בשעות הבודדות לקראת העלייה לבמה בתערוכת האקספו בדובאי, חברי תזמורת פירקת אלנור מעדיפים לא לחשוב על המשמעות ההיסטורית של הקונצרט שהם עומדים להציג – הם פשוט רוצים לנגן. להתרכז במוזיקה, להתמסר לצלילים, לחיות את הלחנים ובעיקר ליהנות.
במקום לנצל את הזמן החופשי בין החזרות לטובת ביקור בתערוכת החדשנות המדוברת ביותר בעולם, הם מתיישבים בחדר לעוד סשן ספונטני מהרפרטואר המצרי העתיק. אלי פורט על הקאנון, עמרם על הכינור ומוטי על העוד. עבור רובם זהו ביקור ראשון בדובאי, והפעם הראשונה שכולם מופיעים במדינה ערבית, ועדיין, עושה רושם שהצלילים, החברותא והניגון המשותף – מרגשים לא פחות.
פירקת אלנור (תזמורת האור, בעברית) הוקמה ב-2013 במטרה לשמר ולהחיות את המסורת המוזיקלית הקלאסית הערבית. זו שהגיעה ממצרים, עיראק, ארצות המגרב ושאר מדינות המזרח התיכון. מקור ההשראה והמודל הוא תזמורת קול ישראל בערבית שצברה קהל מעריצים אדוק בין השנים 1993-1948.
המחווה המשותפת להמנון איחוד האמירויות והתקווה
"לבחירת השם יש משמעות מעבר לתרגום המילולי", מסביר פרופסור יהודה קמרי, נגן העוד ואחד ממייסדי התזמורת. בדיי ג'וב שלו קמרי הוא רופא בכיר, מומחה לטיפול בהשמנה ומניעת מחלות לב וכלי דם ומנהל בשיבא מעבדת מחקר לטרשת העורקים. במקביל לקריירה עטורת שבחים הוא לא זנח את האהבה מילדות למוזיקה. הרצון לשמר את המוזיקה הפרסית השורשית מביתו, הוביל אותו לעוד. "המנטור שלי ומי שלימד אותי את הנגינה על העוד היה סאלים אל נור (שלמה זיולי) - המלחין, המעבד ונגן העוד האגדי בתזמורת קול ישראל. ה'נור' בפירקת מבחינתי הוא אזכור שמו והנצחתו".
צפו בתזמורת מבצעת את אינתא עומרי על הבמה
אריאל כהן (35), המנצח, המנהל המוזיקלי של התזמורת ואחד ממייסדיה, היה בן טיפוחיו של זוזו מוסא, המנצח המיתולוגי של תזמורת קול ישראל. הוא למד מוזיקה בבר אילן אבל לא את זו שהוא מנגן ושר היום. "בארץ אין מי שילמד את המוזיקה הזו רשמית. מוזיקה ערבית לומדים בערבית ולא במערבית", הוא אומר ומשתף שזהו גם חלק מחזון התזמורת: "ללמד כמו במצרים לפני 80 שנה".
"במוזיקה הערבית אין תווים, הכול מנוגן מהזיכרון", מסביר נגן הדרבוקה יוסי בר מוחא. "יש יצירות ארוכות מאוד, 'אינתא עומרי' בגרסה המלאה לדוגמה, היא יותר מ-20 דקות וכולנו מנגנים אותה מהראש בלי בעיה. זה לא מעיד על זיכרון טוב כי זה לא זיכרון רגיל. אני יכול לשכוח את הרשימה למכולת, אבל את המוזיקה בחיים לא. זה כמו אנשים שמתפללים עם ספר פתוח מול אלה שמתפללים בראש".
בניגוד לתזמורת קול ישראל שהורכבה בעיקר מיוצאי עיראק ומצרים, בפירקת אלנור מנגנים גם כאלה שלא גדלו על אום כולתום ופריד אל אטרש. אפשר לומר שהתמהיל האנושי מגוון בצורה מעוררת השראה. "יש כאן יהודים וערבים, דרוזים ונוצרים, חילונים ודתיים, ימין ושמאל, צעירים בשנות ה-20 ונגנים בשנות ה-50 לחייהם", מסביר כהן ומתעקש שכולם מתקבלים אך ורק על סמך אודישן. גם מבחינה מגדרית חל שיפור. "במצרים הנשים היו רק שרות ולא מנגנות, בתזמורת קול ישראל הייתה נגנית אחת – אצלנו יש ארבע נגניות ובמקרה יצא שכולן כנריות".
יוהנה היא גרמנייה נוצרית שחיה בארץ כמה שנים; הילה בת להורים יוצאי תימן שעברה מירושלים ליפו; אלומה בת ה-26 היא תושבת שילה, אביה יליד מרוקו אבל היא לא נחשפה למוזיקה הזו מבית; ומריאן התחילה לנגן בכינור עוד ברוסיה. "יש לי שני תארים מהאקדמיה למוזיקה בירושלים אבל רציתי לנגן על כינור לא כמו שאני רגילה", היא מספרת מדוע הצטרפה לתזמורת. "ההורים שלי לא שומעים מוזיקה כזו בבית אבל הם מכבדים ומבינים שזו פשוט תרבות אחרת".
