"מה אם בן-לילה כל מה שאתה מרגיש מחויב לו – הצדק והאהבה – נעלם ברגע, ואתה חופשי?". בשלב שהשאלה הזו נשאלת בהצגה "מלאכים באמריקה", הצופה כבר מסור רגשית להתרחשות וחי אותה. הוא מתקפל לתוך השאלה כמו קפסולה קטנה שמכילה בתוכה דילמה כה בסיסית בנפש האדם - כי בסוף הכל מתכנס לשם.
גם כשאחת הדמויות אומרת: "צדק זה פשוט, דמוקרטיה זה פשוט, אבל אהבה זה קשה", אי אפשר שלא להנהן לנוכח דקות ההבחנה, בעיקר לאור המציאות הפוליטית לאחרונה. זהו כוחו של טקסט כשנאמר בלי יומרות, מתוך כאב ואמת פנימית על-זמנית של דמות. זה עוד אחד מתוך לא מעט רגעים אנושיים, פשוטים וענוגים השזורים בתוך המחזה האפי, זוכה פרסי הפוליצר והטוני, שכתב טוני קושנר.
"מלאכים באמריקה", שנכתב ב-1987 ועוסק בהשפעת האיידס על החברה האמריקנית, נחשב בעיני רבים לאחד המחזות החשובים ביותר של המאה ה-20. על אף שכיום מגפת האיידס כבר לא מהלכת אימים ברחובות, הוא עדיין שומר על רלוונטיות. לפרקים היה נראה שהטקסט, שמתרחש בימי שלטונו של רייגן ועוסק גם בעליית השמרנות הרפובליקנית, ממש נכתב על המציאות הישראלית הנוכחית. מאז שעלה בברודוויי בשנות ה-90 זכה "מלאכים באמריקה" להצלחה גדולה ואף עובד למיני-סדרה של HBO בכיכובם של מריל סטריפ, אל פצ'ינו ואמה תומפסון. אורכו כשבע שעות והוא מחולק לשני חלקים ("מילניום קרב" ו"פרסטרויקה"), שהראשון מביניהם עלה בתיאטרון הקאמרי, בבימויו של גלעד קמחי ובהשתתפות תזמורת המהפכה בניצוחו של רועי אופנהיים.
העלילה מתרחשת ב-1985, ובה שמונה דמויות המציגות התמודדות מורכבת עם מערכות יחסים בחייהן - התמודדות שסובבת איידס, הומוסקסואליות, חברה ודת. פריור הוא הומוסקסואל בן שלושים הגוסס מאיידס, ונאלץ להתמודד עם עזיבתו של בן זוגו לואיס בעקבות גילוי המחלה. לואיס פוגש את ג'ו, עורך דין מורמוני הנשוי להארפר, שמכורה לכדורים ומוצאת נחמה בהזיותיה. לאחר קונפליקטים רבים מול הדת והבחירות שעשה בחייו, ג'ו יוצא בהדרגה מהארון. לצד שני הזוגות מופיעה דמותו של רוי כהן - עורך דין יהודי מפוקפק ושיכור-כוח, הגוסס אף הוא מאיידס אך מציג זאת כמחלת הסרטן. כהן - המבוסס על הדמות האמיתית באותו השם - מסרב בתוקף להגדיר את עצמו הומוסקסואל ומעדיף "גבר הטרוסקסואל ששוכב עם גברים", הכל מחשש לאבד את ההשפעה הרבה שיש לו בחלונות הגבוהים. בנוסף מופיעה גם דמותו של בליז, גבר שחור, נשי והומוסקסואל, שהיה פעם מאהבו של פריור.
אכן, זהו סיפור שרובו עוסק בגברים, אבל בהתחשב בנושא ובתקופה, זה רק מתאים ומתבקש. רבות מהדמויות בהצגה משחקות תפקידים כפולים, אשר חלקם מייצגים דמויות אמיתיות כמו רב או אחות, וחלקן דמויות מעולם הבדיון – מלאכים, סוכן נסיעות מפוקפק, שושלת משפחתית שקמה לתחייה. הדמויות הללו מייצגות פנטזיות של הדמויות הממשיות, ואלה הולכות ומתגברות ככל שיש בכך צורך – כדי לשקף מצב נפשי של דמות, צרכים או תשוקות, התדרדרות נפשית או גופנית ככל שהגוף חולה, והמוות המרחף מעל מאיים לבוא.
