עד 7 באוקטובר האחרון, יוצרת הדוקו נילי טל שמרה על קשר רציף עם עזה. יותר נכון עם אברהים ומאהה חאג', הוריה של נור, שעמדו במרכז אחד מהסרטים שיצרה. השניים, תושבי עזה, ניהלו מאבק עיקש וארוך כדי להציל את בתם, אז בת תשע, שנזקקה להשתלת כבד וכליה בעקבות מחלה גנטית נדירה. הסרט שליווה אותם, "להציל את נור", יצא בשנת 2016 והוקרן בפסטיבל דוקאביב ובפסטיבלים נוספים ברחבי העולם.
"הייתי בקשר נהדר עם ההורים שלה עד המלחמה", מספרת טל בריאיון ל-ynet. "'מה נשמע, נילי? אנחנו באים לביקורת, מה להביא לך? יש לנו פה טחינה טובה וקפה נהדר'. 'לא צריך כלום', אמרתי להם, 'יש לי פה הכול', והיינו נפגשים. המשכנו להתכתב עד לא מזמן, אבל אז הגיעה השבת ההיא וחשבתי שאולי עדיף שלא - יעצרו אותם, יעצרו אותי, לא כדאי שנסתבך. אז הפסקתי. רק לאחרונה חזרתי לשאול מה שלומם, אני חושבת שהם בחאן יונס ואני מקווה שהם בסדר. שאלתי אותו אם יש להם אוכל, הוא אמר שכן אבל הוא כבר לא מציע להביא לי כלום", היא אומרת בחצי חיוך.
אמרת פעם שרצית לעשות סרט שמאלני, נגד הכיבוש, ויצא לך סרט ימני על כמה הישראלים נהדרים.
"גם זה קורה. אתה לא יכול לדעת איפה תתחיל סרט תיעודי ואיפה הוא ייגמר. במהלך הצילומים ההורים לא ראו את שלושת הילדים האחרים שלהם במשך שנה, הסבתא גידלה אותם בעזה. אז החלטתי להביא אותם לארץ לכמה ימים וגם לעשות מזה סצנה מרגשת לסרט". לשם כך, טל הייתה צריכה לתקשר עם הסבתא, אבל היא לא דוברת ערבית. יום אחד, ביושבה בחצר ביתה ברמת אביב, עברו לידה כמה סטודנטיות ערביות. היא שמעה אותן וביקשה מהן לבוא אליה הביתה אחרי הצהריים ולסייע לה. "הן הסכימו, והגיעו שמונה בחורות. אני ביקשתי שתיים, אמרתי 'למה שמונה?', הן ענו, 'פחדנו ממך'. בחיי אלוהים, מה יש לפחד ממני, בלונדינית כזאת חמודה?", היא צוחקת.
7 צפייה בגלריה
"לאחרונה חזרתי לשאול מה שלומם, אני חושבת שהם בחאן יונס ואני מקווה שהם בסדר". מתוך "להציל את נור"
(צילום: נילי טל)
אחת הסטודנטיות, סמר, הפכה למתורגמנית של טל, ונפלה ההחלטה להביא את המשפחה לשלושה ימים ולשכן אותה במלונית בשניידר. "יום אחד סמר באה אליי ואמרה, 'תראי, אבא שלי הוא עשיר גדול בגליל, יש לו משרד רואי חשבון שם והמון כסף, והוא מבקש לשלם את המלונית'. כמובן ששמחתי מאוד. וזה בעיניי שלום קטן - סבתא ושלושה ילדים בעזה, נילי בתל אביב, הורים בפתח תקווה בשניידר ואבא בגליל עשיר מאוד".
"זה כבר לא סרט על הנובה, זה יהיה סרט על בני אדם שנורא רצו לשמוח ולא יצא להם"
טל, שתחגוג בעוד תשעה ימים את יום הולדתה ה-80, היא יוצרת הדוקו הפורה ביותר בישראל. ברקורד שלה 47 סרטים, שיצרה עבור כל גופי השידור בארץ מאמצע שנות ה-70 - אז החלה ככתבת ובמאית סרטי תעודה בערוץ 1. מול דלת הכניסה לביתה ניצב קיר גבוה, כולו עמוס קלטות בפורמט ביתא של סרטים וחומרי גלם, רובם המכריע מתעדים את הטריטוריה שהיא נמשכת אליה כיוצרת: השוליים של החברה הישראלית, אי צדק, עוולות, ניצול ודיכוי, בעיקר כלפי נשים.
