גיטריסט וירטואוז, טרובדור מודרני, נגן בינלאומי, אלו הן חלק מההגדרות המתארות את אסטס טונה, נגן הגיטרה הספיריטואלי שהתפרסם ברחבי העולם בעקבות סדרה של סרטוני מוזיקה ויראליים שצברו תאוצה ברשת. "השיר של הדרקון המוזהב", יצירתו הפופולרית ביותר, צברה רק היא ביוטיוב מעל 99 מיליון צפיות - מספר סנסציוני בכל קנה מידה, במיוחד כשמדובר במישהו שהחל את דרכו כנגן רחוב והתפרסם מפה לאוזן.
"יש לי כל מיני הגדרות", טונה אומר בריאיון מיוחד ל-ynet המתקיים לקראת הופעתו בארץ שתתקיים ב-15 בנובמבר בהיכל התרבות בתל אביב. "אני מנגן מוזיקה, אני המוזיקה - אבל אני לא מוזיקאי. אני כן עוסק בחשיבות הביטוי אומנותי ובחקירה של המוזיקה. אבל אני עושה גם דברים אחרים: אני טרובדור מודרני, עוסק בתנועה ומדיטציה, אבל אני גם רק בחור פשוט - אדם ברחוב שהולך לסופרמרקט. כמו לכולם, יש לי כמה קווי אישיות. השאלה היא איזה מהם פה ברגע הזה".
עוד במדור מוזיקה:
אסטס טונה (47) נולד באוקראינה (ברית המועצות דאז) תחת השם סטניסלב טונה להורים יהודים. הוא מתאר את עצמו כמי שהיה ילד שובב, שמח ויצירתי וכשנשאל בגיל שמונה אם הוא ירצה ללמוד מוזיקה, ענה בחיוב ובחר ללמוד גיטרה.
"היה לי מזל עצום בבחירת המורה שלי. בדיעבד, אני מבין שזה היה מעבר למזל - הייתה פה הסכמה קוסמית. הוא היה המורה ב-ה' הידיעה. הוא הקדיש את חייו ללימוד ודורות רבים של ילדים עברו אצלו עד ימיו האחרונים. אני חושב שהוא פשוט קלט אותי, הוא ראה את הטמפרמנט שלי ואת זה שאני לא מעוניין להשקיע בדברים שאני לא אוהב. אז למרות שהייתה תוכנית של בית הספר שהייתי חייב ללמוד אותה, הוא תמיד בחר עבורי את החלקים שהכי יתאימו לי לאנרגיה; מוזיקה ארגנטינאית, ברזילאית, ספרדית-יהודית והניח את הבסיס למוזיקה שאני מנגן היום".
"זה חיוני שנרגיש את כל קשת הרגשות בחיים"
כשהיה בן 15, אפשרה ברית המועצות לקבוצות מיעוטים לעזוב את המדינה. הוריו שקפצו על חלון ההזדמנויות המצומצם הודיעו לנער שהמשפחה תעלה לישראל. טונה מסביר שהוא גדל בברית המועצות כחלק מדור אבוד של בני נוער, ילדים של סוף שנות ה-80 שהחלו לחוש באופטימיות של העולם שנפתח בפניהם ומה המשמעות של לגדול במקום סגור כל כך. עבור טונה המעבר לישראל היה קשה. כל כך קשה שהוא הפסיק לנגן ביום שהגיע לארץ.
"ישראל הייתה ניגוד קיצוני מוחלט עבורי", הוא אומר, "בגלל המנטליות, השפה, הלחימה ושטחה - המדינה קטנה ואין מספיק מקום לאנשים. יש המון תחרות שאנשים שמגיעים ממדינות אחרות צריכים להתמודד איתה. גרנו ברמת אביב והיינו חלק מגטו כביכול, גטו דובר רוסית. היינו באינטראקציה עם המקומיים, כמובן שגם עם ישראלים, אבל עדיין היו לנו תשתיות משלנו כדי שנוכל לפעול ולשרוד. היום בדיעבד, הניגוד הזה היה חיוני עבורי כבן אדם. יכולתי לחוות עצבות קיצונית של משפחה, פרידה, בדידות, מחסור בכסף והישרדות - כל זה היה חיוני כי אנחנו צריכים להרגיש את קשת הרגשות בחיים".
מה הרגשות שלך כלפי ביקור בישראל? זה כמו לחזור הביתה?
