בפברואר הקרוב פסטיבל ברלין יחגוג את המהדורה ה-75 שלו - ויעניק פרס מפעל חיים ליקירת הפסטיבל, השחקנית טילדה סווינטון. "מגוון העבודות של טילדה סווינטון עוצר נשימה. לקולנוע היא מביאה כל כך הרבה אנושיות, חמלה, אינטליגנציה, הומור וסטייל, והיא מרחיבה את הרעיונות שלנו על העולם באמצעות עבודתה", נימקה טרישה טאטל, המנהלת החדשה של אירוע הקולנוע הוותיק והחשוב, את ההחלטה. "טילדה היא אחד מאלילי הקולנוע המודרניים שלנו, והיא גם כבר מזמן חלק ממשפחת ברלינאלה".
בסוף השבוע האחרון, כשסווינטון בת ה-64 התבשרה על קבלת הפרס הנכבד, היא התקשתה להסתיר את שמחתה והתרגשותה. הפרס הוא גם סגירת מעגל מרגשת עבורה. "פסטיבל ברלין הוא פסטיבל הסרטים הראשון שנסעתי אליו אי פעם – זה קרה ב-1986 עם הבמאי דרק ג'רמן ועם הסרט הראשון שעשיתי, 'קארווג'יו'. זו הייתה הדלת שלי לעולם, שבו עשיתי את מפעל חיי - עולם הקולנוע הבינלאומי - ומעולם לא שכחתי את החוב שאני חבה לפסטיבל ברלין. להתכבד בדרך זו בפסטיבל המסוים הזה, נוגע לי מאוד. זו תהיה הזכות והעונג שלי לחגוג שוב בהתכנסות פוקחת-העיניים והנהדרת הזאת".
פסלון הדוב המוזהב יצטרף לאוסף המפואר שסווינטון צדה וליקטה במהלך הקריירה המפוארת והמגוונת שלה, שכולל כבר 76 פסלונים ופרסים, כולל השחקנית המצטיינת בוונציה ("אדוארד השני", 1992) ואוסקר שחקנית המשנה ב-2008, הודות להופעתה המבריקה ב"מייקל קלייטון", בתפקיד עורכת דין נטולת-עכבות הפועלת בשירות תאגיד ומוכנה לתפעל רוצחים שכירים. "אתה יודע שאוסקרים הולכים לאנשים המוזרים ביותר. אני לא יכולה לומר שטקס האוסקר היה כמו שציפיתי ודמיינתי", שיחזרה סווינטון בשיחת זום שערכתי איתה לאחרונה. "אני לא בטוחה שבכלל ציפיתי אז למשהו, בגלל שאף פעם לא טרחתי לצפות בטקסי האוסקר בטלוויזיה. כשהייתי בטקס הרגשתי כאילו אני בסיור תיירותי. האמת שאני לא זוכרת דבר מהאירוע, בגלל שבאיזשהו שלב הייתי בסוג של תרדמת. זה היה כמו חלום מוזר".
השנה יש מצב שסווינטון שוב תזכה במועמדות לאוסקר, ואולי אף תזכה, עבור הופעתה ב"החדר הסמוך" - סרטו החדש של פדרו אלמודובר ("הכול אודות אמא", "כאב ותהילה"). ההופעה העוצמתית והמרגשת שלה בסרט כבר הביאה לה בין היתר מועמדות בטקס פרחי האקדמיה האירופאית לקולנוע ה-37, שנערך החודש בלוצרן. כמו כן היא מועמדת לגלובוס הזהב בקטגוריית השחקנית הדרמטית הטובה ביותר.
"החדר הסמוך" שבר שיאי תשואות בפסטיבל ונציה האחרון – הקהל עמד על רגליו במשך דקות ממושכות והריע לאלמודובר ולכוכבות שלו סווינטון וג'וליאן מור, ולא אפשר להם לעזוב את ארמון הפסטיבל. הסרט אף קטף את הפרס הגדול, אריה הזהב.
"הרשים אותי שפדרו יצר סרטים על נשים - גבר קוויר שבאמת מאוד התעניין בנשים"
במשך שנים, הגאון הספרדי סירב להצעות לעשות סרט באנגלית. הסטאריות של הוליווד עמדו בתור והתחננו שיעבוד איתן, והוא התעקש לעבוד בארצו ובשפתו. ואז הגיעה סווינטון. תחילה עשו יחד סרט קצר – "הקול האנושי", על-פי מחזהו של ז'אן קוקטו - ועכשיו מגיע "החדר הסמוך", הסרט העלילתי הארוך הראשון של אלמודובר באנגלית.
