ובמה אתה בוחר?
"אני לא יודע מה יותר טוב, אני לא בעד מהפכה ושינוי של השיטה בצורה אבסולוטית".
ואיפה אתה פוגש את הקונפליקט הזה בחיים?
"במפגשים עם הדבר הזה שנקרא ממסד. אם זה ביוקר המחיה, אם זה בהגבלת השימוש במזומן כדי שהכול יהיה מתועד, ואם זה בשימוש באפליקציות, שמאפשרות גם מעקב אחריך. אנחנו עדים להתפתחות ברורה של חיים מאוד טכנולוגיים שבהם הכול מתויק ויודעים עליך הכול. זה מעלה אצלי כל מיני שאלות. התשובה, אני מקווה, תגיע מתישהו באחד הסרטים שלי".
ב"פיצה חדשה", חלק מטרילוגיה של סרטים קצרים שיצרת לפני שנתיים, נראה שאתה מציע תשובה מדאיגה. עתיד שבו הטכנולוגיה והממסד משתלטים לחלוטין על חייו של האזרח הקטן.
"שוב, אין לי תשובה ברורה. אני עושה את הסרטים שלי בשביל לחפור בנושא. בזמנו אמרתי שהפרויקט הזה קצת עתידני, אבל זה מרגיש קרוב למציאות. כל החיים אהבתי אמנות שבועטת בדלי. זה בסדר גם להיות אמן שמבדר ומציע אסקפיזם, אני לא כזה. אני אוהב להתעסק בשורשים, באמת של הדברים".
בעידן הנוכחי יש מחיר להבעת דעות.
"וזה מחבר אותנו למשהו שלמדתי מ'השתיקה'. יש זמנים שבהם צריך לדבר ויש זמנים שצריך לשתוק. היום אני מנסה למצוא את הבאלאנס בין להביע את הדעות שלי לבין שתיקה. לא מתוך פחד, אלא כי זה לא עוזר ויכול גם לעשות נזק. השתיקה יכולה להיטיב עם העולם".
בסרט השתיקה היא גם אמצעי, מניפולציה, כלי לצבירת קולות.
"זו יכולה להיות גם מניפולציה, אבל יש הרבה סוגים של שתיקות".
והשתיקה של הפוליטיקאי שאתה מגלם?
"אביב יצחקי, הדמות שאני משחק, מחליט לשתוק במערכת הבחירות לראשות הממשלה. לא לצאת בקמפיינים, לא לדבר. זה הופך את מסע הבחירות שלו למאוד רגשי ומעלה מחשבה מעניינת. אנחנו הרי רגילים לפוליטיקאים שאומרים לנו מה נכון ומה לא, מין גנרלים חזקים שהם גם סוג של אבא, אבא מכה אפילו, אבא אלים שאומר לנו, 'אני יודע מה צריך לעשות'. ופתאום מגיע נבחר ציבור שאומר, 'אני לא יודע מה נכון, אני רק יודע שאעשה כמיטב יכולתי ושאני מאמין שיהיה טוב'. אמונה ורגש לעומת ידע ושכל. ואני תוהה אם זה לא חסר לנו, הרגש הזה. אני צופה בפוליטיקאים, כולם באגו-טריפ מטורף שהם יצילו את המולדת. הרי אפילו הם לא מאמינים לזה, למה לא לבחור בילד התמים של הכיתה? אולי אחד כזה יכול להביא את הפוליטיקה למקום אחר?"
אבל בסרט הרגש הוא ציני ומחושב.
"זה פתוח לפרשנות".
איך היה לעבוד שוב עם זרחין?
"בפרמיירה הוא אמר שלפני 20 שנה עשיתי אצלו בגרות בקולנוע והיום אני עם דוקטורט. שמי נתן לי את ההזדמנות אולי הכי גדולה בחיים, 'הכוכבים של שלומי' היה הסרט שבו הבנתי שאני רוצה להיות שחקן. הוא קולנוען אמיתי, הוא יורד לעומקם של דברים ומביא אותי לתדרים שלא הרבה במאים מצליחים להגיע אליהם, ברמת המשחק. אני מצליח להתנתק ולהתמסר אליו כמו שאני לא מצליח עם אף במאי אחר. היה בזה גם משהו סמלי, כי ב'הכוכבים של שלומי' הייתי ילד, חומר ביד היוצר. עכשיו פגשתי שוב את הבמאי שגילה אותי, כשאני יותר יודע ויותר אמן ויותר גבר, אבל ניסיתי לנקות את זה, לחזור למקום של אושרי הילד שפותח את זרועותיו לבמאי ואומר, 'עשה בי כרצונך'".
"אחרי שאתה צועד על השטיח האדום, בגיל 24, עם צוות וסוכנים, והגעת לטופ של הטופ, אתה אומר לעצמך, 'טוב, מפה זו מגלשה קלה לעבר בראד פיט וטום קרוז, אני שם. ניצחתי'. אבל החיים, מתברר, יותר מורכבים. ואולי גם עשיתי טעויות בדרך"
וזו גם הזדמנות להביט לאחור על הקריירה. יש תובנות?
