פרס ישראל לזמר עברי מוענק אחת לשבע שנים, ומכיוון שהשנה כבר הוכרז על זוכה ראוי בקטגוריה – אביהו מדינה – נותרנו עם רשימת מועמדים ארוכה, שמתוכה רובם ככל הנראה לא יזכו לכבוד הגדול ביותר שמדינת ישראל יכולה להעניק למי מאזרחיה. אחת מהן היא חוה אלברשטיין, לא רק הזמרת שהוציאה יותר אלבומים מכל אחד אחר פה – בעבר, בהווה וככל הנראה גם בעתיד - אלא בעיקר מגישת השירים הכי אינטליגנטית שמסתובבת בינינו.
אם אלברשטיין אכן תזכה יום אחד לכבוד הזה, כדאי שבנימוקי ועדת השופטים תופיע גם פסקה או שתיים על שיתופי הפעולה שלה בשנים האחרונות עם מוזיקאים שהיו יכולים להיות ילדיה. כבר עשור וקצת שאלברשטיין מצליחה להמציא את עצמה מחדש - הישג לא מבוטל שמעט מדי מוזיקאים ותיקים פה יכולים לזקוף לזכותם. הרבה מאוד מהיופי הנדיר הזה נוצר הודות לתרומה המרעננת של חבורת הצעירים האלו ולחיבור שלהם עם ניסיון החיים העצום וקאדר השירים הבלתי נתפס שלה.
לא מדובר בעניין של מה בכך. במקרים רבים בעבר, זמרים וזמרות עם ותק שניסו לעשות מהלכים דומים בקריירה המאוחרת שלהם, די הלכו לאיבוד בדרך וגם חטפו פעמיים - לא רק שהם הפסידו חלק מהמאזינים הוותיקים שהתקשו לקבל את הבשורה, הם גם לא הצליחו להרחיב את הקהל שלהם. לא אצל אלברשטיין. מה שהחל עם תמיר מוסקט באלבום "ואיך אצלך", המשיך בשיתוף הפעולה עם שאנן סטריט ורשם לאחר מכן שיא בדואט המכונן עם שלומי שבן ("תרגיל בהתעוררות"), לא נעצר. אחריו הגיעו עוד שני שיתופי פעולה עם אלון עדר (באלבום האחרון והמוצלח שלה, וגם בדואט המופיע באלבום החדש והיפה שלו), ולא פחות מכך עם הגיטריסט ערן ויץ, האיש שמנגן איתה כבר שנים וגם הפיק את אלבומה האחרון, "ערב אחר", שיצא לפני פחות משנה.
ויץ נמצא עם אלברשטיין על הבמה גם בהופעה שהתקיימה בערב שישי, כגיטריסט וכמעבד, ולצידו שני שחקני חיזוק, שגם אותם ניתן להחשיב כ"צעירים" - מאיה בלזיצמן בצ'לו, ומתן אפרת בתופים וכלי הקשה. אחרי שנתיים של מנוחה מהופעות בגלל הקורונה, הסיבוב החדש של אלברשטיין מתבסס בחלקו (הקטן מאוד) על אלבומה האחרון "ערב אחר", שהציע, בדומה לעוד אלבום ענק משנה שעברה - "הרצל לילנבלום" של שלום חנוך - אווירה ג'אזית ודי אינטימית. קצת חבל שאלבום כה יפה מוצג בהופעה המאוד מוצלחת שלה בהיכל אמנויות הבמה בהרצליה רק עם שיר אחד – "אהבה היא לא".
הניסיון לתרגם לבמה דוגמאות מהאלבומים המאוחרים של אלברשטיין ולשלב אותם ביחד עם קלאסיקות שהקהל מצפה להם, הוא אתגר לא קטן, אבל אלברשטיין והאנסמבל החכם והמאוד מדויק שלה עומדים בו בכבוד. ומי שכנראה יצאו מהמופע בהרגשה שלפחות אחד או שניים מהפייבוריטים הפרטיים שלהם מתוך מבחר השירים העצום של אלברשטיין לא בוצע הפעם, יודעים גם הם שבלתי אפשרי להקיף גוף עבודות רחב שכזה בערב אחד, בלי לדלג על כמה פינות.