סווינטון מעידה שהיא נחשפה לראשונה ליצירתו של אלמודובר בשלהי שנות ה-80. "זה היה 'נשים על סף התמוטטות עצבים'. בדיוק סיימתי אוניברסיטה והתחלתי לעבוד עם דרק ג'רמן. בעוד פדרו ישב במדריד, חשנו שהוא 'בן דודנו' - כי גם הוא יצר סרטים שנסובו סביב חיי חבריו ואיך הם חיו, מה שדיבר לאיכויות שגם אנחנו חיפשנו. הרשים אותי בזמנו שפדרו יצר סרטים על נשים - גבר קוויר שבאמת מאוד התעניין בנשים.
"כשפדרו היה ילד בכפר, הוא ישב מתחת לשולחן והקשיב לאמא שלו ולחברות שלה, לאחיות, לסבתות ולשכנות, כך שהוא למד מגיל צעיר על שותפות-הגורל שקיימת בין נשים. זו זכות גדולה שניתנה לו. יש מעט מאוד גברים שיודעים על כך, וזה מעניין אותם, והם מוצאים את הדבר הזה מזין ומחייה - כמו שזה מעניין את פדרו. אפילו יש נשים שלא יודעות על כך. העניין שלו בנשים כל כך הומני. אני אוהבת שהוא מבין את השנינות שלנו, ואת זה שנשים יכולות להיות מרובדות".
מתי בעצם נוצר המפגש הראשוני ביניכם?
"היינו פעם באותו חדר, בטח לפני 15 שנה, בשוליים של איזו מסיבה הוליוודית. שנינו היינו הצופים האירופאים שניצבים בצד ומתבוננים במה שנדמה כמו היה איזו סדרה מצוירת מבית היוצר של 'סאות'פארק', שבה לייזה מינלי הייתה בפינה אחת של החדר ואליזבת טיילור בשנייה. הסתכלנו על המתרחש בעיניים פעורות ותפסנו את המבט אחד של השנייה - חלקנו רגע של שותפות-גורל.
"כמה שנים לאחר מכן, פגשתי את פדרו במטרה לדבר. אמרתי לו שכמובן שאם אי פעם יש לו מקום בקצה-קצהו של הפריים שאוכל למלא, אני אלמד ספרדית או שאהיה אילמת, לא ממש אכפת לי, כל עוד אוכל לקחת חלק. פדרו צחק ואת הצחוק הזה פירשתי בתור 'אין מצב', ואז כמה שנים אחרי, הוא שלח לי את התסריט של 'הקול האנושי'. וכך התחלנו".
"החדר הסמוך" מתייצב השבוע בישראל. העלילה עוקבת אחר אינגריד (מור) ומרתה (סווינטון) שעבדו באותן מגזין. עם השנים דרכן התפצלו והקשר החם ניתק – אינגריד ביססה את מעמדה כסופרת מוערכת ומרתה עשתה קריירה ככתבת מלחמות. כשמרתה חולה בסרטן היא מבקשת מחברתה משכבר הימים לסעוד אותה ולהיות צמודה אליה – לגור בחדר הסמוך, בבית מפואר ומעוצב כיאה לאלמודובר, שבו הן משתכנות.
"אני חושבת על הסרט הזה כעל סיפור אהבה", אומרת סווינטון. "וכשאני אומרת אהבה אני מתכוונת לחברות המהותית הזו שטמונה בליבה של כל אהבה באשר היא. הסרט גם עוסק באבולוציה ובהתפתחות, בכל תחום שהוא נוגע בו, בין אם הוא עוסק במלחמה, באסונות אקלימיים. אני כן רואה המון אמונה בסרט, אמונה בהכרח ובזה שאי אפשר לברוח מן ההתפתחות הזו, לא משנה לאן היא תיקח אותנו".
בעקבות העבודה על "החדר הסמוך" שינית את דעתך על המוות?
"אישית אינני מפחדת מהמוות, ומעולם גם לא פחדתי. אני יודעת שכולנו עוצרים בשלב מסוים. המסע שאתה עובר עד שאתה מסוגל לקבל את המוות יכול להיות ארוך עבור אנשים מסוימים - אבל מסיבות ספציפיות ובשל חוויות מסוימות שחוויתי, עבורי המסע הזה לקבלת המוות היה קצר, והקבלה הגיעה בשלב מוקדם. אני יודעת ומרגישה שהמוות מגיע ותומכת בחבריי כשהם עושים את המעבר הזה. אבל ב'החדר הסמוך' דיברנו הרבה על החיים. כלומר, מה אתה יכול לומר על המוות? אתה יכול לדבר על המיתה עצמה, אבל לא על המוות. לדעתי הסרט עוסק בהישרדות הרוח, בניצחון".
