אנני ארנו, הסופרת הצרפתייה שהוכרזה מוקדם יותר היום (ה') כזוכת פרס נובל לספרות לשנת 2022, תמכה ב-BDS בהזדמנויות שונות ואף הצטרפה למחאה הקוראת להחרים את האירוויזיון שהתקיים בישראל בשנת 2019.
ארנו, יחד עם 100 אמנים צרפתיים נוספים, חתמה על עצומה שהכריזה כי "לא נשתף פעולה עם הווייט-וושינג שתל אביב עושה לאפליה הבלתי חוקית נגד פלסטינים. אנו קוראים לרשתות טלוויזיה צרפתיות ולמשלחת הצרפתית לא להכשיר את המשטר הישראלי".
בעצומה נכתב: "בין ה-14 ל-18 במאי תשדר הטלוויזיה הצרפתית את תחרות האירוויזיון 2019 שתתקיים בישראל, בתל אביב, ברמת אביב, על חורבות הכפר שייח' מוניס - שעל פי הארגון הלאומי הישראלי 'זוכרות', הוא אחד ממאות הכפרים הפלסטינים שהתרוקנו מיושביהם ונחרבו בשנת 1948, במהלך הקמת מדינת ישראל".
"עבור הטלוויזיה הצרפתית, האירוויזיון מתיימר לחגוג גיוון והכלה. לפי השידור הציבורי 'המוזיקה, שלה אין גבולות, היא מרכזה של התחרות יחד עם שאיפה אוניברסלית לדיאלוג בין עמים, פתיחות וחיים משותפים'. המסר הזה נשמע ריק מתוכן כשהוא מגיע על רקע הפרות זכויות אדם נגד פלסטינים. האפליה וההדרה נטועים עמוק בישראל, שבה התקבל חוק היסוד 'ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי' ב-19 ביולי 2018, המכריז שרק ליהודים יש את 'הזכות להגדרה עצמית לאומית', ובכך תומכת באפרטהייד באופן רשמי".
עוד נאמר בהצהרה כי "האירוויזיון, לפי איגוד השידור האירופי (EBU), הוא אירוע 'לא פוליטי'. למרבה הצער, הדברים הללו לא מתיישבים עם המציאות. ישראל היא מדינה שמתייחסת לתרבות כמכשיר לתעמולה פוליטית: ראש ממשלתה, בנימין נתניהו, בירך את נטע ברזילי, זוכת אירוויזיון 2018, על כך ש'עשתה עבודה יוצאת דופן מבחינת יחסי חוץ'". בשל האמור לעיל קראו אמנים שונים, בהם ארנו, הבמאי הצרפתי ז'אן לוק גודאר ורבים נוספים, להחרים את התחרות בארץ.
אנני ארנו נולדה בעיירה איבטו (Yvetot) שבחבל נורמנדי, צרפת. בת יחידה להורים ממעמד הפועלים, שבהמשך חייהם הפכו לבעלי מכולת/בית קפה. לאחר לימודים באוניברסיטאות של רואן ובורדו, החלה לעבוד כמרצה ובהמשך כפרופסורית במוסדות על-תיכוניים, עבודה בה התמידה במהלך שנות ה-70. במקביל החלה ארנו בקריירת הכתיבה שלה, וב-1974 פרסמה רומן ראשון שנשא אופי אוטוביוגרפי: Le Armoires vides("ארונות ריקים"). ב-1984 זכתה ארנו בפרס רנודו (Renaudot) על רומן אוטוביוגרפי נוסף שלה, La Place שמו (A man's Place, בשמו האנגלי), שבו סקרה את ילדותה בעיירה צרפתית קטנה והתמקדה ביחסיה עם אביה.
עוד מתחילת הקריירה שלה שזרה ארנו סממנים אוטוביוגרפיים בספריה, גם כשעל פניו עלילותיהם הפרטניות לא תיארו את קורות חייה ישירות. כתיבתה מתאפיינת בסגנון נהיר, ישיר ופשוט, כזה שלא זקוק לאמצעים מסוגננים על מנת לטלטל את הקורא. גם ביצירותיה האישיות ביותר, וכאמור כמעט כולן היו אישיות, ניכרת התודעה החברתית שלה – בין אם בנושאים שבהם עסקה, ובין אם באופן שבו השתקפה זו בסגנון כתיבתה הרזה ונעדר הלהטוטים.
מהרומנים שכתבה תורגמו לעברית (בהוצאת רסלינג) "לא קמתי מהלילה שלי" (1997) ו"האירוע" (2000), הרומן שבו חזרה ארנו להפלה שעברה בצרפת של שנות ה-60, שב-2021 הפך לסרט עטור שבחים ופרסים בבימויה של אודרי דיוואן. המוערך שבספריה הוא Les Années ("השנים") מ-2008, שבו כתבה ארנו את בת דמותה בגוף שלישי, ואשר בו היא מתארת את קורותיה בצרפת של תום מלחמת העולם השנייה, ועד לשנות ה-2000.
מחאת האירוויזיון ב-2019 לא הייתה הפעם הראשונה שבה ארנו הייתה חתומה על מהלך של ה-BDS. בשנת 2018, כחלק מסדרת הופעות שהיוו שיתוף פעולה תרבותי בין ישראל לצרפת, התקיימה הופעה של להקת המחול בת שבע בתיאטרון בפריז. תומכי BDS הפגינו מחוץ למתחם נגד האירועים, תחת הסיסמה "לא רוקדים עם אפרטהייד". כחלק מהמאבק, 80 אמנים צרפתים מתחומים שונים חתמו על עצומה שלפיה לא ייקחו חלק בשיתוף הפעולה שלטענת המארגנים "מבקש לצייר את ישראל כ'מדינה המכבדת זכויות אדם ופתוחה לגיוון תרבותי כשלמעשה היא מבצעת טבח נגד מפגינים לא אלימים בעזה'".
הפעם האחרונה שבה הצטלבו דרכיה של ארנו עם ה-BDS הייתה בספטמבר 2019. עיריית דורטמונד שבגרמניה החליטה לחזור בה מהחלטתה להעניק את פרס נלי זק"ש (על שם הסופרת הגרמנייה-יהודייה) לסופרת הפקיסטנית-בריטית קמילה שמסי, בשל תמיכתה ב-BDS. בעקבות כך, זו פרסמה מכתב תחת הכותרת "הזכות להחרים", שבו היא מגנה את החלטת הוועדה: "מה המשמעות של פרס ספרותי הפוגע בזכות לתמוך בזכויות אדם, בעקרונות חופש המצפון והביטוי ובחופש הביקורת? בלי אלה, אומנות ותרבות הופכות למותרות חסרות משמעות", כתבה שמסי. על המכתב חתמו עשרות סופרים להבעת תמיכתם - בהם גם ארנו.
עם זכייתה בפרס נובל היום בצהריים, פורסם בנימוקי הוועדה כי ארנו נבחרה בזכות "האומץ והחדות שבהם היא חושפת את השורשים, הניכורים והמעצורים הקולקטיביים של הזיכרון האישי". ספרה "האירוע", שעוסק בהפלה לא חוקית בצרפת של שנות ה-60, עובד בשנה שעברה לסרט Happening של הבמאית אודרי דיוואן וזכה בפרס הגדול של פסטיבל ונציה. הספר "לא קמתי מהלילה שלי", שתורגם גם הוא, מאגד רשומות יומן שליוו את מחלת האלצהיימר של אמה, עד ליום מותה.