"ההורים שלי עדיין בארץ, אז כן. אני מחובר ברמת הנשמה. אחרי שעזבתי לא חזרתי לישראל במשך שבע שנים ולא ראיתי את הוריי המון זמן. כשחזרתי לביקור כבר באתי עם המוזיקה, עם ביטוי עצמי מלא וערוץ פתוח, אז פגשתי 'ישראל אחרת' ואנשים אחרים לגמרי. בכל ביקור הרגשתי שאני שלם יותר עם המקום ובכל פעם שאני מגיע לארץ אני מרגיש שאני עושה שלום עם המקום. את ואני יודעים איזו משמעות יש לישראל וזה לא משנה שכל הקולות מבחוץ קוראים וטוענים אחרת".
לאחר שחי בארץ במשך 11 שנים ואף התגייס לצה"ל ושירת במשך כשישה חודשים (ולא החזיק מעמד מעבר לכך), טונה חשב מה עליו לעשות בחייו. הוא התעניין בלימודי קולנוע אבל בינתיים עבד בכל מיני עבודות מזדמנות. ערב אחד לפני תחילת המילניום הוא צפה בסרט צרפתי שבו שמע את אמן הגיטרה האייקוני ג'נגו ריינהארט, שניגן ג'אז בניחוח רומני צועני. אותו סאונד שהיה מוכר לו מהימים בהם ניגן גיטרה בברית המועצות, הפעיל מחדש משהו בתוכו, איזה ניצוץ. הוא קנה כרטיס בכיוון אחד לניו יורק, עלה על מטוס ולא הביט לאחור.
בניו יורק חבר נתן לו גיטרה וטונה והחל לשבת בכל מיני פארקים בעיר כדי להתאמן. יום אחד, בחור עבר והניח לידו שטר של חמישה דולר. טונה שאל אותו למה עשה זאת והבחור ענה שהמוזיקה שלו גרמה לו להרגיש טוב. טונה הבין שבנגינה עולה ההזדמנות לגרום לאנשים לחייך ואולי גם להתפרנס קצת. באחד הפארקים הוא פגש כנר יהודי עם סיפור חיים דומה לשלו, בחור שעלה לארץ ועבר בהמשך לניו יורק, ויחד השניים התחילו לנגן ברחובות. "התחלנו עם מנגינות די פשוטות שחשבנו שאנשים יאהבו, ואנשים התלהבו ממש. לא ניגנתי עשר שנים אז התחלתי לחקור את הגיטרה שוב מחדש. ניגנתי עליה כל הזמן, בכל מקום, בכל רגע פנוי וכשניגנתי משהו שהצלחתי להרגיש אותו בתוכי - העברתי את החומרים לכנר והוא אלתר עליהם".
3 צפייה בגלריה
"הרווחתי כ-30 דולר וניגנתי כל יום, לא משנה אם הרגשתי טוב או לא". אסטס טונה
(צילום: Geri Dagys)
מה הייתה הנקודה שבה הבנת שמשהו משתנה עבורך?
"כשנסעתי לנגן גם בלוס אנג'לס. עברו חודשים והרגשתי שיש תזוזה, אבל עדיין לא הרגשתי שאני עומד על שתי הרגליים כמו שצריך. באותו הזמן הכול הרגיש לי סבוך, הייתי שוהה לא חוקי באמריקה והרגשתי קצת לבד. כולם הלכו לעבודה ואני עובד בצורה הפוכה. אני לא צריך ללכת למשרד, אני לבד ואני לא יודע איפה אני הולך לישון הלילה, אם יהיה לי כסף לתקן את השיניים או לאכול. הרווחתי כ-30 דולר וניגנתי כל יום, לא משנה אם הרגשתי טוב או לא, בודד או חזק, הייתי ברחוב ועשיתי את שלי. אחרי שלוש וחצי שנים כאלה נסעתי למיאמי ומשהו קרה. פתאום היה לי קהל עצום בהופעות הרחוב שלי. אז כמובן שכשאני מסתכל על זה עכשיו שום דבר לא מקרי או פתאומי, זו תוצאה של עבודה ומחויבות בת שנים. אחרי שהייתי במיאמי חזרתי ללוס אנג'לס, ארזתי את המכונית שלי. היו לי מגבר וגיטרה. בלי מחשבים, בלי טלפונים, בלי חסכונות, בלי כרטיסי אשראי, בלי כלום. עם 100 דולר בכיס עברתי את הגבול למקסיקו ומשם לכל העולם. זה דגר במשך זמן מה, אבל הייתה לי אמונה".