בשנות ה-80 וה-90, מגפת האיידס קטלה חברים רבים שלה בקהילת הגייז, וביניהם הבמאי דרק ג'רמן, האיש שאיתו עשתה את סרטיה הראשונים, מי שחשף אותה לעולם.
"פעמיים בחיי הייתה לי הזכות שביקשו ממני ללוות מישהו שעמד בפני ההחלטה ליטול את חייו - שזה כבר משהו אחר לגמרי. הפעם הראשונה הייתה במקרה של דרק, והייתי בנעליה של אינגריד מ'החדר הסמוך', במובן שהייתי מלאה בפחד. הייתי בחורה צעירה ודרק נסך בי השראה באיך שניגש למוות של עצמו - גישה שאני עדיין נושאת איתי, בפרט כשנקלעתי למצבים דומים מאז עם בני משפחה ואהובים אחרים, שניצבו בפני הסוף.
"זו הייתה ברכה ענקית כשפדרו שלח לי את התסריט של 'החדר הסמוך', כי הוא לגמרי לקוח מחוויות החיים שלי בשנים האחרונות. זה היה מדהים וזכות גדולה שניתנה לי הזדמנות ליצור סרט על החוויות הללו, אבל גם זה שיכולתי להיות לא במקומה של אינגריד, אלא במקומה של מרתה - לשים את עצמי בנעליים של מי שיש לו את הגישה של דרק. הרגשתי מאוד בנוח בנעליים הללו. הניסיון שלי בתחום הזה אפשר לי להיות מאוד מחוברת לדמות, הייתי מאוד אותנטית, כך שנדרש ממני מינימום משחק. הדבר האחרון שהיינו רוצים בסיטואציה כזאת זה דרמה מוגזמת".
בפסטיבל ונציה, אלמודובר יצא בהצהרה ברורה על החשיבות של למות בכבוד, של המתת חסד רפואית מבחירה. זה כמובן לא חוקי בהרבה מדינות בעולם, וגם במדינות שבהן זה כן חוקי יש היום נטייה להתרחק ממדיניות אתית-פרוגרסיבית בתחומים אחרים של הפלות וכדומה. את חושבת שבמובן הזה מדובר בסרט הכרחי?
"יכולנו לעשות את הסרט הזה לפני חמש שנים או בעוד חמש שנים, ולכן זה צירוף מקרים חיובי ומדהים שברגע זה מדובר בנושא שצף ועולה. אני שמחה לראות שבאופן כללי אנשים מאוד מופעלים היום סביב כלל הסוגיות שקשורות בזכויות אדם: אנחנו בוחנים כל הזמן מה הגבולות שלנו סביב הסוגיות הללו, מה הסוכנות והסמכות שיש לנו על החיים והרבייה שלנו, איך אנחנו חיים, עם מי אנחנו חיים".
סווינטון סבורה ש"הגבולות הללו, זכויות האזרח והחירויות הללו, נעות ומשתנות ברחבי העולם ולאורך השנים, בהתאם למי שנמצא בשלטון ולסוג הממשלה שמחוקקת את החוקים. אני יודעת שממש עכשיו בבריטניה עומלים על חוק שינסו להעביר בפרלמנט שקשור בהמתת חסד. אני אסירת-תודה על כך. כמובן שברקע קיים כל הזמן החשש שהמדיניות הזו תנוצל לרעה, אבל האמת היא שאני לא כל כך דואגת מזה - כי לדעתי, בהינתן אמצעי בטיחות מסוימים, מדובר בסופו של דבר בכבוד בסיסי. כבוד לזכות שלנו לחיות - הרי למות זה לחיות. המוות, בסופו של דבר, לא כזה חשוב – מה שחשוב זה איך חיית, ממש עד לשלב שבו החיים נגמרו. הרעיון שאתה לא תוכל לחמוק מכאב בלתי-נסבל בגלל 'חששות' של ניצול לרעה, זה אבסורדי בעיניי. חשוב מאוד שניקח מדיניות כזו של המתת חסד ברצינות".
