ספרייה גדולה לבנה, תמונות, ספות בצבע שמנתי, אור עמום רך - הבמה כולה אומרת: בית. ולא סתם בית, אלא אחד ביתי במיוחד שרוצים לחזור אליו. הכול מתחיל משני פסים על מקל, ואליהם מצוותת הבטחה גדולה, כמו גם קשת של פחדים וחששות. זוג שהחליט לקשור את חייו יחד מכל הסיבות הטובות; הם יפים, אוהבים, וסקרנים לדעת מה ייצא משילוב של שניהם, ומכאן מה כבר יכול להשתנות? הזוג במחזמר "השנה היפה בחיי" שכתב והלחין אוהד חיטמן ועלה בתיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה, הם דנה (רוני דלומי) ורוני (לי בירן). היא שחקנית שהייתה מועמדת לפרס השחקנית המבטיחה בתיאטרון, אבל מאז שהתינוק נולד הקריירה שלה הוחלפה באימהות, והוא מוזיקאי ששוקד על כתיבת המחזמר שלו, בינתיים ללא הצלחה. לשניהם יש חלומות על הגשמה, וגם מחויבות לטפל ברך הנולד, נס הבריאה. לשניהם גם יש אימהות דעתניות (מיקי קם ואורנה דץ) שרוצות שיקראו לילד על שם אבא שלהן (אילו יעקב בלומנטל, פרטיזן שלחם בעוז, היה יודע כמה ריגשי דרוש כדי לתת לו את מעט הכבוד, היה ודאי שורף את המחנה).
4 צפייה בגלריה
מתברר שהחיים במלוא הבנאליות שבהם מהווים טריגר אחד גדול. מתוך ההצגה "השנה היפה בחיי"
(צילום: אליעד סודאי, באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה)
הבעיה במחזמר שכתב חיטמן וביים משה קפטן היא שהוא על השגרה של החיים. וזה גם היופי במחזמר, שעשוי מחומרי הגלם המשעממים והסטנדרטיים ביותר. רגיל-רגיל-רגיל. כל כך רגיל שהוא חונק בגרון, מציף רגשית, שהכול בו טריגרי. מתברר שהחיים במלוא הבנאליות שבהם מהווים טריגר אחד גדול.
עוד במדור במה:
יש להניח שכל מי שהיה פעם חלק מתא משפחתי או מזוגיות ממוסדת ימצא נקודות השקה והזדהות עם חלקים מהסיפור, ברמה שהיא מטרידה בדיוקה. לא פשוט ליצור את זה כשהחומרים שיש לעבוד איתם הם בגדול שעמום, אבל חיטמן וקפטן הצליחו בכך דרך בניית דמויות אותנטיות ועגולות, שמתבטאות באופן שבו היו מדברות גם בחיים. הדבר מעיד על יכולת רגישה ולא מובנת מאליה לתפוס ניואנסים אנושיים ולהצליח להעלות אותם על הכתב ולגבש אותם לכדי דמויות שהן מצד אחד מאוד ספציפיות, מובחנות ומלאות אופי – פחדים, רצונות, הרגלים, שיגעונות, פגמים ומעלות. ומצד שני יש בהן גם כלליות מסוימת שמאפשרת להן להיות בן, בת הזוג, או האימא של כולנו.
הדבר מתבטא גם אצל הזוג השני בעלילה: בן (בן יוסיפוביץ') ואודי (יואב מילשטיין), גייז והורים לזוג תאומים. גם כאן הדמויות בנויות היטב ומצליחות להעביר מורכבות פסיכולוגית - האחד על תקן עפיפון - חיובי, נטול דאגות, קליל, מצחיק, חתיך, אבא טוב וכיפי לילדיו, אבל עצלן ולא לוקח חלק בנטל הבית או הפרנסה. והשני הוא הסלע עליו נשען הבית - עסוק בפרוצדורות, בפרקטיקה, נתפס כשלילי ותמיד מוטרד כשנטל החיים, עבודות הבית והפרנסה מונח על כתפיו, בעוד שהוא עצמו חש לא אטרקטיבי וקמל לאיטו. שתי הדמויות מתמודדות עם תסכולים וקונפליקטים ויפה לראות איך אלה באים לידי ביטוי גם בעולמן הפנימי וגם כלפי חוץ מול בן הזוג, לצד האהבה שלהם אחד לשני, שעודנה קיימת.
