לא נראה שמוצרט רחש הערכה רבה מדי לנשים. הוא חושב שהן קלות דעת, נוחות להתפתות ובוגדניות. זה בוודאי נכון בדמויות הנשים המככבות ב"דון ג'ובני". אבל הבמאי הדני של ההפקה ששמענו אמש (א') בתל אביב - קספר הולטן - קיצוני עוד יותר ממוצרט: הוא ממש לא סובל נשים. עובדה - הנשים בהפקה שלו חסרות לגמרי חוט שדרה, לא יציבות ותחמניות. אבל אל דאגה, גם הגברים אצלו עלובים למדי. למעט דון ג'ובני הכריזמטור המפלצתי, כל שאר הגברים נרפים ולא יוצלחים.
אל תטעו בפתיח הזה. מדובר בהפקה מרהיבה ומשובחת במיוחד של האופרה הגאונית ביותר של מוצרט (ואולי בכלל). הולטן הבמאי העלה את ההפקה הזאת לראשונה בקובנט גארדן בלונדון והיא חודשה באופרה הישראלית, בהצלחה רבה במיוחד. המעניין הוא שלכאורה מדובר בהפקה מן הזן הקלאסי: תלבושות תקופתיות, ללא שום ניסיון לפרשנות עכשווית. ועם זאת ההפקה מהפכנית. אדגים: מישהי, שאצל מוצרט היא גברת מן הישוב, הופכת אצל הולטן לנפקנית נטולת מעצורים. והמדהים הוא שאת הטוויסט הזה הוא עושה בלא לשנות ולו מילה או תו, אלא רק בהעמדה בימתית.
לכתבות נוספות במדור מוזיקה:
דון ג'ובני - המאהב האולטימטיבי (ובלשון פחות מכובסת: זיין בלתי נלאה) - חומק מחדרה של גברת אחת, דונה אנה. במקור המוצרטי, הוא פלש לחדרה כדי לאנוס אותה אך נמלט כשפתחה בצעקות. היא רודפת אחריו מנסה לתפוס את האיש הנתעב וקוראת: "לא אתן לך להימלט, גם אם תהרוג אותי לא ארפה ממך". הבמאי בהפקה אמש לא שינה כאמור מאומה במילים, אבל אצלו דונה אנה שרה אותם כשהיא מתרפקת על דון ג'ובני ואוחזת בו בתשוקה. והנה, קיבלנו גברת אחרת. זו לא האישה התמה שזה עתה חמקה מאונס, אלא גברת חשקנית שלא רוצה להרפות ממאהבה. וזה לא נגמר. אצל מוצרט, אחרי שדון ג'ובני ברח - היא חזרה לחדרה, ואילו אמש היא נותרה על המרפסת וכך הייתה לעדה כיצד דון ג'ובני רוצח את אביה שמתעמת איתו ברחוב. זה כבר ממש טוויסט בעלילה. וכאמור בלא שינוי ולו של משפט אחד.
ועל השיטה הזאת - הבניית אישיות באמצעות העמדה בימתית אחרת - הוא חוזר שוב ושוב. דון ג'ובני נקלע לחגיגת כלולות של זוג איכרים. הוא כמובן חושק בכלה ומפתה אותה. אצל מוצרט היא אמנם נוהה אחריו אבל חושדת יותר משמתפתה. בהפקה אמש כל ישותה אומרת "קח אותי!".
קיצורו של דבר, אף לא אחת מהנשים הללו מצליחה לעמוד בפני הגבר אלפא האולטימטיבי הזה. ובהינתן הגברים שלהם - גם אין פלא. ארוסה של דונה אנה שר שוב ושוב על כך שינקום עבורה את רצח אביה, אבל בפועל הוא לא עושה דבר. וארוסה של צרלינה לא מוצלח יותר; הוא מתכוון להרוג את דון ג'ובני על שנטפל לכלתו ביום חתונתם, אבל כושל לחלוטין. הוא גם לא עומד בפני חנחוניה של כלתו הבוגדנית. די שתגהר עליו תוך כדי "אציית לך כמו כבשה תמימה המחכה לעונשה" - וישר הוא נמס כולו.
סיפורו של דון ג'ובני שטוף הזימה (לפי פנקס הזיונים שהמשרת שלו מקפיד למלא, הוא שכב עם לא פחות מ-2065 נשים) הופיע כבר לפני כ-500 שנה ומאז זכה ליותר מאלף וריאציות: מחזות, ספרים, אופרות, שירים, סרטים. בכולם דון ג'ובני בא על עונשו בידי כוח-על בדמות פסל של האב שנרצח, שגורר את הנבל אחריו לַשאוֹל.
