בחודש מרץ האחרון, בטקס פרסי הגראמי, נפל דבר. ביונסה זכתה בארבעה פרסים ועשתה היסטוריה כשהפכה רשמית לזמרת המעוטרת ביותר בתולדות הטקס, עם לא פחות מ-28 פסלונים מוזהבים. ולא, היא לא שברה שיא של נשים, אלא שיא עבור כלל הזמרים – לא מדונה ולא מייקל ג'קסון - ביונסה. ספק אם התואר הזה מפתיע מישהו שמאזין למוזיקה בעשור האחרון. כבר שנים שקווין בי היא השליטה הבלתי מעורערת של עולם המוזיקה וקשה למצוא לה מתחרות או מתחרים.
רגע לפני שהיא נכנסת לעשור החמישי בחייה, כשמאחוריה שישה אלבומי סולו ועוד אלבום משותף עם בן זוגה ג'יי זי, חברת תקליטים בבעלותה, ליין האופנה ivy park, קמפיינים שונים ואינספור פרויקטים בעבודה: ביונסה מוכיחה שגם אישה שחורה מיוסטון, טקסס - יכולה להיות האימפריה הכי גדולה בעולם.
על אף שיש מי שעוד נוטים להכניס אותה תחת הקטגוריה זמרת, ביונסה נואלס קרטר היא הרבה יותר מזה. כותבת, מלחינה ומפיקה, רקדנית, שחקנית, אייקון אופנה, יזמית, אשת עסקים, פילנתרופית ואמא. היא גם מותג שמגלגל מיליוני דולרים בשנה ואייקון פמיניסטי ראשון במעלה. זה לא רק השירים על נשים והעצמה נשית, הדאגה להעמיד בפרונט ולצידה נשים באופן עקבי והעלאת השיח הפמיניסטי לכותרות – מאחורי היצירה של ביונסה עומד חזון אמנותי וחברתי שמנחה אותה והופך אותה למודל לחיקוי עבור ילדות, נערות ונשים. השם שלה כבר הפך למושג כשרוצים לתאר משהו גדול מהחיים, זוהר, מוצלח - אולי אפילו בלתי מושג.
ביונסה חוגגת 40 - פרויקט מיוחד:
לכל אורך הקריירה שלה, ביונסה עבדה ועובדת על שבירת תקרת הזכוכית שהציב לה העולם כשנולדה אליו כאישה שחורה. היא שוברת את החוקים וממציאה אותם מחדש. ואת כל זה היא עושה בסטייל, עם אחד הקולות הגדולים של הפופ האמריקני. דווקא הגישה הרגועה, הכמעט מובנת-מאליה, שבה היא עושה את הדברים, היא שקשה לעיכול. החשיפה המינימלית שלה ברשתות החברתיות (שהביאה עליה לא מעט מרמור מהקהל שצמא לעוד) והיכולת המרשימה להתחמק משערוריות (לא דבר של מה בכך לכוכבת בסדר הגודל שלה) או למנף את הבודדות שבהן ליצירה ששווה מיליונים (ע"ע האלבום Lemonade), לצד סטנדרט הצלחה מפלצתי וחסר תקדים בגיל 40 – לא יורד לאנשים טוב בגרון. למה כל כך קשה לנו לראות אישה מצליחה בכוחות עצמה?
אישה עצמאית
היא לא התחילה בתור לוחמת חופש וצדק. כשהייתה הצלע המרכזית של המשולש דסטניז צ'יילד אלו היו רק ניצנים של פמיניזם והעצמה נשית שהגיחו בשירים כמו Independent Woman מ-1999. כשיצאה לקריירת סולו ב-2003 הטפטופים התגברו עם שירים כמו Irreplaceable או Upgrade U שהתחבאו בין להיטים בנאליים יותר ולוחמניים פחות. את התותחים הכבדים היא שמרה להמשך, אוהו כמה היא שמרה.
במקביל היא קיימה הלכה למעשה את מה שהחלה להטיף לו, כשהקימה את להקת הליווי ה-Suga Mamas המורכבת כולה מנשים והוצגה לראשונה בסיבוב ההופעות מ-2007 - The Beyonce Experience. המטרה הייתה בין היתר לייצר מודלים נשיים לחיקוי ולהפנות את הזרקור על נשים מוזיקאיות כדי לתת השראה לילדות לנגן - השראה שחסרה לה כשהיא הייתה ילדה. "תעשיית הבידור עדיין מאוד סקסיסטית ונשלטת על ידי גברים", הסבירה בנאומה בטקס הסיום הווירטואלי של ברק ומישל אובמה אשתקד. "כאישה, לא ראיתי מספיק נשים שהן מודל לחיקוי ושקיבלו את ההזדמנות לעשות את מה שאני ידעתי שאני צריכה לעשות. לנהל לייבל משלי וחברת ניהול, לביים את הסרטים שלי ולהפיק את ההופעות שלי. מה שנותן לי בעלות על האמנות שלי, בעלות על העתיד שלי ומאפשר לי לכתוב את הסיפור שלי".