ברזומה שלה אפשר למצוא בין היתר את "כלות מאוקראינה", על גברים ישראלים ששודכו לנשים אוקראיניות שביקשו להימלט מהמצוקה בארצן גם במחיר של נישואים קנויים; "רצח ללא מניע", על הרצח של אסף שטיירמן, שנרצח ללא סיבה על ידי שלושה צעירים; "עזה כמוות", הסרט העצמאי הראשון שלה, שהתעמק ברציחתה של עינב רוגל על ידי בן זוגה, גלעד שמן, לאחר שניסתה להיפרד ממנו; ו"חרוט בגופי", שניסה לפצח את סוד המשיכה של מנהיג כת הנשים, גואל רצון. סרטה האחרון, "אהובתו של שודד היהלומים", נבחר לפתוח את הפסטיבל היהודי בבוקה רטון שבפלורידה בפברואר הקרוב, וטל הוזמנה עם אותו הסרט גם לפסטיבל איראני שמתקיים בניו יורק.
7 צפייה בגלריה
"ראיינתי את שני הצלמים באולפן, אבל ידעתי שהם לא יחזיקו סרט לבד". נילי טל
(צילום: יובל חן)
בימים אלה היא כבר עובדת על הסרט הבא, שעליו היא מעדיפה לא להרחיב את הדיבור, אבל מוכנה לחשוף שנקודת הפתיחה שלה הייתה מסיבת "נובה" ברעים, שכבר עמדה במרכזם של שני סרטי דוקו אחרים - #NOVA ו"זריחה שחורה". את קצה החוט היא קיבלה בשבת אחת, שבוע לאחר 7 באוקטובר, כשחזרה כמנהגה מחוף הים, שם פיתחה מסורת יפה: לנצח קבוצות צעירים בשש-בש. "הם אוהבים לשחק נגדי כי הם מפסידים", היא אומרת מבודחת, "אם הם היו מנצחים זה לא היה קורה". בדרך עצר אותה חבר וביקש להכיר לה את הבן שלו, יהל, בן ה-18. "הוא סיפר שהוא היה הצלם במסיבה", היא משחזרת, "הזמנתי אותו לבוא אליי באותו ערב עם המצלמה שלו. הוא הגיע והראה לי חומרים מזעזעים. הוא הגיע למסיבה עם עוד צלם, ראיינתי את שניהם באולפן צילום, אבל ידעתי שהם לא יחזיקו סרט לבד".
טל החליטה להישאר בכל זאת במחוזות המסיבה. פוסט שהעלתה בחשבון הפייסבוק שלה והפציר בעוקבים לשלוח אליה חומרים שצולמו במסיבה שיגר אליה פניות מאלפי אנשים. אחת מהתשובות צדה את עינה. "חזרתי אליה והחלטתי שאני רוצה שהיא תהיה גיבורת הסרט שלי", היא מספרת. במרכז הסיפור עומדות שתי נשים גרושות בנות 40, עם שלושה ילדים כל אחת, שהקימו דוכן למכירת בגדים במסיבה. האחת מהן נרצחה, השנייה הצליחה להימלט. "זה כבר לא על ה'נובה' כי כולם עובדים על ה'נובה'. זה סרט על בני אדם שנורא רצו לשמוח ולא יצא להם. מצאתי את עצמי בסיפור אחר, סיפור ענק, שהתחיל ב'נובה' והלך למקום אחר לגמרי. אני הולכת עם הדמויות קדימה אל תוך החיים שלהן, והדרמות שהחיים האלה מביאים. אני מנסה לקדם אותו, בינתיים לא כל כך הולך לי אבל אני לא מוותרת".
איך את ניגשת לעבודה על סיפור כמו 7 באוקטובר?
"אני כל הזמן מתלבטת עם עצמי. כל כך הרבה מתעדים, מה יש לי לעשות שם? ואיך? ואולי כדאי לחכות שנה ואז להגיח? בחדשות מראיינים אנשים כל ערב החל מ-8 באוקטובר. כבר שמעתי וראיתי הכול. אני לא אומרת שהסרטים שלי לא הגיעו אחרי מיליון סיקורים בתקשורת - ענבל אור קיבלה חשיפה עצומה, לא הייתה תוכנית שהיא לא השתתפה בה ואולי זה שימח אותי, כי זה יצר לי פוטג' - אבל הבאתי שם משהו אחר, סיפור של חוסר פרגון. לא ראו את הבן אדם. איזה כסאח עשו לה, העיתונאיות גמרו לה את הצורה. והיא הייתה יזמת קבוצות רכישה קטנטנה, אפילו לא קבלנית. היו יזמים גדולים ממנה פי מיליון שאנחנו לא יודעים עליהם, אבל היא הייתה הכי מתוקשרת".
