"מראות קשים" מזהיר הדיסקליימר בתחילת הסרט "עוד נחזור לרקוד", הסרט התיעודי שיצר יריב מוזר על הטבח בפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר. ככל שהצפייה בסרט מתקדמת מתברר שלא מדובר רק במראות קשים אלא במראות בלתי-אפשריים. כמעט שנה עברה מאז היום שאחריו כלום לא נשאר אותו הדבר, ועדיין לא נמצאו המילים שיתארו את הזוועות, לא נמצאה התודעה שתצליח להפנים את עומס המוות, את המימדים ואת היקף של האכזריות. עוד ועוד סרטים וסדרות מתנקזים אל המסך, רובם משתמשים בחומרי גלם דומים, משמיעים את אותן העדויות, ובכל זאת יש משהו בנפש שלא יכול להפסיק לחטט, כאילו מתוך דחף או הנחה אינסטנקטיבית שאם נתפלש בחומרים האלה שוב ושוב בסוף משהו יתבהר, משהו יופנם, אולי נגלה את הטעות, אולי נתעורר מהסיוט.
מתוך "עוד נחזור לרקוד"
(באדיבות HOT8, סלוצקי ו- SIPUR)
"עוד נחזור לרקוד" הוא סוג של טיפול בהלם. מבחינה ויזואלית יש בו את החומרים הקשים ביותר לצפייה שנתקלתי בהם עד היום מתיעודי 7 באוקטובר. הוא משלב בין התיעוד והשידור החי שיזמו מחבלי החמאס, קטעי וידאו שצילמו אנשים שנכחו במסיבה וראיונות עם ניצולים. הוא שוזר סיפורי גבורה בתיאורי זוועות שמזכירים פוגרום ומעצימים את הניגוד הבלתי-נסלח בין תאוות חיים ותאוות מוות, כמו שהוא בא לידי ביטוי באירועי המסיבה. יריב מוזר ("אייכמן – ההקלטות האבודות") לא חס על הצופים שלו, הוא רוצה לקחת אותם אל הקצה, והקצה הזה הוא לא פעם סיפה של תהום. "אתה לא מאמין למה שאתה רואה", מנסה אחד המרואיינים ללכוד את התחושה שיוצר הפער העצום, "זה לא מתאים לעולם". גם יצירות דוקו קודמות שתיארו את הטבח, כמו "#NOVA" של דן פאר ו"זריחה שחורה" היו לא קלים לעיכול, אבל הסרט הזה לא מיועד לבעלי לב חלש. הוא מקיף מאוד, ערוך היטב והמרואיינים שלו רהוטים - אבל הוא פוצע, וזה דבר שיש לקחת בחשבון לפני הצפייה.
2 צפייה בגלריה
מקיף, ערוך היטב, ומלא במרואיינים רהוטים. מתוך "עוד נחזור לרקוד"
(צילום: שחר רזניק, באדיבות HOT)
ואולי הסרט הזה מיועד בעיקר לעיניים אחרות. ביומיים האחרונים התפרסמה ידיעה לפיה ה-BBC הבריטי ישדר את הסרט, בתנאי שארגון החמאס לא יוגדר במהלכו כארגון טרור. מוזר הסכים, מתוך העדפה שהסרט יגיע לכמה שיותר עיניים מחוץ לישראל. על הנייר נראית ההסכמה הזאת ככניעה, אבל עם הצפייה בסרט מתברר שהבדיחה היא על חשבון ה-BBC. אם יש בנמצא אדם שמסוגל לצפות בסרט ולא לתפוס את מחבלי החמאס כטרוריסטים, אני בהחלט רוצה לקחת את מה שהוא לוקח. "עוד נחזור לרקוד" הוא כתב ההגנה הטוב ביותר שישראל יכלה לבחור לעצמה כמדינה. ההיצמדות הפורמלית להגדרות, שהיא בעיקר מיצג מופרז של טרלול פרוגרסיבי, מגחיכה בעיקר את ה-BBC.
2 צפייה בגלריה
מי יכול לראות את הסרט הזה ולא לתפוס את מחבלי חמאס כטרוריסטים? מתוך "עוד נחזור לרקוד"
(צילום: ניר ממן, באדיבות HOT)
"המחשבה שהייתה לי בראש זה שמדינת ישראל נכבשה", מתארת אחת המרואיינות את האופן שבו הסבירה לעצמה לאן נעלמו הצבא והמשטרה. במובן מסוים ישראל אכן נכבשה, ועודנה כבושה. האנשים הצעירים, שרשימת השמות הארוכה להכאיב שלהם מופיעה בסוף הסרט, הם אלה ששילמו את המחיר ובאופן אבסורדי כמעט הם גם אלה שעשויים להציע למדינה הזאת עתיד אחר. מוזר מבקש לסיים את הסרט בנימה אופטימית, בהבטחה שעוד נחזור למסיבות הטראנס, לטבע, לשמחה, אבל התחושה היא שהפצע הזה עוד רחוק מלהגליד, שהריקודים עוד רחוקים מלחזור. שאנחנו עדיין באירוע - ולמרבה הצער, האירוע הזה אינו מסיבת טראנס רוויית-אהבה. נכונה יותר האמירה של אחד המרואיינים שהודה שהאדם שהוא אחרי 7 באוקטובר הוא לא האדם שהיה לפניו, וכל מה שנשאר לו הוא להבין מי הוא עכשיו.