"לא מספיק נשים שחורות זכו לשבת בשולחן, אז נאלצתי לחטוב את העץ, ולבנות שולחן משלי - ואז הייתי צריכה להזמין אליי את הטובות ביותר לשבת לצידו", אמרה באותו נאום. ואכן ב-2010 ביונסה פיטרה את אביה מניהולה האישי והקימה את חברת התקליטים Parkwood Entertainment שמנהלת את כל ענייני המדיה שלה ואף חתומים בה מספר אמנים. מרבית עובדיה, אגב, הן נשים - תיראו מופתעים.
עם התפנית החדה בניהול, הגיעה גם התפנית בקריירה: ביוני 2011 ביונסה הוציאה את אלבומה הרביעי "4", שממנו יצא הלהיט שהפך בהמשך להמנון, Run The World (Girls). אפשר לשים את האצבע על הרגע בו ביונסה הפכה מזמרת פופ מאוד מצליחה ועצמאית, לאייקון פמיניסטי מובהק - וזה הרגע הזה. הטקסט החזק גובה גם בקליפ יוצא דופן שהופך את הנרטיב המקובל על פיו. ביונסה מגלמת בו מנהיגה עם ארשת פנים קשוחה כשמאחוריה צבא של נשים שצועקות: "בנות!" בכל פעם שהיא שואגת "מי מנהלות את העולם?" - כשמולן חבורה של גברים חובשי קסדות המגנים על עצמם מפניהן. השיר הפך לסמל פמיניסטי והעצמה נשית – איך אפשר שלא?
באלבום הבא שלה שנקרא בפשטות Beyoncè, ויצא כולו בהפתעה (היא תעשה את זה גם באלבום השישי Lemonade) כאלבום ויזואלי, היא הניחה עוד אבן בבסיס הפמיניסטי שלה כשסימפלה את דבריה של הסופרת הניגרית, צ'ימננדה נגוזי אדיצ'יה, בשיר Flawless. "אנחנו מלמדים בנות לכווץ את עצמן / לעשות את עצמן קטנות / אנו אומרים לבנות 'יכולה להיות לך אמביציה / אבל לא יותר מדי' / תכווני להצליח / אבל לא להצליח יותר מדי" - המילים לקוחות מנאום הטד "כולנו צריכים להיות פמיניסטים" והן מוקרנות על המסכים כשביונסה מבצעת את השיר בהופעות. בסופו בוהקת המילה Feminist שמעמיקה את המסר לכל אחת ואחד בקהל.
ובכלל הגישה הלא-מתנצלת שלה הפכה את המושג "פמיניזם" לנגיש יותר עבור נערות צעירות שלא בהכרח הצליחו להתחבר אליו. ביונסה בנתה גשר בין הפמיניזם האקדמי והלעיתים מטרחן לפמיניזם היומיומי והביאה את השיח הזה למיינסטרים - דרך מוזיקת פופ וטוורקינג על הבמה. דווקא הנטייה לעשות זאת כשהיא לובשת מעט, הביאה עליה תגובות קשות מפמיניסטיות שטענו כי הריקודים המיניים והבגדים החושפניים מייצגים באופן בעייתי את התנועה הפמיניסטית ואת המסר שלה. אבל האם פמיניזם לא אמור לעודד נשים לחגוג את הגוף שלהן בדרך שלהן? האם אישה חזקה היא לא מי שמייצרת את הדימוי שלה בעצמה ולפי בחירתה, כותבת שירים על העצמה וצועקת פמיניזם בכל תנועה? אם נערות צעירות יודעות בעל פה נאום של סופרת פמיניסטית מניגריה וצורחות אותו בגרון ניחר כשהן נשענות על המעקה בהופעה – ביונסה השיגה את שלה.
פנתרה שחורה
אבל המסרים שלה לא נגמרו שם. כשהיא רוכבת על השיח החם והחשוב ביותר בחברה האמריקנית בעשור האחרון (ולא בפעם הראשונה – מישהו אמר בודי-פוזיטיב?), ביונסה שחררה את Lemonade. משבר הזוגיות שלה עם ג'יי זי והבגידה המדוברת שלו היו הטריגר, היא עשתה מהשערורייה הזו לימונדה תוססת. להיט הענק מהאלבום Formation הוא כתב אשמה חריף כלפי האלימות המשטרתית נגד שחורים בארצות הברית וכל כולו העצמה למרכיבים בסיסיים בזהות האפרו-אמריקנית: ההורים מאלבמה ולואיזיאנה, תסרוקות אפרו ונחיריים נוסח חמישיית ג'קסון. בהופעת המחצית בסופרבול בשנת 2016 היא הופיעה עם השיר בהפתעה כשלצידה רקדניות לבושות שחור וחבושות כובעי צבא, שהניפו את ידיהן מעלה במחווה לפנתרים השחורים ובהזדהות עם תנועת Black Lives Matters שביונסה הפכה לאחת מנציגותיה.
