אחרי שהופיעה במלונות לפני התושבים שפונו מבתיהם, רבקה מיכאלי שמחה לחזור לשחק בתיאטרון. יעבור זמן עד שאולמות הקאמרי שוב יתמלאו במאות אנשים, אבל גם השתתפות בפסטיבל "כאן ועכשיו" שמתקיים השבוע, בו השחקנים מעלים חמישה מחזות מקוריים בקריאה מבוימת באחד האולמות הקטנים, הייתה עבור מיכאלי סוג של חזרה לנורמליות. "הופעתי השבוע עם תזמורת המהפכה לפני המפונים של נתיב העשרה", היא אומרת בשיחה עם ynet. "עשיתי קטע קטנטן. היה נורא יפה ומרגש מבחינת התזמורת, אבל החלק שלי התבטא בעיקר בזה שהייתי שם. התיאטרון הוא המקום הטבעי שלי, הוא יותר טבעי מהממ"ד או המקלט, ואני שמחה לחזור לשחק".
כשההצגה "נעמי ונורמה", שכתבו עירית קפלן ויואב בר לב וביימה תמר קינן, הסתיימה ומיכאלי ושאר השחקנים זכו למחיאות כפיים סוערות, היה בזה הרבה יותר מנחמה עבור כל מי שהיה שם אתמול. "נעמי ונורמה", פצצת צחוק ואנושיות, שללא ספק יהפוך לשלאגר כשיועלה בעתיד באחד האולמות הגדולים של הקאמרי, הוא סיפורן של שתי נשים שונות לגמרי זו מזו. נעמי (קפלן המצוינת) היא אחות סיעודית בעברה ומובטלת בהווה, ונורמה (מיכאלי האחת והיחידה), היא עורכת דין בעברה וקשישה נרגנת בהווה. אחרי שבע מטפלות שנורמה גירשה מביתה, נעמי מקבלת על עצמה בחוסר ברירה את המשימה המאתגרת. המסע שהן יוצאות אליו ומתחיל במאבקי כוח מתישים בין שתיהן, מתפתח למערכת יחסים מפתיעה שמשנה את חייהן.
"חשוב למצוא בתוך כל הכאוס הנורא הזה שמסביב נקודות של אסקפיזם ולחזור לשפיות ולשגרה", אומרת קפלן. "חודש לא שיחקתי, אבל הופענו גם עם 'עוץ לי גוץ לי' בפני ילדים שפונו מהבתים שלהם ביישובי העוטף ואני נמצאת גם בחזרות לחלק השני של 'מלאכים באמריקה' שיעלה בדצמבר. רבק'לה היא מלכה, אחת ויחידה, אדם מעורר השראה".
5 צפייה בגלריה
"חשוב למצוא בתוך הכאוס הנורא הזה נקודות של אסקפיזם". פסטיבל "כאן ועכשיו" בקאמרי
(צילום: מוטי קמחי)
בפסטיבל "כאן ועכשיו" מוקראים עד יום חמישי (16.11) ארבעה מחזות נוספים שכתבו גלעד שמואלי, עוזי וייל ורוני סיני, תמר לוין ועומר קרן, השחקנים יושבים על כיסאות וקוראים את המחזות. המחזות הטובים ימצאו בהמשך את דרכם לבמה.
תמר לוין כתבה את "טעות בזיהוי", שביימה מתן דרעי בדש, ובמרכזו דיירת ערירית בדיור מוגן, שמקבלת ממנהלת המחלקה חודש על תנאי להוכיח שהיא כשירה להישאר במחלקה - או שתועבר למחלקה הסיעודית. דווקא כשהיא נאבקת להוכיח את צלילותה, מצטרף למחלקה דייר חדש אותו היא מזהה כאיש מסוכן שקשור בסוד נורא מעברה. המחזה עדיין זקוק לעיבוד ולליטוש, אבל הוא מאפשר לליאת גורן הוותיקה להוכיח שוב איזו שחקנית מוכשרת היא.
"כולנו מדברים על תחושת חנק מהמלחמה הנוראית, ומבחינתי לחזור לשחק זה כמו לנשום אוויר", אומר רמי ברוך, שמשחק לצד גורן. "אנשים שוב צוחקים ומגיבים למה שקורה על הבמה. אחרי שחווינו כזאת ברבריות, נחמד להיזכר שיש גם תרבות וציוויליזציה. כל השבועות האחרונים הרגשתי כמו זומבי. צפיתי כלא מאמין בטלוויזיה. הייתי כמו בלון שרוקנו אותו מאוויר. אין ברירה, פשוט חייבים לחזור לחיים. זו מלחמה שרק התחילה ואנחנו לא יודעים לאן היא תגיע. המלחמה הזאת זרקה אותנו לסיפורים ששמענו מההורים שלנו על השואה ועל המלחמות. חשבנו שאולי אנחנו כבר מאחורי זה, אבל התברר שממש לא. אני מקווה שהתנאים יאפשרו לנו לחזור ולהציג כמו לפני 7 באוקטובר".