אבל אצל מוצרט לא מדובר באיזה מחזה מוסרני, ודון גו'בני שלו אינו סתם פסיכופט נכלולי. כשהמשרת שואל מדוע הוא בוגד בכל הנשים הוא עונה שזאת אהבה "ומי שנאמן לאישה אחת בלבד, מתאכזר לכל הנשים האחרות". זו התחכמות אבל הוא לא באמת לץ קל דעת, אלא איש רדוף. הוא מכור לכאורה לסקס ללא הרף, אך בעצם זו התמכרות למגע בלתי פוסק עם כל מה שנמצא מחוצה לעצמו. רק שלא יוותר לבדו עם השדים שלו, עם בדידותו הפנימית. ואכן בסוף, אחרי שכולם מסביב חשפו את מעלליו ומבקשים לנקום בו, הוא נותר לבדו עם הגיהנום הפנימי שלו, והשבץ אוחז בו והוא מת. השבץ הזה זו אגב וריאציה של הבמאי שלנו. דון ג'ובני שלו לא נגרר פיזית לגיהנום בידי הפסל, אלא שומע במוחו את קולו, וזה מטריף עליו את דעתו.
"דון ג'ובני" היא אופרה גאונית. ליברית (טקסט) חכם ומדייק, מוזיקה סוחפת, שלא מרפה - למן הצלילים הקודרים והעצומים שפותחים את האופרה ועד לקול בס המרעים של הפסל בסופה. אומנם אין בה הרבה אריות מן הזן הקליט, הפופולרי; אבל אלו אריות שמדבררות באופן ייחודי כל אחת מהפרסונות השרות. כשזו צרלינה - הכלה הפוחזת - זו מוזיקה שונה בתכלית, למשל, מזו של אלווירה, המאוהבת הנבגדת.
ומה שמתוחכם במיוחד במוזיקה זו זה האופן שבו מצליח מוצרט להביא את דמויותיו ועלילותיהן באופן נרגש ורציני, ובו-בזמן להגחיך אותם לגמרי. מוצרט רואה בכל ובכולם את האנושי. ובאנושי הוא רואה גם את הנלעג. ואת הדואליות הזו, הטרגית-קומית, הוא ממחיש במוזיקה. כאילו אומר - חיינו הם בסך הכל אופרה. כמותה זו אפיזודה חולפת.
ואשר להפקה אמש – היא מוצלחת וטובה בכל רמה. הבימוי מתוחכם, הזמרים משובחים והם גם שחקנים לא רעים (בשונה מהרבה זמרי אופרות). הגדיל לעשות הבריטון הארגנטינאי גרמן אנריקה אלקנטרה בתפקיד דון ג'ובני. יש לו קול רועם וגברי, הוא מוזיקלי מאוד ומתנועע על הבמה בקסם רב. זה גם תפקיד תובעני ביותר - האיש כמעט שלא חדל לשיר במשך שלוש שעות - ועם זאת לא איבד לרגע אנרגיה ונוכחות. הסופרן הישראלית דניאלה סקורקה בתפקיד הכלה צרלינה, הייתה לא פחות ממקסימה ממש; שרה נפלא בחן פתייני ומשועשע, שיחקה היטב ונעה על הבמה בקלילות. לזמרת הסופרן הרומניה, יוליה מריה דן בתפקיד דונה אנה, יש קול נפלא ומרשים ויש לה טכניקה שירית משוכללת (אם כי יש לה נוכחותה קצת נוקשה). גם שאר הזמרים והזמרות היו טובים, ואני רק מקווה שהקאסט השני (שיש בו רוב של זמרים ישראלים) יעמוד במשימה העצומה.
את כולם ניהל בדינמיות ובדיוק רב המנצח הגרמני קרל-היינץ שטפנס, המשמש דרך קבע מנהלה המוזיקלי של האופרה של פראג. בזכותו המופע כולו היה נמרץ וערני, תוך שסוחף אחריו את התזמורת הסימפונית ראשון לציון באחד מביצועיה הטובים.
ולבסוף, כמה משפטים על השילוב המרתק של תפאורה, הווידאו ארט והתאורה. התפאורה - תבנית דמוית בית שמתפרקת ונעה על ציר, חושפת פנים, חזית, רחוב - קיבלה נפח ועוצמה וצבע באמצעות וידאו ארט מתוחכם שהוקרן ללא הפסק על חלקיה השונים, משולב בתאורה מעולה. השילוב היצירתי הזה הקנה לבמה כולה נוכחות דרמטית.
שורה תחתונה: ה-אופרה של מוצרט (ב-ה' הידיעה), בהפקה משוכללת, בפרשנות מעניינת ובביצוע של קולות טובים ומהנים. מומלץ בכל פה.