הלהטוט הזה בין העולם הממשי לפנטסטי הוא שנותן למחזה את ייחודו ומאפשר מרחב גדול של בחירות בימוי שונות, שכן אם המרחב הוא חצי אמיתי וחצי בדיוני – אפשר כמעט הכל. ואכן, המון קורה על הבמה, ואין כמעט רגעים מתים או איטיים. ההצגה רוויה בהתרחשויות, עד שחוויית הצפייה היא כמעט אקטיבית, וזה נמשך מהרגע הראשון ולכל אורך ההצגה – כמעט שלוש שעות שחולפות ביעף. אין ספק שטוני קושנר העניק לעולם מתנה בדמות המחזה הזה, ובידיו הכישרוניות של הבמאי קמחי הוא זוכה לגרסה יפהפייה, אסתטית, מלאת טעם ותוכן. גם כשהתוכן קשה לצפייה, הוא לא מביא את הצופה לכדי חנק והתשה. זו לא דרמה מעייפת על תקופת האיידס באמריקה, אלא פנטזיה שהחומרים שמהם היא עשויה הם הכי ריאליסטיים שיש.
זה מרהיב, וזה גם פיוטי - פיוטיות שמתבטאת בכמה רבדים. ראשית, בטקסט – תרגומו של אלי ביז'אווי בהחלט ראוי להערכה, כמעט אין דבר שחורק לאוזן או נשמע מתורגם מדי. במקום זאת, ישנם ביטויים חינניים כמו "אין לי נגע דל" או "חי מנגע לנגע", או סתם שורות יפות לאוזן כמו "האדם רוצה שהחיים יחלפו עליו באלגנטיות ובחן". ככלל, הטקסט התגלגל בפי הדמויות בטבעיות ותוך שמירה על מינון נכון של יומיומיות לצד עושר מילולי.
שנית, עיצוב הבמה מייצר הן עומק והן רוחב, ומאפשר להתרחשויות שונות לקרות בו-זמנית, אך בלי שתתלווה לכך תחושת עומס. התפאורה המרשימה של ערן עצמון היא אמנות של ממש, וגם השימושים החכמים שהבימוי עושה בה, ההופכים אותה כמעט לשחקן בהצגה. למשל, ישנו מוטיב של כניסות ויציאות ממקומות לא צפויים – דמות שנכנסת לתוך ארון הבגדים, או אחת שמגיחה מתוך המקרר, או ארון התרופות בחדר שמאחוריו נרמז כי עולם שלם מחכה. אפילו מתוך הרצפה, באחת הסצנות הנוגעות ביותר ללב, כשאחד השחקנים עושה תרגיל בהיעלמות שנראה כמו קסם ממש. האלמנטים החזותיים עשירים ונותנים תחושה של חוויה מתמשכת, אירוע אגדתי של ממש שנרקם ונפרם ונרקם שוב, תוך שימוש באלמנטים כמו כדור מראות, שלג, נדנדה ואש דולקת (באחת הסצנות היפות ומלאות ההומור, שכוללת הומלסית פסיכוטית בברונקס בגילומה של מיה לנדסמן הנפלאה). התפאורה מאפשרת לכל אלה לקרות, וחלק בלתי נפרד מכך נובע מהתאורה של אבי יונה בואנו (במבי), שמנחה את העין באופן אלגנטי וכמעט בלתי מורגש לאן להסתכל בכל פעם. התלבושות של אורנה סמורגונסקי נהדרות ונאדרות, בין אם מדובר בבגדי חורף צמריריים או בחליפת דראג זוהרת. כל אלה דוגמאות לפיוטיות ולהרמוניה הנלווית אליה כשכל החלקים משרתים זה את זה.
גבוה מעל כולם, על הבמה לאורך כל ההצגה, עומדת תזמורת המהפכה. רועי אופנהיים מנצח עליה, והיא מנצחת על הכל, עם המוזיקה שכתב אמיר לקנר, שבה מככבים לסירוגין כלי מיתר וקלרינט. היא לבדה מספקת תחושת התעלות של ממש.
שמונת השחקנים מנהיגים את ההצגה בעוז, כל אחד בכישרון ובמסירות גדולה לתפקידו. ובאמת מדובר בכולם – ביחד ולחוד, והם ראויים לשבחים. שהם שיינר, נדב נייטס, אביגיל הררי, יואב לוי, עירית קפלן, מיה לנדסמן, דודו ניב, מתן און ימי – כולם מדגימים מופת של עבודת שחקן, בין אם בתפקידים גדולים יותר או פחות, פנטסטיים או ריאליסטיים. במיוחד זורח אלעד אטרקצ'י בתפקיד פריור.
שיגעון ושפיות, מציאות והזיה, חיים ומוות, אשמה ומוסריות, פוליטיקה, לאומיות, אהבה ובני אדם - "מלאכים באמריקה" נוגע בכל אלה, ונותר רק לקוות שבתיאטרון הקאמרי יעלו גם את החלק השני של המחזה הנפלא הזה, ושייעשה באותה מיומנות, יצירתיות ורגשיות שבהן נבנה זה הנוכחי.