"האדם הכי לא מכובד באמריקה הוא האישה השחורה. האדם הכי לא מוגן באמריקה הוא האישה השחורה. האדם הכי מוזנח באמריקה הוא האישה השחורה", אמר פעיל זכויות האדם והשחורים מלקולם אקס ב-1962. הציטוט הזה הופיע גם באלבום השישי של ביונסה ששמה את הנשים האפרו-אמריקנית בראש סדר העדיפויות. היא לא הראשונה לעשות זאת, המורשת שלה עומדת על כתפיהן של ענקיות, דיוות כמו נינה סימון וארית'ה פרנקלין שהניחו את היסודות והיו הראשונות לנפץ תקרות זכוכית ולזכות בהערכה.
סימון ופרנקלין פעלו רבות למען זכויות אדם, על הבמה ומחוצה לה. כך שירו של אוטיס רדינג Respect הפך בביצוע של פרנקלין להמנון פמיניסטי אף שלא נכתב כך, ובהמשך הפך גם להמנון הרשמי של קמפיין זכויות האזרח בארצות הברית ושל התנועה הפמיניסטית. קמפיין שפרנקלין תמכה בו וקידמה אותו רבות במהלך שנות ה-60. במקביל הייתה סימון חלק חשוב במאבק לשחרור ושוויון. המסרים הללו שזורים ביצירתה ללא הרף באופן בוטה ובלתי מתפשר והיא גיבתה אותם בכל פעם שעלתה על במה. בשיר המחאה המפורסם ביותר שלה נגד הגזענות Mississippi Goddam, היא מבהירה את עמדתה: "אתם לא צריכים לחיות לידי / רק תנו לי את השוויון שלי". סימון עשתה היסטוריה והגשימה חלום כשהייתה לפסנתרנית השחורה הראשונה שניגנה באחד מאולמות הקונצרטים החשובים בארצות הברית - הקרנגי הול בניו יורק.
בדומה לסימון, גם ביונסה פרצה דרך כשהפכה לאישה השחורה הראשונה שהובילה את אחד הפסטיבלים הגדולים בארצות הברית אם לא הגדול שבהם – קואצ'לה. עד כדי כך היסטורית הייתה הופעתה (הכפולה) בפסטיבל, עד שהיא קיבלה שם משלה - בייצ'לה. ביונסה לא הסתפקה במופע פופ מהוקצע עם פירוטכניקה ורקדנים. היא ניצלה את הבמה הענקית הזו כדי להאדיר את תרבות הקולג'ים האפרו-אמריקנית - החל מהמחווה הגדולה שעשתה ל-HBCU, קבוצת המעודדות של האוניברסיטאות השחורות, בהן נהגה לצפות בילדותה, ועד לביצוע מצמרר של המנון האפרו-אמריקנים הלאומי Lift Every Voice and Sing. "תודה שאפשרתם לי להיות האישה השחורה הראשונה שמובילה את פסטיבל קואצ׳לה", היא הודתה על הבמה.
היום, כשהיא המלכה הבלתי מעורערת של הפופ, היא משתמש באג'נדות החברתיות שלה כדי לטעון את המוזיקה שלה במשמעות נוספת ולהעניק לה רבדים נוספים. כך בשנה שעברה היא שחררה את הסרט Black Is King – אלבום ויזואלי שמלווה את הפסקול שלה לסרט "מלך האריות" ובו היא חוגגת את התרבות האפרו-אמריקנית. אסתטיקה ואמנות אפריקנית, עשרות אמנים ואמניות אפריקניים וטקסטים המאדירים נשים ושחורים. "העור שלך לא רק כהה, הוא זוהר ומספר את הסיפור שלך", היא שרה ב-Brown Skin Girl ומארחת בקליפ את הנשים של חייה – בתה בלו אייבי, אימה טינה נואלס, שותפתה לדסטניז צ'יילד קלי רולנד, הדוגמנית נעמי קמפבל, השחקנית לופיטה נויגו ועוד עשרות נשים, יפות ושחורות, גדולות וצנומות. בקליפ מרגש עד דמעות, בו היא לוקחת סממנים לבנים קלאסיים והופכת אותם לשחורים – ממש חגיגה של העצמה: "אותו העור שנשבר, יהיה האחד שייקח שליטה", היא שרה.
ביונסה לא המציאה את הגלגל, אבל היא ללא ספק רתמה אותו לעגלה המוזהבת שלה. היא גייסה למאבק הפמיניסטי והאפרו-אמריקני, אנשים שלא בהכרח הרגישו בו בנוח לפני כן. פמיניזם היא קבעה, לא חייב להיות מבאס, אפשר לנענע את הישבן ולהשמיד את הפטריארכיה במקביל, ואם אפשר שברקע גם תהיה מוזיקה טובה – למה לא.