20 לאומים, שבט אחד
20 אנשים מרקעים שונים באוטובוס אחד ולו"ז צפוף בחו"ל הם קרקע פורייה לוויכוחים, אבל בדובאי זה לא על הפרק. "אנחנו כמו משפחה וכולנו אחים", מסבירה את סוד הקסם הסולנית ג'יהאנא נדאף, המתגוררת בנצרת. "תמיד האווירה טובה כשמנגנים ופשוט כיף כי כולנו בני אדם שאוהבים את האמנות". "זו אהבה, זו שריטה טובה", מחזק את דבריה נגן הנאיי אלעד קימחי. "אנחנו כמו בני אותו שבט, כולנו מכורים למוזיקה הזו וזו השפה שלנו - לא צריכים יותר מצלילים כדי לתקשר". פוליטיקה, לטענת כולם, היא מחוץ לתחום. "ברגע שמתחילים לנגן אין שום עניין בפוליטיקה, האמנות היא מעל זה, בטח בימים כאלה שלא יודעים מה יקרה בעולם, לפחות יש לנו מפלט שבו לא מדברים על כלום, לא על מדינות, לא על גבולות, לא על מגפות - רק על מוזיקה".
תזמורת פירקת אלנור בהופעה בדובאי
(הגרסה של פירקת אלנור ל"מלך גואל ומושיע")
בדובאי זה אפילו קל יותר, לפי החוק המקומי אסור לדבר על פוליטיקה ודת. וכשמגיע הרגע והתזמורת עולה לבמה, מבינים למה לפעמים כדאי לשתוק ולתת למוזיקה לעשות את שלה. וכך, במשך שעה ורבע עשתה התזמורת הישראלית היסטוריה קטנה ויפהפיה כשניגנה בפעם הראשונה במדינה ערבית בקונצרט ששודר בלייב למיליוני עוקבי האקספו. המופע נפתח עם קטע אינסטרומנטלי ואחריו הגיע "זאיי תגולי" (בוא, אמור לי) של זוזו מוסא ששר אריאל כהן, בהמשך הם ריגשו עם "אינתא עומרי", "אחיבכ" (אוהב אותך) ו"סית אלחבייב" (הגברת האהובה) ששרה ג'יאנא והוקדש לאימהות בקהל.
את הערב בבימויו של רונן פלד-חדד הנחתה לא אחרת מרנא רסלאן, מלכת היופי לשעבר ותושבת דובאי ב-18 השנים האחרונות, במהלכן היא קיבלה לא מעט הצעות לחזור לפרונט, אבל כשרונן פנה אליה עם ההצעה להכיר למקומיים את התזמורת - היא לא יכלה לסרב. רגעי השיא של הערב, לפחות מהזווית הישראלית, היו "מלך גואל ומושיע" – פיוט לחודש ניסן במסורת יהודי בבל שנוגן כשברקע הכיתוב בעברית, והמאש-אפ להמנון האמירויות והתקווה שנוגן בסיום הקונצרט.
אז נכון, האמפי אולי לא היה מלא, אבל בקהל ישבו לא מעט דוברי ערבית ששרו והריעו לחברי הלהקה. את תושבי דובאי המקומיים ניתן היה לזהות בקלות הודות לגלבייה הלבנה שעטו - גם הם היו בקהל אבל העדיפו לצפות מרחוק. מלבדם נכחו בקונצרט גם תיירים, מבקרי האקספו. היה שם זוג מקולומביה שנקלע לסיטואציה ונשאר כי אהב, אבא ובת משוויץ שעוקבים אחרי פעילות התזמורת ברשתות והגיעו במיוחד מאבו דאבי להופעה, ובין כל אלה ילד צעיר דובר ערבית שעף על התזמורת מספיק כדי להוציא את הנייד מהכיס ולתעד את הסנסציה מישראל.
בתום הקונצרט, חנה פתיה, המנכ"לית, המנהלת האמנותית והרוח החיה של התזמורת יכלה לנשום לרווחה: "הרגע הזה שישבתי באמפי בדובאי מול התזמורת שלי, הוא רגע שיא בחיים שלי שאני לא יכולה אפילו לתאר במילים", היא אומרת. "ממש בכיתי מהתרגשות. לחשוב על כל הדרך שעברנו מהרכב של שמונה נגנים, כל הקשיים שבדרך, כל המלחמות והמאבקים. זה היה רגע של אושר בל יתואר וגאווה עצומה. הרגשתי שיש לי פה סוף סוף שכר לעמל הקשה של כל כך הרבה שנים. אני חיה את הדבר הזה ברמה שאין לי חיים אחרים. וזה היה ממש מופע מושלם מכל הבחינות - הווייב, הסאונד, הווידאו ארט, הנגנים".
ההתרגשות שאחרי לא פסחה גם על הנגנים "את יודעת מה זה להופיע במדינה מוסלמית בשביל נגן יהודי שמעריץ את המוזיקה הערבית מגיל שמונה ומאז מתעסק כל חייו במוזיקה הזו?" שואל אותי בר מוחא, ועונה: "זו הגשמת חלום". ומה לגבי החלום הבא? "מבחינתי החלום הבא הוא מרוקו. אם אזכה לנגן במרוקו ובמצרים, אני יכול לפרוש".
פירקת אלנור יופיעו בחודש הקרוב בחיפה ב-15 במרץ, באשקלון ב-23 במרץ, בירושלים ב-27 במרץ, באור יהודה ב-28 במרץ ובמעלות ב-30 במרץ.
הכותבת הייתה אורחת מטעם התזמורת בדובאי.