השיא הוא בשירו המופתי של בן, "אני שונא", שמתאר באופן וירטואוזי את הטרגדיה של הדמות, הן טקסטואלית, הן מוזיקלית והן מבחינת הביצוע הקומי של בן יוסיפוביץ' המעולה. בן מגלם את בן הזוג בתפקיד העוגן, הוא טרוד תמידית, רציונלי ומעשי, הוא גם לא מרגיש אטרקטיבי ונכנע לעלייה במשקל, שהוא למעשה גם משקל החיים. הוא רוצה שבן הזוג יחלוק בנטל ויפסיק לתפיסתו להיות פתטי, ולכן עוטה דוק של מרמור ושונא הכול. הוא אפילו שונא את השיר הזה, שמרגיש לו מלאכותי ומבויים, וכחלק מהמהלך הקומי האלתורי של השיר, בסופו הוא הכריז בהצגה הנוכחית גם שהוא שונא פרימיירות ואת המינגלינג שאחריהן, ובמחווה נהדרת אפילו הודה ששונא את יאיר שרקי שיצא מהארון בדיוק כשהוא עצמו כבר תפוס. בקיצור, בן יוסיפוביץ' - וואו. וגם יואב מילשטיין נהדר בדמות שלמרות הגחמתיות שבה, אפשר גם להבין אותה ואת העולם הפנימי שלה, או כמו שהוא מיטיב לומר בפשטות כדי לתרץ את השהות שלו בטינדר, על אף שהם כבר לא ביחסים פתוחים: "משעמם לי".
השעמום הזה הוא לב העניין, אותו שעמום מהחיים שבין משימות, אכזבות ושגרה, זה שקורה אחרי שכבר סיימנו לפענח את מי שנמצא מולנו. הרבה אחרי שהכימיה של ההתאהבות במוח משנה צורתה והפגמים שתמיד היו שם אבל נראו זניחים הם הדבר שעכשיו הכי קשה להבליג עליו, כשאנשים פריבילגים שלא עוסקים במלאכות הישרדותיות ופחות או יותר הכול יציב להם בחיים, מתחילים להרגיש רעב לריגוש, לתשוקה, להרגיש חיים. כשמביטים באדם שמולם ורואים גרסה קלושה, עייפה ושחוקה של מי שפעם בחרו בו מתוך רגש מפעפע ורצון לאכול יחד את החיים.
אחת הסצנות החזקות במחזה היא זו שבה רוני ודנה יוצאים סוף סוף לדייט. כל אחד מהם מתגעגע נואשות לאדם שבו התאהב פעם, וניכר שהם עדיין זוכרים משהו מאותו אדם והדבר הגולמי הזה הוא שמשאיר אותם יחד, אבל קשה, כל כך קשה לזהות אותו מבעד לחומות העייפות והשחיקה. הוא נזכר שכמו עכשיו, עוד מהדייט הראשון היא נוהגת להוציא את הבצל מהסלט, ואיך סיפרה לו נלהבת בעיניים תאוות חיים על אודישן שעברה. והיא נזכרת בילד החולם שהיה בו. בפועל, הם לא מצליחים אפילו לגעת אחד בשנייה, ולעניין מוקדש נאמבר ססגוני ובוטה על אורגזמות וצעצועי מין, שמצהיר שאישה יבשה צריכה שיקרעו לה ת'צורה, ואפילו ד"ר רות וסטהיימר מפציעה בתפקיד אורח. אבל כמה כוח יש לאישה עייפה, הגם שפעם הייתה אטרקטיבית, מול הבייביסיטר (שירה לוי החיננית), סטודנטית צעירה לפסיכולוגיה עם עומק של פיה מדיסני? גם כאן הדמויות מצוידות בניואנסים אמיתיים כל כך, שלא נותר אלא להבין שאלה הם אנחנו, וכמה אנחנו יכולים להיות פאתטיים. למשל כשרוני מנסה להרשים את הבייביסיטר ובפועל מחניק נחירה שנלווית לצחוק שלו, ומסגירה עד כמה הוא למעשה זקן מדי בשבילה. זה גאוני בפשטותו, מחווה קטנה שמסמנת המון. וההצגה הזו רצופה בכאלה סטירות לחי קטנות.
לי בירן מככב בתפקיד רוני ומפגין בולטות בימתית לא פחות מזו הקולית, ורוני דלומי נהדרת אף היא. ככלל כל הקאסט מורכב מפרפורמרים שגם נעים היטב, כשעל הכוריאוגרפיה מנצח עוז מורג. ראויה לציון התפאורה הדינאמית שיצר ערן עצמון, שמתחלפת באופן הרמוני וכמעט בלתי מורגש, ומתמזגת עם התאורה הרכה של אבי יונה בואנו (במבי). התלבושות הססגוניות של אורן דר מקבלות בולטות מיוחדת בכמה נאמברים.
4 צפייה בגלריה
כל אחד מהם מתגעגע נואשות לאדם שבו התאהב פעם. רוני דלומי ולי בירן מתוך "השנה היפה בחיי"
(צילום: אליעד סודאי)
ומעל לכול מהלכת המוזיקה המרשימה שכתב חיטמן, ועיבד ומנהל מוזיקלית ליאור רונן לצד להקה חיה על הבמה. המוזיקליות שולטת ביצירה הזו ביד רמה, הלחנים הנפלאים של חיטמן הם המנהל השקט (או בעצם הרועם) של הכול, עד לרמה שבה השחקנים מגיבים גם לביטים הקטנים ביותר במחוות זעירות.