7 צפייה בגלריה
"העיתונאיות גמרו לה את הצורה. היו יזמים פי מיליון גדולים ממנה, אנחנו לא יודעים עליהם". מתוך "עלייתה ונפילתה של ענבל אור"
(ניר קידר)
רוב הסרטים שאת עושה עוסקים בחומרים הרבה יותר כבדים.
"כי זאת המטרה של הדוקו בעיניי - לחשוף עוולות ושחיתויות כדי לשנות ולהשפיע. רצח נשים עצבן אותי כבר מגיל 12, אז התחלתי לאסוף קטעי עיתון על רציחות של נשים. בגיל 60 קראתי בידיעה קטנה שלימור לבנת ויעל דיין הקימו ועדת חקירה לרצח נשים על ידי בני זוגן. מיד צלצלתי ללימור הביתה וסיפרתי לה על הקלסר, ושזה מחרפן אותי שקוראים לזה 'רצח על רקע רומנטי'. מה כל כך רומנטי בלרצוח אישה? וביקשתי להיות החוקרת של ועדת החקירה הפרלמנטרית לנושא, והן הסכימו. ניסיתי להבין למה הם רוצחים אותן. יצאתי לבתי הסוהר וראיינתי את הרוצחים ואת בני המשפחה של שני הצדדים".
היו מסקנות?
"הגעתי לגלעד שמן והצלחתי להבין למה הוא רצח אותה, אבל זה לא עוזר לי. ארגוני הנשים קוראים לרצח 'אלימות' והם רוצים שזה יישאר תחת חסותם, הם לא מוכנים לוותר. בעיניי רצח הוא לא אלימות, בעיניי רצח הוא רצח. אלימות זאת אישה מוכה נפשית או גופנית, אבל רצח זה דבר אחר, אין כבר אישה. צריך לטפל בזה אחרת אבל הם לא יודעים לעשות את זה והם לא יעשו את זה לעולם. כל הסימנים נמצאים שם, אצל כל אישה שנרצחת בישראל, והם מתעלמים מזה".
למשל?
"אצל כל הנרצחות הרוצח היה סטוקר. הוא רדף אחריהן, חיזר אחריהן, עקב אחריהן, בלש אחריהן, נדנד להן לחזור. הדבר היחיד בעיניי שיהיה יעיל הוא שברגע שאמא שלו, או סבתא שלו או דודה שלו מבחינה בזה - סם הרגעה, 'פילולה בקפה' כמו שסבתא שלי הייתה אומרת, לפני הכול. ואותה להוציא מפה לקטמנדו לשלוש שנים. במקום כל המעונות לנשים מוכות הדביליים האלה, שצריכים בכלל להיות מעונות לגברים מכים, שיימצאו 500 דולר לשלוח אותה לקטמנדו עם הילדים, והיא לא תירצח. אחרי שלוש שנים הוא ישכח ממנה והיא תוכל לחזור".
את עדיין אוספת את הכתבות?
"לא", היא נאנחת. "אני רואה ולפעמים מצלמת אותן, אבל לא אוספת. די. נמאס לי, מה שאני חושבת לא יקרה. לא ישימו להם סם הרגעה בקפה ולא ישלחו את הנשים לקטמנדו, והן יירצחו".
יש מבחינתך מחיר נפשי לעיסוק בחומרים האלה?
"קשה לי להגיד שהתחסנתי, אבל התחסנתי. אני לא עושה כתבות על נועה תשבי ויעל בר זוהר. יש לי דרייב כי אני עושה משהו חשוב. זאת לא רק פרנסה בשבילי. אני מגייסת את כולי לתוך זה ונשאבת לתוך הפרויקט".
7 צפייה בגלריה
"יש לי דרייב כי אני עושה משהו חשוב", מתוך "בת 60 מחפשת אהבה". נילי טל
(צילום: עינב גיאת)
עדיין באותה עוצמה?
"עוצמה ענקית. אי אפשר להפיק סרטים כאלה בלי דרייב חזק. אבל זה אם הצלחתי לשכנע את הגוף המשדר להשקיע בי ולא במישהו אחר. יש כאלה שנושפים בעורפי והם צעירים ממני, אבל אני אביא פנימה את כל היכולות שלי".
הגיל הוא פונקציה פה?