"להיות אמן זה מסע ברכבת הרים מטורפת שהדרך היחידה באמת לעבור אותו בלי ליפול ולקבל מכות בדרך היא לדעת, מה שאולי נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל, שתקבל את מה ששלך ברגע הנכון. אתה מקבל את מה שאתה צריך, לא מה שאתה רוצה".
היו משברים?
"המשבר הראשון היה אחרי הסרט 'בופור', שהגעתי איתו עד לאוסקר האמריקאי. ואחרי שאתה צועד על השטיח האדום, בגיל 24, עם צוות וסוכנים, והגעת לטופ של הטופ, אתה אומר לעצמך, 'טוב, מפה זו מגלשה קלה לעבר בראד פיט וטום קרוז, אני שם. ניצחתי'. אבל החיים, מתברר, יותר מורכבים. ואולי גם עשיתי טעויות בדרך ואולי אנשים מסביבי עשו טעויות וזה לא קרה".
על מה אתה מתחרט?
"אהיה בנאלי ואגיד שאני לא מתחרט על כלום".
הנזיר שמכר את הפרארי?
"לגמרי, אין דרך אחרת. ואגיד עוד משהו באזורים האלה - אולי השיטה היא להשתחרר, לעשות אמנות, ליצור, ודווקא אז הדברים יגיעו אליך, זה יקרה. צ'יל דה פאק דאון. אז אני מודה שאני איפשהו באמצע, בין להיות פרודוקטיבי וחרוץ אל מול לשבת ולקבל את מה שנכון ברגע. לשתי האפשרויות יש מחיר. כשאתה דבק במטרה אתה עלול להרגיש מפסידן, ובצד השני המחיר הוא לא לעבוד לפעמים איזו תקופה, לא לקבל תפקידים עד שמגיע הדבר הנכון. צריך אורך רוח".
נשמע שאתה בתוך תובנות גיל ה-40, רק בלי המשבר.
"דווקא זה נשמע לי כמו משבר קלאסי. אבל לא, אני עוד לא שם. נראה לי שהוא יגיע בהמשך, אני מרגיש אותו מתקרב".
מאיזה כיוון?
"מהכיוון הזה שאני מרגיש שפעם, לכל דבר היה ריח של חדש. עברנו כבר כל כך הרבה שהכול כבר קצת מרגיש אותו הדבר".
עכשיו כהן חוזר. לצד "השתיקה" שעלה השבוע בקולנוע, צפויים להשתחרר שני סרטים נוספים בהשתתפותו ("המהנדס" ו"מלך החגיגת"), סדרה ("חאנשי" ב-HOT) ופרויקטים שכתב וביים. בקרוב יצטלם לסדרה גדולה בקשת, ובין לבין הוא עושה מוזיקה אלקטרונית. "אני יכול להגיד שאני חווה התפוצצות מוזיקלית טפו-טפו, קוצר את הפירות על עבודה קשה של מעל עשור. מגיל 14 יש לי אולפן בבית, זו הייתה הבריחה שלי מעולם המשחק, המקום שלי לבד עם עצמי. היום אני מרגיש חלק מסצנת הטכנו הישראלית ואולי העולמית כי חתמתי בכל מיני רקורד לייבלז בינלאומיים".
זה משתלם כמו משחק?
"כן, ויש תקופות שהרבה יותר".
בשנים האחרונות התפרנסת בעיקר ממוזיקה?
"אפשר להגיד".
בשלוש השנים האחרונות, כהן חולק כתובת וחשבון ארנונה במרכז תל-אביב עם בת זוגו, סשה שוטורוב. כאן גרים בכיף, רוב הזמן. "למה רוב הזמן? כי זוגיות זה דבר מורכב שצריך לעבוד עליו, ושוב עולה הקונפליקט של חתול הבית".
כשחתול הבית רוצה התמסדות וילדים וחתול הרחוב רוצה להיות חופשי ממחויבויות.
"בדיוק. כרגע אני נוטה לאפשרות הראשונה, כי היתרונות של הביחד עולים על היתרונות של הלבד וכי אני מאוד-מאוד אוהב אותה וכל דבר אחר נראה לי כמו טעות. אבל כן, תמיד מדגדג גם המקום של החופש".
בגילך אני מניחה שהסביבה הקרובה שלך כוללת ילדים.
"כן, למרות שיש לי גם הרבה חברים בני 25, אבל רוב החבורה הקרובה כבר עם ילדים ומשפחות".
זה יוצר לחץ?
"אני משתדל לא להתנהל ממקום של לחץ, אבל כן, אני רואה את הילדים של החברים הטובים שלי ולא יכול שלא לרצות גם אחד משלי".
הפולניות נושמות לרווחה.
"אבל עד שלא אהיה בטוח שלא אפול למקום הזה של להגיע בשבת בבוקר עם שמיכה ועגלה ובקבוקים לפארק, במקום לשחק פוצ'יוולי, אני לא אביא ילדים. ברגע שאדע שאני אוכל להיות אבא מגניב שמטייל וחי את החיים שלו במקסימום, פשוט עם איזה קופיף קטן עליו ‑ רק אז זה יקרה".
כולנו חושבים שנהיה הורים מגניבים.
"כן, הא?"
גם אתה הולך להגיע עם שמיכה לפארק.
"בריאיון הבא נדע".