שלא במפתיע, הקהל של אלברשטיין מורכב, בדיוק מאותם האנשים שהייתם מצפים לפגוש בהופעה שלה. כלומר, אנשים שיושבים עם המסכה על הפנים (כן, גם על האף) לאורך כל הערב, ולא רואים את המופע דרך הסמארטפון או מצלמים אותו. והם גם אוהבים מאוד לשיר. בכמה מהנאברים הכי קלאסיים של אלברשטיין בסטליסט הנוכחי, ובעיקר באלו שבהם ההרכב המבריק שליווה אותה קצת פחות התעקש לרענן ולהפתיע, כמו למשל ב"אדבר איתך", "צמח בר" או "את תלכי בשדה", זה נשמע לפרקים כמו ערב שירה בציבור. למרות האקוסטיקה הנהדרת של האולם והסאונד הבאמת מושלם שהוזרם מהבמה, היו כמה רגעים שבהם היה נדמה שאלברשטיין קצת מנסה להתגבר על הקולות של היושבים מולה. בהמשך, בשיר "כל שעה נשיקה" היא גם הפעילה אותם לרגע.
אבל אלו זוטות שלא פוגמות בחוויה הנדירה שאלברשטיין ממשיכה להציע לקהל שלה, גם באמצע העשור השמיני לחייה. מאז שהיא חזרה להופיע בישראל אחרי הפסקה של כמה שנים (אני מניח שראיתי אותה חמש או שש פעמים, ובהרכבים שונים). הפאזה הנוכחית שלה היא הטובה והמרהיבה שבהן - ולטריו המאוד ג'אזי באופיו שמלווה אותה יש מניות רבות בתרומה להישג הזה.
- עוד בערוץ המוזיקה:
היא פותחת עם "סרנדה" וממנו עוברת ל"שיר ליל שבת" ששוב אקטואלי – ולא רק בגלל הערב בשבוע שבו התקיים המופע אלא בעיקר בגלל המשפט "מלחמה שאף פעם לא די לה / היא עכשיו במקום אחר", העיבוד הנהדר לוקח אותו לאגפי הג'אז הקל עם קריצונת יפה לדייב ברובק. "מנת קרב", שמקבל טוויסט טום וייטסי הוא עוד קטע נהדר, "שלוש אהבותיי" הופך לבוסה נובה קטנה ומתוקה, ו"קוקוס" מקבל מגע של סווינג והופך מיד לאחד מהרגעים מהמבריקים של הערב. אתה מאזין להם ונהנה, ומתחיל להרהר על אילו פלאים חבורה שכזאת יכולה לעשות למשל עם הלחן של מתי כספי ל"בלדה על סוס עם כתם על המצח", שצריך לקוות שימצא את דרכו לסט השירים בהמשך הסיבוב.
כמה כיף לשמוע מוזיקאים שלא משמשים רק כטכנאים או כתפאורה, אלא מהווים שחקני מפתח כמעט כמו הדמות הראשית במופע. בלזיצמן זורחת ב"בכל יום אני מאבדת" שהופך לדואט, ואחריה מקבלים גם שני הגברים שעל הבמה הזדמנות להציג את כישוריהם המוזיקליים, והם בהחלט מציגים. ככה בדיוק צריך לגשת לשיר שכבר בוצע מיליון פעם. ההישג הזה חוזר על עצמו גם ב"לונדון" שבוצע לקראת תום ההדרן. "לונדון" הוא לא רק אחד מהלהיטים הכי גדולים בקריירה של אלברשטיין, אלא גם מהבודדים שלה שניתן להגדירו גם כשיר רוק. בעיבוד החדש שרקח לשיר ויץ המטען הזה קצת הורד ממנו, אך הביצוע היה אחד מרגעי השיא של הערב. אחריו הגיע "שיר סיום" המתבקש, שחתם ערב נהדר שהרגיש לפרקים קצת כמו קינה לעידן שלא ישוב עוד – לימים שבהם היה כאן רק ערוץ אחד ששידר בשחור-לבן ושהשירים החדשים של אלברשטיין כבשו את הרדיו.
ולמרות הנוסטלגיה והעובדה שחלק מהשירים שאלברשטיין ביצעה על הבמה בהרצליה נושקים לגיל 50, זהו בהחלט לא מופע של זמרת-עבר. הדילוג בין החומרים הוותיקים (לאלבומה המכונן "כמו צמח בר" היו ארבעה נציגים) לבין דוגמאות נבחרות מהשנים המאוחרות יותר כמו "ואיך אצלך", נתפר כהלכה, ובעיקר הדגים איך זמרת חכמה יכולה וצריכה להשתמש במניין השנים שאספה לטובתה. וגם אם לא יספיקו להעניק לאלברשטיין את הפרס המיוחל בעוד שבע שנים, מי שימהר לתפוס את הסיבוב הנוכחי שלה, יעניק לעצמו מתנה מוזיקלית לא קטנה, ודי נדירה כאן.
