לפני שנים אחדות השתתפה היוצרת הבריטית הצעירה לורי נאן במפגש שנטלו בו חלק תסריטאים, אנשי טלוויזיה ומשקיעים. נקודת המוצא של האירוע הייתה: "מה היה קורה אם היינו מכניסים סקסולוג מתבגר לקמפוס של בית ספר?". הרעיון מאוד משך את נאן. "חשבתי שזה יהיה חומר מצוין לסדרה קומית נהדרת", היא משחזרת. "לקחתי את הרעיון ופיתחתי את הדמויות ואת העולם שבו הן נמצאות: אוטיס, תלמיד תיכון חסר ביטחון וחסר ניסיון מיני, ואמו החד־הורית ד"ר ג'ין מילברן, פסיכולוגית שעוסקת בטיפול מיני. הבנתי שהיחסים האינטנסיביים בין השניים יהיו הגורם המניע של הסדרה כולה".
כתבות נוספות למנויים:
אחרי שסיימה לכתוב את הסדרה, שלה קראה "חינוך מיני", נאן ניסתה לעניין את אנשי נטפליקס. "כדי למכור את הפרויקט עשיתי מעין תנ"ך ויזואלי לחזון שלי – דימויים מכל מיני סרטי וסדרות נעורים שכולנו אהבנו: 'פריקים וגיקים', 'עשרה דברים שאני הכי שונאת אצלך' והרבה סרטים של ג'ון יוז, כמו 'מועדון ארוחת הבוקר' ו'יפה בוורוד'. ואז שילמתי למישהו שיצייר על כל הדימויים האלה גרפיטי של איבר המין הגברי. אפילו הייתי צריכה לחזור ולבקש מהמאייר: 'אפשר לעשות אותו קצת קטן יותר?'"
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אנשי נטפליקס הפגינו פתיחות ותעוזה ונתנו אור ירוק לסדרה, שעוסקת בין היתר בנושאים כמו הפלות, מחלות מין והטרדות מיניות. נאן בחרה למקם את הסדרה בעיירה בריטית דמיונית בשם מורדייל ונתנה לה לוק וינטאג'י. "זו הייתה החלטה סגנונית מודעת להפוך את הסדרה לעל־זמנית. מבחינתי היא לא מתרחשת לא במקום ולא בזמן ספציפיים. רציתי שמורדייל תרגיש כמו מעין אוטופיה, כמו סט של קומיקס שבו המתבגרים שלי חיים, ואנשים מכל רקע ובכל גיל יוכלו לצפות בסדרה ולהתחבר אליה, שיהיה לה קסם אוניברסלי. לכן יצרנו אווירה שבה אתה לא יודע להבחין אם מדובר בשנות ה־50, ה־70 או ה־80".
ב־11 בינואר 2019 שוגרה העונה הראשונה של "חינוך מיני", ומנויי ענקית הסטרימינג נכבשו בקסמיה. בחודש הראשון צפו בה יותר מ־40 מיליון איש ברחבי העולם. הסדרה צברה מועמדויות רבות וליקטה פרסים אחדים. שחקני הסדרה הצעירים והלא־מוכרים הפכו לכוכבים מבוקשים – אמה מקי המגלמת את מייב, תלמידת תיכון שנונה ובעלת חוש לעסקים והילדה הרעה של השכבה; אסא באטרפילד המגלם את אוטיס החנון והבתול שמייב מצליחה לשכנע אותו לחנוך קליניקה מינית לבני ובנות הנעורים; וכמובן נקוטי גטווה, מי שמפליא לשחק את אריק הגיי השחור. בזכות "חינוך מיני", ג'יליאן אנדרסון, שמופיעה בתפקיד ד"ר מילברן, הוכיחה פעם נוספת שיש חיים אחרי "תיקים באפלה". ואילו נאן הפכה לאחד השמות הרותחים בתעשייה.
בעקבות ההצלחה נוצרו שתי עונות נוספות. העונה השלישית הגיעה לאחרונה לנטפליקס, והיא מככבת בטבלאות הצפייה גם בישראל. לאור כל זאת, לא מפתיע שפסטיבל סדרות הטלוויזיה canneseries, שנערך החודש בעיר הנופש הצרפתית קאן, העניק לנאן פרס מיוחד על פועלה.
איך את מסבירה את ההצלחה האדירה של "חינוך מיני"?