יש גם דברים שמעצבן עד כמה שהם לא עובדים. כך למשל, מיקי קם ואורנה דץ מגלמות שתיהן דמויות של אימהות שהחלוקה ביניהן ברורה: האחת (קם) אשכנזייה טרחנית, שלא תהסס לביים התקף לב כדי לקבל תשומת לב מילדיה ובה בעת הלב יוצא אליה על בדידותה. זו דמות טיפוסית נהדרת והמילה מצוינת קטנה מלתאר את השחקנית הקומית הזו שהיא מיקי קם. לעומתה, הניסיון להכניס את אורנה דץ לתפקיד האימא המזרחית, מאשקלון, שמכינה כוסה מכשי ואומרת מילים כמו "פסארה" (רגע, מה זה?) - פשוט לא עובד. לא באשמתה של דץ, היא נדרשת לדמות מוקצנת ומגוחכת שלא הולמת אותה או את רוח הזמן, ואומרת את המילה "כפרה" כמות בלתי סבירה של פעמים כדי להדגיש עד כמה היא אישה פשוטה. ובואו נודה על האמת, לא רוני דלומי ולא הדמות שהיא מגלמת עוברות כבת של כפרה. אז אפשר היה לוותר על החלוקה העדתית הבוטה של האימהות, לא חסרים טייפקאסטים אחרים לבנות דמויות על בסיסם, וחיטמן כבר הוכיח שהוא יודע לעשות את זה.
עניין נוסף הוא אורך ההצגה - לחלוטין אפשר היה לחתוך שם, וניכר שגם בהפקה יודעים את זה, אחרת לא היו מרגישים צורך להשמיע אחרי ההפסקה הקלטה עם קולה של מיקי קם שאומרת-כמו-מתנצלת - אל תדאגו, המערכה השנייה קצרה יותר. אם אתם מודעים לבעיה פשוט טפלו בה, לא מכל דבר חייבים לעשות שיר. למשל, לא ברור למה הבייביסיטר כדמות משנית צריכה שיר נוגה משל עצמה. ניסיון לתת מקום גם לכאב שלה כדמות משנית הוא מיותר ומעמיס. זאת להבדיל מדמותו של המטפל הזוגי (ישראל ארנסט המוכשר) שאומנם אף הוא דמות משנית אבל זכה לשיר קומי מרהיב, על תקן הנבל של הסיפור. בנוסף, אפשר היה לגנוז את השיר שמכריז שאישה בהריון היא "בלתי נסבלת ומקללת", או להפחית בתיאור הגחמות שלכאורה נלוות להיריון - אישה לא הייתה כותבת את זה.
4 צפייה בגלריה
מחזמר על משפחה, ויותר מכך: על האשליה הנלווית לרצון במשפחה וההתפכחות ממנה. מתוך ההצגה "השנה היפה בחיי"
(צילום: אליעד סודאי, באדיבות התיאטרון הלאומי הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה)
דבר נוסף שצורם מאוד הוא הסוף. דווקא בגלל שהעלילה מציגה את החיים במלוא הווייתם ומורכבותם, הפשטנות של הסוף (בלי ספוילרים) משטיחה הכול ונוקטת עמדה ברורה. אבל בחיים יש עוד סופים פוטנציאליים, ולכן חכם יותר היה להשאיר סוף פתוח שמייצג את המורכבות הזו. חיטמן בחר בסיום שאינו חתרני ואף קיטשי, ואולי זה לא מפתיע בהתחשב ב"מחזמריות" המופגנת שההצגה מתהדרת בה, אבל ברגעים הטובים המתיקות הזו כן מתובלת בהומור, במודעות עצמית ובטיפה ציניות - ואז זה עובד הרבה יותר.
הנקודות האחרונות נכתבו מתוך תסכול של הכותבת, שכן מדובר באחד ממחזות הזמר הכי מושקעים, מוצלחים וראויים שנראו כאן בזמן האחרון, מהסוג שמכבד את הקהל שלו ומעביר אותו חוויה, ועם פוטנציאל התמכרותי גדול, ולפיכך יש דחיפות לתקן ולדייק אותו באופן פרפקציוניסטי.
"השנה היפה בחיי" הוא מחזמר על משפחה, ויותר מכך: על האשליה הנלווית לרצון במשפחה וההתפכחות ממנה. הוא מנכיח את הפחד הגדול של כולנו בתקופה בה אנחנו חיים: לגלות שאנחנו שטאנץ, שאנחנו לא מיוחדים. שהבעיות הן אותן בעיות, והאתגרים אותם אתגרים והפנטזיות אותן פנטזיות. האם פנטזיות נועדו להגשים? האם יש דבר כזה שגרה אידאלית או אהבה אידילית? ההצגה הזו משאירה את הצופה לשאול את עצמו את השאלות האלה. ולצד זאת מצהירה: החיים הם לא מחזמר, אבל בהחלט אפשר לכתוב מחזמר על החיים.