"כשאני בוחרת פרויקטים ובמאים, לא אכפת לי מה הנטיות שלהם"
סווינטון, ילידת לונדון, היא בתו של סר ג'ונתן סווינטון - קצין סקוטי בכיר, ואם אוסטרלית. סווינטון הייתה ילדה פרועה שהביכה את הוריה. בהמשך למדה באוניברסיטת קיימברידג', שם התמחתה במדעי החברה והמדינה. בסופו של דבר בחרה במשחק.
במהלך השנים סווינטון ביססה את מעמדה כמלכת הסרטים העצמאיים אבל גם התחבבה על הוליווד, ובפילמוגרפיה שלה רשומים שיתופי פעולה עם בכירי הסטארים - בראד פיט ("לקרוא ולשרוף", "מכונת מלחמה"), ג'ורג' קלוני ("מייקל קלייטון", "יחי הקיסר!") וטום קרוז ("ונילה סקיי"). עם השנים, ההופעות האמיצות שלה הופכות להיות יותר חתרניות ונועזות והיא נהנית להתחפש ולעטות דמויות מוקצנות. הקלישאה "זיקית" מתגמדת לנוכח ביצועיה, אך מתנגדיה יגידו שהיא נהנית להיות מוגזמת וגרוטסקית. "מבחינתי זה מאוד פשוט - אני כמו ילדה שנהנית להחליף תלבושות ותחפושות, לשחק ולהחליף זהויות. זה מה שמשעשע אותי. אני מעדיפה לעשות כל פעם משהו חדש ורענן, שעוד לא נראה, בעיקר בשבילי עצמי – אני לא רוצה לשעמם את עצמי".
סווינטון נוהגת לשלב עבודה עם במאים צעירים ולא מוכרים מצד אחד, ומצד שני נהנית להעניק את כישוריה ללהיטי קופה ("סיפורי נרניה", "הנוקמים: סוף המשחק") ולסרטי במאים מפורסמים. רשימה חלקית: קמרון קרואו ("ונילה סקיי"), ספייק ג'ונז ("אדפטיישן"), ג'ים ג'רמוש ("פרחים שבורים", "רק האוהבים שורדים"), דייויד פינצ'ר ("הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"), האחים כהן ("לקרוא ולשרוף"), ווס אנדרסון (שאיתו עשתה 5 סרטים, בהם "ממלכת אור הירח" ו"מלון גרנד בודפשט") , בונג ג'ון-הו ("רכבת הקרח"), לין רמזי ("חייבים לדבר על קווין") ולוקה גואדנינו ("אני אהבה", "גלים גבוהים", "סוספיריה").
ועכשיו מצטרף אלמודובר לרשימה המכובדת. "לעבוד עם יוצר שאני מעריצה זה תענוג אדיר, כבוד גדול וכיף גדול. שנינו מדברים בשפת הקולנוע וחולקים המון ידע חנוני בנושא. כשעבדנו על 'הקול האנושי' האנגלית של פדרו הייתה פחות טובה, וכשהוא ביקש שאעשה איזו תנועה, הוא התקשה להבהיר למה הכוונה. אז הייתי אומרת לו משהו בנוסח: 'קצת כמו בסרט 'ניצחון אפל?', ופדרו השיב בחיוב. חלקנו שפת קיצורים קולנועית, וזה, אולי, נתן לו ביטחון. אנחנו מבינים ומחבבים זה את זו ואולי זה סוד העניין: פדרו פשוט הרגיש שזה אפשרי לעבוד עם מישהי שאמנם לא מדברת את השפה שלו, אבל כן אפשר לתקשר איתה".
סווינטון לא מפסיקה להרעיף שבחים על היוצר הנערץ. "הסרטים של פדרו כולם מתרחשים באלמודובריה, שהיא מדינה אחרת לגמרי, שבה אנשים לובשים עליהם את החולצות הצבעוניות והליפסטיקים. אז להיכנס לפריים של אלמודובר זו באמת חוויה. העובדה שהוא יצר עבורי ועבור ג'וליאן, שתי ג'ינג'יות, ספייס, והלביש אותנו בצבעיו, היא חסד שהחיים העניקו לי. בגיל 75, פדרו נותר האמן הגדול שהיה, ויכולתי לחוש בחדשנות, בקפדנות, במשמעת האבסולוטית שלו. זה מעורר הערצה".
עבדת בעבר עם לא מעט במאים הומואים, את מרגישה הבדל בעבודה איתם לעומת סטרייטים?