"עדיין קשה לי להאמין כמה הסדרה הצליחה, אבל אני שמחה שהקהל מתחבר אליה ונהנה מהדמויות ומהעלילה. רציתי לעשות סדרה שתהיה מענה לחינוך המיני הגרוע שאני קיבלתי בבית הספר, שבאמת תעביר מסר חיובי בכל מה שקשור לתפיסה עצמית של הגוף והקבלה שלו, וגם תשים במרכז הבמה עונג נשי. פעם לא דיברו בכלל על העונג הנשי. אני כבר בשנות ה־30 שלי ומרגישה שרק עכשיו רכשתי את השפה הנכונה לדבר על הגוף של עצמי. אלוהים שישמור, הלוואי שהייתי יודעת את כל זה בשנות ה־20 שלי. שמתי לעצמי למטרה להציב במרכז הסדרה את העונג הנשי ואת התשוקה הנשית, משום שהרגשתי שזה משהו שלא דיברו עליו בכלל בבית הספר. להראות שאין בזה שום דבר מביש".
לנאן חשוב גם להפגין גיוון ולהתמקד בנושאים כמו ביסקסואליות והומוסקסואליות. הסדרה שופעת דמויות בעלות נזילות מינית וסצנות סוערות ועליזות. "אני אומנם אחראית לרוב הכתיבה של 'חינוך מיני', אבל מרבית התסריטאים שעובדים לצידי הם או נשים או יוצרים מהקהילה הלהט"בית. כדי להציג בצורה ראויה מגוון של זהויות ונטיות מיניות על המסך חשוב היה שיהיו לנו תסריטאים שזו הייתה החוויה האישית שלהם. יש בזה משהו שמשנה את הפרספקטיבה של הסיפור כולו ומטה את הזרקור לדמויות שאולי היו אתנחתה קומית ושולית בעבר. אצלנו הדמויות הללו הן במרכז הבמה, והן מקבלות הרבה נוכחות וכוח".
נאן מגלה שהיה חשוב לה שהדמויות הקוויריות בסדרה לא יוגדרו בידי המיניות שלהן, ושיהיה בחיים ובסיפור שלהן משהו מעבר לכך. "רציתי שהשייכות לקהילה הגאה תהיה רק אלמנט אחד ממי שהן – ולא הזהות הכוללת".
זה ריסקי ולא פשוט לכתוב ולביים סצנות מיניות.
"לכתוב סצנות סקס זה ממש מביך. לכן יש לנו בתעשייה את פרס 'סצנת הסקס הגרועה ביותר'. אני זוכרת שניסיתי לכתוב את הכול בשפה ציורית, וזה רק היה יותר מביך. ואז הייתי חייבת לחשוב איך זה נראה בפועל ולכתוב כמו שזה במציאות".
נאן מספרת על סצנה של תקיפה מינית באוטובוס שכונתי: "היא נלקחה ממשהו אישי דומה שקרה בשלהי שנות ה־20 שלי ומאוד השפיע על בריאותי הנפשית. המקרה הזה גרם לי להרגיש מאוד לא בטוחה בסביבה שלי. כשכתבתי את העונה השנייה חשבתי על תנועת מי־טו ועל דברים שקרו בחיים שלי, ובמיוחד על האירוע הזה באוטובוס – למה הוא השפיע עליי כל כך, בעיקר בהשוואה לדברים אחרים. מה שבאמת רציתי לחקור היה: 'רגע, למה כשאני הולכת הביתה אני מחזיקה את המפתחות שלי כאילו אני עומדת לדקור מישהו? מי לימד אותי לעשות את זה? למה אני תמיד מפחדת כשמישהו הולך קרוב מדי מאחוריי? זה משהו שכולנו עושות. זה אינסטינקט. משהו שנשים תמיד ידעו ועכשיו אנחנו מציפות אותו ואומרות: 'אוקיי, גברים – תסתכלו על הדברים, תחשבו ותתמודדו איתם'".
כשנאן נכנסה לחדר התסריטאים של העונה השנייה היא סיפרה להם על מקרה האוטובוס שקרה לה. "אמרתי להם שאני רוצה לחקור אותו יותר לעומק, כדי להגיע לאיזשהו קתרזיס", היא אומרת. "במהלך השיחה התבהר לכולנו מאוד מהר שכל אישה בחדר חוותה משהו דומה. אז האתגר היה לנסות למצוא דרך לספר את הסיפור הזה, אבל בסגנון שיתאים לצביון של 'חינוך מיני'. כשעברנו לעונה השלישית היה לי חשוב שלא נזניח את קו העלילה הזה – כי כל מי שחווה טראומה מינית ייקח אותה איתו לשארית החיים. העניין הוא למצוא דרכים להתפתח מתוך החוויה הזו, להתמודד איתה ולחיות איתה".