על 99.8 מיליון צפיות ביוטיוב: "לא הייתי אומר שזו ההופעה הטובה בחיי"
בספטמבר 2011, באחד מפסטיבלי הרחוב באירופה בהם השתתף, כבר היו לטונה מעמד ומוניטין שעברו מפה לאוזן בין קהל הפסטיבלים בעולם, כך שאנשים ידעו שהוא אמור לנגן וחיכו לו. באותו האירוע הוא ניגן בין היתר את "השיר של דרקון הזהב", יצירה בת כמעט עשר דקות. אחד מבאי הפסטיבל, הגיע מוכן עם ציוד וצילם את הקטע. הצילום הוא לא ממש צילום מקצועי וניתן לשמוע היטב גם את רעשי הסביבה: קטעי שיחה ברחוב, תינוק בוכה. אולם זה לא מנע מהווידאו שעלה ליוטיוב ב-2012 להתפוצץ. עשר שנים מאוחר יותר ו-99.8 מיליון צפיות, טונה מנסה להסביר: "מאחורי הכול יש אנרגיה. מה שאנחנו מזהים לפעמים זו הצטברות של אנרגיה רבה שמתפרצת. כשאני נזכר בהופעה ההיא, לא הייתי אומר שזו ההופעה הכי טובה בחיי. בכלל לא. זה היה סתם עוד יום. את יודעת בכמה רגעים בחיי כשהרגשתי שאני מבצע את אחת ההופעות הגדולות אי פעם, אף אחד לא עצר? המון. אני לא יודע למה דווקא הסרטון הזה פתאום התפוצץ אבל אני אסיר תודה על כך".
השנה בה הוקלט הביצוע של "השיר של דרקון הזהב" הייתה למעשה האחרונה בה הוא ביצע אותו בצורתו המקורית. בסוף אותה השנה טונה ביקר בלונדון, חפר וחקר את עצמו והחליט, כתוצאה מהתבוננות פנימית אל תוך מערכות היחסים שהיו לו באותו הזמן, שהוא לא יכול להמשיך ולנגן אותה כיצירה עצמאית. היא התמוססה לחלוטין לתוך יצירות אחרות שלו בנות שעתיים, שלוש ולעיתים אפילו ארבע שעות. המוזיקה של טונה שואבת השראה ממקומות ותרבויות שונות בעולם בהן ביקר, עמוסה באלמנטים צועניים, פלמנקו ובמוזיקת עולם מדיטטיבית.
טונה פורט על הגיטרה בצורה שכל אצבע שלו מכילה צלילים של תזמורת שלמה. לא ניתן באמת לדעת מה יהיה אורך הופעה שלו ומה בדיוק יקרה בה, שכן כל אחת שונה מקודמתה ותלויה רבות באנרגיה ובקסם שמתחוללים באולם ועל הבמה. טונה לוקח את הקהל למסע מלא הפתעות וגילויים כאשר בחלק מההופעות הוא גם מארח על הבמה מוזיקאים ואמנים מקומיים. בהופעה בישראל צפויים להתארח המוזיקאים נתנאל גולדברג, קובי פרחי, ליאת ציון, יונתן בר ראשי, סניה קרויטר ורועי פרידמן.
3 צפייה בגלריה
אסטס טונה: "מעולם לא הופעתי עם קובי פרחי מאורפנד לנד, עכשיו זה יקרה ויהיה מעניין". קובי פרחי
(צילום: טל שחר)
"זה עניין של קשר ואנרגיה", מסביר טונה. "אני אף פעם לא עושה חזרות לפני מופע, אני כן יכול לעשות סוג של הפעלה מחדש של הקשר בינינו אם לא ניגנו יחד במשך זמן רב. האורחים בארץ הם אמנים שיש לי איתם חיבור שהוא מעבר למוזיקה. לדוגמה, מעולם לא הופעתי יחד עם קובי פרחי מאורפנד לנד, אבל יש לנו קשר ארוך וחיבור יפה שעדיין לא מצא את דרכו לבמה. עכשיו זה יקרה ויהיה מעניין ואנחנו יודעים שזה יהיה משהו יוצא דופן".
עבור מישהו שהמוזיקה שלו כרוכה בביטוי עצמי ולא בכסף או פרסום, טונה השיג הצלחה בינלאומית גדולה והוא ממלא אולמות בכל העולם, אולם פרט למוזיקה שלו, כמעט ואי אפשר למצוא אינפורמציה נוספת לגביו. "המטרה שלי היא לא להיות מפורסם או עשיר", הוא אומר. "אני אדם מאוד מינימליסטי ומוזיקה היא לא קריירה עבורי, היא החיים. הרצון הגדול שלי הוא שדרך המוזיקה אנשים יצאו למסע של גילוי. שיבינו שגם לי יש קשיים ונפילות ודברים שאני מתמודד איתם. אני מקווה שאנשים יבינו שזה בסדר גמור ללכת לאיבוד ולחפש, לרצות להיות נאהבים וגם לתת לאחרים. אני רוצה שאנשים ירגישו שזה בסדר שכולנו מתמודדים עם דברים שבדרך כלל אנחנו לא רוצים בהם, אבל שבסופו של דבר יש תקווה והחיים מורכבים מאיזון, מהבנה ומחוויות".