"איזו שאלה משעשעת. בכנות, אני לא יכולה אפילו להיכנס אליה. זה נכון שהיוצר הראשון אתו עבדתי בצורה קונסיסטנטית היה הומו - דרק ג׳רמן, כוכב הצפון שלי, שכוון אותי מבחינת הרגישויות שאני מחפשת, מבחינת התנאים שצריכים להתקיים לשם יצירה קולנועית בקולקטיב. כשאני בוחרת פרויקטים ובמאים - האווירה המכבדת והאחווה חשובים לי מאוד, ולכן אפנה למקומות שבהם הן מתקיימות. לא חשוב לי בהכרח מה החיים מביאים למפתן דלתו של אדם ומה הנטיות שלו".
לסווינטון יש תאומים, בן ובת, בני 27, מהקשר שניהלה עם האמן והמחזאי הסקוטי ג'ון ביירן. בתה, הונור ביירן-סווינטון, הולכת בדרכיה והשתיים אף שיתפו פעולה בסרטים אחדים. וזה המקום לציין ש"החדר הסמוך", להבדיל, עוסק גם במערכת היחסים המורכבת והטעונה בין מרתה לבין בתה מישל, שמתנכרת ונוטרת לה על הסתרת סוד, ועל כך שלא הייתה נוכחת ונעדרה מחייה לטובת הקריירה התובענית. "ב'החדר הסמוך' האם והבת עוברות אבולוציה, על אף שהן לא נמצאות באותו הפריים, ועדיין, מערכת היחסים שלהן שורדת. יש בה אף תקווה, ניצן חדש על העץ", מסבירה סווינטון.
"לפני שנתיים הופעתי בסרט של ג׳ואנה הוג שנקרא The Eternal Daughter וגם בו אני חלק מצמד של אמא ובת. מערכת היחסים הייתה אומנם אחרת מזו שאנחנו רואים ב'החדר הסמוך', אבל השאלה הכללית שעלתה בי בצילומים, ושממשיכה לסקרן אותי, היא: 'איפה הקו המפריד בינך לבין אמא שלך? היכן את מתחילה והיא נגמרת?'. זו אותה השאלה שרלוונטית ל'החדר הסמוך' - היכן מרתה מסתיימת והיכן מתחילה מישל? איך הן יכולות להיות כל כך שונות זו מזו? היו להן חיים אחרים לגמרי ויש משהו מאוד נוקב מאוד ברצון שהן ייפגשו ויהיו ביחד - שזה כמובן בלתי אפשרי".
סווינטון מתוודה שלהתבונן במישל ולראות את השוני ברוח שלה, שמבדיל אותה מאמא שלה, "היה משהו מעניין להתבונן ולשחק איתו. אני מכירה את זה מעצמי - כשאת מסתכלת על ילד של מישהו שאני מכירה ותוהה: איך אתה כל כך שונה מההורה שלך?".
הריאון עם סווינטון נערך בין חדרי זום, בשבוע של סבב אזעקות, וסווינטון הביעה את התעניינותה ודאגתה. "איפה אתה? בתל-אביב?".
כן.
"הרבה אהבה אליך. החברה שלך ב'החדר הסמוך' דואגת לך. זה סיוט, מה שקורה".
כשחיבקת אותי בחום ובאהבה בבכורה בוונציה ואמרת שאת שמחה שהצלחתי להגיע פסטיבל למרות המלחמה, וחקרת איך אני מרגיש, נתת לי המון כוח. חיזקת אותי.
"לכבוד הוא לי. אף אחד לא עומד במערכה הזו לבד, זה הקטע".
סווינטון הדעתנית ובעלת המודעות החברית-פוליטית המפותחת, קראה במהלך המלחמה להפסקת אש בעזה. אך רגע לפני שאנשים יתחילו לטנף בטוקבקים נלוזים ולקרוא להחרים אותה, חשוב לה להבהיר: "תקשיב, אני לגמרי בעד בני אדם ובעד האנושות, כמו כולנו. כפי שאני כל הזמן אומרת על 'החדר הסמוך', שעוסק בלקום כנגד, בלהתייצב, בלא להסיט מבט. אני מקווה שאתה יודע כמי שחי בתל אביב, כפי שאני מקווה שגם יודעים האנשים בעזה, במוסקבה, בקייב, בתימן, בסודן, בסוריה ובביירות – שאנחנו בעולם מסתכלים, שאנחנו מתבוננים, ומנסים להישאר ערים לדברים, למרות שאין עוד הרבה שאנחנו יכולים לעשות, בעצם".