5 צפייה בגלריה
"המלחמה זרקה אותנו לסיפורים ששמענו מההורים על השואה ועל המלחמות". פסטיבל "כאן ועכשיו" בקאמרי
(צילום: מוטי קמחי)
"אני עכשיו על תקן השחקנית שמשחקת זקנות, בגיל שלי זה מה שנותנים לי", מחייכת גורן. "אני גם בחזרות ל'מי רצח את שוסטרמן' של נועם גיל, שתעלה בהבימה. גם שם אני זקנה, אבל זקנה מצחיקה. הלוואי שנחזור לשחק כמו פעם. ככה אני יכולה להתנתק מהמסך ומהמראות האיומים, אבל אחרי שההצגה או החזרה מסתיימות, אני ישר נדבקת למסך הטלוויזיה. זה הזוי, אבל כנראה צריכים להתרגל למצב הזה. זאת כנראה תהיה המציאות שלנו בזמן הקרוב".
בחדר החזרות הסמוך עושות מרים זוהר ומיה לנדסמן חזרות על "את מפריעה לי". עומר קרן, שאיבד במלחמה את סבתו חנה קריצמן, מוותיקות קיבוץ בארי, כתב, ואלה תמרי מילס, הבמאית, משמשת כקצינת נפגעים במלחמה. מחזה על שתי שחקניות – האחת צעירה, פרועה ואגואיסטית, והשנייה דיוות תיאטרון קשוחה ומרירה בת 92. עכשיו, כשהקריירה של שתיהן עומדת על הכף, אין להן ברירה אלא למצוא את הדרך להסתדר, או לפחות לסבול זו את זו.
"העבודה על המחזה הייתה הצלה מבחינתי", אומר קרן. "היה דד-ליין והייתי חייב להגיע עם מוצר מוגמר, שאגב נולד במהירות שיא. לפני כמה חודשים המחזה הזה לא היה קיים בכלל. הוא הכריח אותי להתנתק מדי פעם מהמציאות הנוראית, והניתוקים האלה עזרו לי לשמור על השפיות והחוסן הנפשי שלי. לעבור את מה שעברנו כמדינה, וגם את מה שעברתי ברמה האישית עם הסבתא האהובה שלי, זה דבר כמעט בלתי אפשרי, אם אין לך יעד או משהו להסתכל אליו קדימה".
לכתבות נוספות:
העבודה על המחזה הייתה גם מתנה לסבתא שלו. "כשהייתי ילד, סבתא שלי הייתה לוקחת אותי להצגות", מספר קרן. "היא הייתה שומרת כל מילה שכתבתי ואת כל מה שנכתב עליי. כשלמדתי משחק בבית צבי היא הייתה מגיעה לכל ההצגות. ההצגה הזאת היא חלק מהצוואה שלה. היא נפצעה בלילה הראשון של המלחמה, והייתה מאושפזת שבועיים בבית החולים. היא הייתה מורדמת, אבל אני סיפרתי לה על המחזה ואני מאמין שהיא שמעה הכול. הכנסתי למחזה גם דברים קטנים ממנה. התפקיד של מרים הוא של שחקנית בת 92 שעומדת למות. יש כאן סוג של פרידה".
"כמה שטוב לשחק ולא להיות בבית", אומרת מרים זוהר. "כשאני מגיעה לתיאטרון אני מיד רוצה לעלות לבמה ולשחק כמה שיותר. טוב להיות עם השחקנים ולא לשבת כל היום מול הטלוויזיה ולשמוע את הצרות שלנו. הקהל מאוד זקוק לתיאטרון, אבל אני לא חושבת שהקהל יבוא מיד לתיאטרון כמו פעם. אבל זה יקרה, צריך להיות אופטימיים".
הקהל שהגיע לפסטיבל שמח לא פחות מהשחקנים. "חובה לחזור לתיאטרון כי אם לא נחזור, הפסדנו עוד פעם", אומר שמעון בארי, מחובבי התיאטרון המושבעים שלא מחמיץ כמעט שום הצגה. "התרבות חייבת לנצח. בשבילי זאת התרגשות עצומה לחזור לצפות בהצגות. שזה רק יימשך".