כיאה לעידן מי־טו, גם הפקת "חינוך מיני" נעזרת במתאמי אינטימיות, המפקחים על החזרות ועל צילומי סצנות הסקס. "עבדנו עם מתאמת אינטימיות כבר מהעונה הראשונה. משום שמדובר בסדרת נעורים וידענו שנעבוד עם שחקנים צעירים, שיש להם פחות ניסיון, רצינו שתהיה לצידנו מישהי שתגרום לכולם להרגיש בטוחים ומוגנים על הסט. מישהי שגם תוכל לתרגם את סצנות הסקס למשהו מצחיק ותעביר את הסיפור בצורה ברורה".
נאן ינקה שואו ביזנס וגדלה מאחורי הקלעים. היא נולדה בלונדון לבמאי התיאטרון והקולנוע טרוור נאן, החתום על הפקות שייקספיריות והצלחות בימתיות ענקיות של מחזות־זמר כמו "קאטס" ו"עלובי החיים", ולשחקנית האוסטרלית שרון לי־היל. הוריה התגרשו בילדותה, ובגיל 14 היא עברה עם אמה לאוסטרליה. בבגרותה, עשתה תואר שני בקולנוע וטלוויזיה, והחלה לעסוק בכתיבה.
איך זה לחיות בצל של יוצר מפורסם ומצליח כמו טרוור נאן?
"הוא תמיד היה אבא מבחינתי, אז אני לא באמת יודעת. ברור שלמדתי ממנו המון, הוא גאון בתחומו. כל חברי המשפחה אוהבים תיאטרון, מחזות ודרמה ואני חושדת שזה השפיע גם על המסלול המקצועי שלי. אין ספק שההורים שלי עודדו אותי ללכת בעקבות תחומי העניין שלי".
אילו תגובות קיבלת מההורים שלך ל"חינוך מיני"?
"הם מאוד אהבו אותה. ראיתי את הסדרה יחד עם אמא, בעוד אבא ראה אותה בנפרד וסיפר שהוא מאוד נהנה".
את מקבלת הודעות מצופים מזועזעים וזועמים?
"לא", אומרת נאן ופורצת בצחוק. "חרף העובדה שלסדרה קוראים 'חינוך מיני', ואכן יש בה לא מעט סצנות סקס, מדובר בסדרה מקסימה ומתוקה, בלי יותר מדי תכנים מזעזעים או שנויים במחלוקת. בלב ליבה זו סדרה שעוסקת בתקשורת ובכנות וצריך להתאמץ כדי להיפגע ממנה".
העונה השלישית של "חינוך מיני" צולמה בעיצומה של הקורונה. "זאת אחת ההפקות הראשונות שחזרו לצלם אחרי הסגר הראשון, והאמת שהיה לנו מזל שלא נאלצנו לשנות שום חלק בתסריט", היא מספרת. "כמובן שהקורונה שינתה את הדרך שבה צילמנו: הרבה יותר בדיקות רפואיות ועבודה בצוותים מצומצמים. הצוות והשחקנים השקיעו את כל הלב ועבדו קשה כדי שהסדרה באמת תוכל לצאת לפועל".
נאן שוקדת עכשיו על כתיבת העונה הרביעית ("אני לא יכולה לחשוף יותר מדי, אבל צפויים הרבה שינויים והתפתחויות"), מקדמת סרט קולנוע שאת התסריט שלו כתבה וזוממת לעסוק בבימוי.
בשנים האחרונות יש שיח ער על קידום נשים בקולנוע ובטלוויזיה. המצב השתפר לטעמך?
"אין ספק שהמצב השתפר ויש הרבה יותר ייצוג ויותר הזדמנויות לנשים לספר את הסיפור שלהן. אבל אני גם מאמינה שאם חופרים במספרים, הסטטיסטיקות עדיין לא משהו, ואנחנו ממש לא קרובים לשוויון. אסור לנו לנוח על זרי הדפנה. אנחנו חייבים להמשיך ולהיאבק למען גיוון ושוויון בתעשייה".