"הגיל הוא זה שמקשה עליי. אינטלקטואלית אני אותו הדבר אבל כבר קשה לי פיזית, אני כבר לא ארוץ בג'בלאות. להגיע לעוטף עזה - אני לא הגעתי. אני כבר פחות דוגלת בשיטת מצלמה על הכתף ובוא נרוץ ונצלם. אני מעדיפה היום להגיע לסיפורים גמורים. להתחיל במשהו שכבר יש לו אמצע וסוף, ולא לחכות לראות איך זה מתפתח תוך כדי הצילומים".
"דוקו זה משהו רחב יריעה, לא ללכת יומיים עם מצלמה על איזה סלב דביל"
הדוקו הישראלי, כמו גם העולמי, עבר תמורות רבות במהלך השנים. הז'אנר הלך והשתכלל, בגזרות מסוימות הפך קולנועי יותר. ז'אנרים כמו פשע-אמיתי הפכו פופולריים, והדוקו מתכתב עם פריחת הריאליטי, וגם מתפצל להפקת סרטי ביוגרפיה רכים יותר או פחות על אנשים מפורסמים, שעדיין נכללים תחת קטגוריית העל. סרטי הדוקו יצאו מגבולות הפסטיבלים והסינמטקים, והגיעו גם אל הקולנוע המיינסטרימי. ישראל נחשבה ועדיין נתפסת כמחצבה פורה לסרטי דוקו מבחינת חומרי הגלם הקיימים בה. מדינה דחוסה, בוערת, כור היתוך של תרבויות ותפיסות, בעלת מנטליות בוטה יחסית שמניחה על השולחן את הדילמות שלה. הרגולציה שמחייבת גופי שידור להפיק כמות מסוימת של סרטי תעודה והקרנות שמספקות תקציבים מאפשרים ליוצרים הישראלים לפרוח.
"המצב של הדוקו בארץ נפלא, הוא תמיד נפלא", מבהירה טל. "אין מדינה שדואגת לדוקו כמו ישראל. אנחנו זוכים בפרסים בכל העולם, הדוקואים שלנו נמצאים בפסטיבלים חשובים. לא קונים אותם במיוחד, אבל פסטיבלים זה גם פלטפורמה. החוכמה היא להביא את גוף השידור להכיר בחשיבות הפרויקט ולתת לך את כל הכסף מראש, אחרת אין מצב. רובנו מפיקים לעצמנו, אין לנו ברירה. אין דרך אחרת להפיק סרט תיעודי".
הסיטואציה הפוליטית שלנו משפיעה?
"ברור, מלחמות, רצח ודם, תמיד הולך. אני לא מרגישה שמחרימים אותנו אבל אני גם לא עובדת עם תקשורת זרה, וסרט טוב תמיד ייקחו. 'בת 60 מחפשת אהבה', שבו תיעדתי את עצמי מחפשת בן זוג, היה סרט נפלא. פנינה קטנה שחדרה לכולם ויצאה בתקופה נכונה, ובאמת קנו אותו הרבה וביקשו אותו בפסטיבלים. הייתי בפסטיבל נשים בטאיפיי, הקרינו אותו בקולנוע דאון-טאון הכי סליזי, אבל הביאו אותי לטאיפיי".
הז'אנר נוטה לזלוג למקומות יותר קלים לעיכול בעשור האחרון, סרטי דוקו על סלבס...
"לא לא, דוקו זה במינימום עשרה ימים צילום, משהו רחב יריעה, לא ללכת יומיים עם מצלמה על איזה סלב דביל. זה מקסימום כתבה. אני לא אוהבת את המילה 'לעומק', מבחינתי שזה יהיה לרוחב גם, אבל זה משהו עם הרבה תוכן. נכון שהרגולציה לא תמיד פועלת - רשת קורסת, מה יעשו, יחלטו לה את הערבויות? או קשת, שאומרים, 'אילנה דיין זה דוקו'. מה פתאום, זה בקושי יומיים צילומים. היא באה, מראיינת, בוכה קצת, אומרת להם לבכות. זה דוקו?".
מניסיונך, החברה הישראלית מוכנה לקבל את הפינות האפלות שאת מאירה? או שזה מעורר התנגדות?
"אני יודעת שאלה שלא מגיעים אליהם שמחים שאני באה, ושמחים להשמיע את קולם. הכלות מאוקראינה - כמה הן שמחו שדיברתי איתן. פתאום מישהו שם עליהן, מגיעים לצלם אותן בעליבותן, במחסורן, בבוז שהשלטון חש כלפיהן, שהפך נשים למצרך. מייצאים אותן מהמדינות שלהן כדוגמניות, כזונות או ככלות. זה עדיין קורה, בטח פחות, אבל אני בטוחה שאם נתקשר לרמי השדכן, תראי שהוא עדיין עוסק בזה".
טל מעידה כי בעיניה "כלות מאוקראינה" הותיר את החותם המשמעותי ביותר מבין יצירותיה. "פתאום ראו את המצוקה של הבחורות, וגם של הגברים, אגב, שהבינו שלא קונים בכסף נשים. אלו בסך הכול שתי מצוקות שהתאחדו. בסרט טניה אומרת שהיא אמרה לבעל שלה בכרמיאל, 'איפה כתוב שאני צריכה לשכב איתך אחרי החתונה?'. הבאתי לשינוי בחשיבה כלפי הנשים וגם כלפי הגברים. הגברים גם אומללים. הם לא עשירי עולם שבאים לקנות ילדה מחרסון, הם גם במצב לא טוב. והם רוצים משפחה אז הם באים לשם. רק אחת מהן הצליחה ללדת וכל הגברים מתו, אגב. אף אחד לא נשאר חי.
"אני זוכרת את נטשה, בחתונה שלה, פתאום המבט שלה הלך לצלם שלי, צלם רוסי, חתיך. ואז היא אומרת למאיר [הבעל] שהיא צריכה להיות עם הילדה בלילה, שהיא לא תהיה איתו. פתאום הצלם שלי הולך מהחדר, לא אומר לי לאן, אבל למחרת נטשה מספרת לחברה הכי טובה שלה שהיה לה זיון נפלא עם הצלם שלי. החברה באה למאיר, שהתחתן איתה אתמול בלילה, ואמרה לו, 'תתגרש ממנה'. הוא עומד להתגרש ממנה, אבל בסוף הוא מתחרט. הרי מה יש לו כבר בחיים?".
את סרטה "רצח ללא מניע", שחוזר למקרה הרצח של אסף שטיירמן, החליטה טל לגנוז לאחר סיום זיכיון השידור שלו, מאחר שהרגישה שהוא הפך ל"סרט סנאף". אולם בעקבות שחרורה של אחת הנאשמות ברצח, סיגלית חיימוביץ', היא החליטה לאשר אותו שוב לשידור "כי זה סרט חשוב", היא מבהירה. "אני רואה כמה מבקשים אותו וצופים בו. אני לא יודעת אם הוא ימנע את הרצח הבא, כי זאת חבורת ילדים מטורפים, חולי נפש. זה כל כך סתמי שאי אפשר להבין מתי זה יגיע שוב. ולכן לא אכפת לי אם החבורה הזאת הייתה מושמדת ולא תביא צאצאים לעולם".
סרט נוסף שיצרה, כאמור, הוא "בת 60 מחפשת אהבה". מאז עברו 20 שנה וכיום, כשהיא נשאלת על מצבה הזוגי, היא משיבה: "היה לי רומן עם יואל מרקוס כשהייתי בת 25 וגרושה והוא היה רווק בן 40... היה לנו רומן בדילוגים, אחר כך היה לנו עוד סיבוב. אהבתי אותו מאוד, כל חיי. הוא היה גבר מדהים. חכם, רגיש, אלמן, עשיר ובלי ילדים. מה עוד צריך? אבל הוא מת ואני כבר 'אובר-בוטל', בקבוק משומש (גם 'עובר בטל' - מלשון משהו שזמנו עבר, ס"ש). אישה קשישה. לא נחשבת".
קיבלת פרס מפעל חיים של הפורום הדוקומנטרי ב-2022, ובשנה שעברה ממשרד התרבות והספורט. זה גרם לך להרגיש טוב יותר?
"לא", היא פורצת בצחוק, "כבר התחלתי להרגיש לא שמישה, ופתאום מתחילה לקבל פרסים. פעם אמר לי אחד הבכירים בטלוויזיה ש-90 אחוז מיוצרי הדוקו לא מביאים את הסחורה, לא משנה כמה תנער אותם, לא ייפול מהם שקל. הם חשבו שהם יכולים לעשות סרט אבל בסוף לא, ואין להם איך להחזיר את הכסף. עכשיו אני ממש מרגישה שאני צריכה להביא נושא פגז לסרט הבא, זה הלייט-מוטיב של החיים שלי. איך אני אפיל אותם מהכיסא".
