טקס פרסי האוסקר ה-93 שייערך בלילה (שעון ישראל) בין ראשון לשני, נדמה השנה קצת כמו טקס פרסי אופיר, והפרסים יחולקו בין סרטים שכמעט איש לא ראה, עדיין. הסיבה לכך נובעת מההשבתה הכמעט מוחלטת של בתי הקולנוע בעידן הקורונה, ומהעובדה שעיכוב הפצתם של סרטי האולפנים הגדולים לעונת האוסקרים פינה את המקום ליצירות שבנסיבות אחרות ספק אם היו זוכות למועמדויות.
אבל מעז יצא מתוק, וכאשר בוחנים את מצבת הסרטים המועמדים השנה לפרס הסרט המצטיין מוצאים בהם יותר סרטים טובים, מעניינים ומאתגרים מאשר בכל השנים האחרונות. חלקם ניתנים לצפייה ברשתות הסטרימינג, וחלקם משוועים להקרנה על מסך גדול – אם ובעיקר כאשר.
זו הסיבה שסקירת הסרטים, שמונה במספר, שמתמודדים בקטגוריית העבודה הקולנועית המצטיינת של השנה מלווה, יותר ממה שזכור מהעת האחרונה, בתחושה של גילוי. כך, מעניין יהיה לעקוב אחר דריוס מרדר, הבמאי המרשים והשותף לכתיבת התסריט של "צלילי מטאל", ולקוות שהשחקן הנפלא פול ראצ'י המגלם בסרט הזה את דמותו של מנהל מוסד לחרשים יפרוץ הלאה, אחרי קריירה בת שלושה עשורים של תפקידים זניחים בקולנוע ובטלוויזיה. אפשר גם להודות השנה על ההכרה בבמאית הנהדרת קלואי ז'או, שעתידה להפוך לאישה השנייה בתולדות האוסקר הזוכה בפרס הבימוי, וגם לשמוח שדמותו הנשכחת משנות ה-30 וה-40 של התסריטאי הרמן ג'יי מנקייביץ' שבה אל התודעה בזכות סרטו של דיוויד פינצ'ר. וזה עוד בלי לציין את העובדה שחמישה מבין שמונת המועמדים הם פשוט סרטים מצוינים.
אגב, להבדיל מטקסים אחרים שהתקיימו השנה, טקס האוסקר יתקיים במתכונת כמעט טרום-קורונה, באולם דולבי בלוס אנג'לס עם קהל חי. לא יהיה שימוש בזום וכל המועמדים נדרשו להגיע לאולם.
מאנק
סרטו של דיוויד פינצ'ר קטף את מספר המועמדויות הרב ביותר, 10, אך ספק אם יזכה בפרס משמעותי – למעט האוסקר על הצילום (שחור-לבן מפתה ונוצץ של אריק מסרשמידט). זהו סרט נפלא ומורכב המביא את סיפורו של הרמן ג'יי מנקייביץ', שכתב את התסריט לסרטו המכונן של אורסון וולס "האזרח קיין" (1941), והוא עוסק אגב כך בסוגיית זהותו של המחבר-באשר-הוא ודן בשאלה האם זהו התסריטאי או הבמאי שמממש את החזון הטמון בין הדפים הכתובים. גארי אולדמן מפליא בגילום דמותו של מנקייביץ' הציניקן והשתיין, שהתסריט שכתב שופע ארס ומרירות ביחס להוליווד של ראשית שנות ה-40, שמוצגת בסרט כמדמנה שבה שקועות פוליטיקה ואמנות.
מאנק - טריילר
(באדיבות נטפליקס)
יהודה והמשיח השחור
נציג התקינות הפוליטית במצבת המועמדים השנה, שמועמד לשישה פסלונים. איש קריות שבכותרת מתייחס לביל או'ניל, גנב מכוניות בשיקגו של שנות ה-60, שנסחט להפוך לשטינקר של ה-FBI והסתנן אל תנועת הפנתרים השחורים המקומית. המשיח השחור, ישו כמובן, הוא פרד המפטון, הוא מנהיג התנועה, שבגידתו של או'ניל הובילה לחיסולו המתוכנן במהלך פשיטה משטרתית. הסיפור הזה, אגב, מוזכר גם בסרט אחר שמתמודד השנה, "משפט השבעה משיקגו", שמתרחש באותו מקום ובאותה שנה, והעובדה הזו היא עדות מהדהדת לאופן שבו הוליווד שבה אל הנקודה המשמעותית הזו בהיסטוריה הלא-רחוקה של ארה"ב כדי להעיר על הרוח הטראמפיסטית הרעה שנשבה בה עד לא מכבר.
הסרט עצמו, בבימויו של שאקה קינג, הוא לא יותר מפמפלט צעקני, שבו הלבנים כולם הם בני זונות (בעיקר ראש ה-FBI, ג'יי אדגר הובר בגילומו של מרטין שין), והשחורים מיוצגים על-ידי דמויות חד-ממדיות, ובראשן דניאל קלויה, מועמד מוביל לזכייה כשחקן המשנה המצטיין, בתפקיד הצלוב. מוחמצת אף הדמות המעניינת ביותר בסרט, זו של המשת"פ המיוסר (לקית' סטיינפלד המתמודד מול קלויה על הפסלון), שמהלכיה הרגשיים והמוסריים נותרים כפיסת קלף דקיקה.
האבא
האמת, הפתעה לטובה. לא ציפיתי ליותר מדיי מסרט שעוסק בקשיש דמנטי ובהתמודדותה של בתו עם דעיכתו הפיזית והמנטלית. על-פניהם, סרטים דוגמתו עוסקים באופן דידקטי במה שזכה לאפיון מלגלג כ"מחלת השבוע", ומספקים לא יותר מאשר הזדמנות לתצוגת תכלית בעבור כוכביהם. אבל סרטו של פלוריאן זלר הצרפתי, המבוסס על מחזהו המצליח (שהועלה גם בתיאטרון בית לסין בכיכובו של ששון גבאי), הוא יותר מזה. ראשית, התסריט (שנכתב בשיתוף עם המחזאי-תסריטאי הבריטי כריסטופר המפטון) משכיל לחדור בעדינות וביעילות אל דמדומי תודעתו של האב, כך שהצופה מוצא עצמו לא פעם תוהה מתי ואם בכלל התרחשה הסצינה שלפניו. וזה כולל דמויות שאולי אפילו לא קיימות (סיום הסרט אף מזכיר במשהו את יצירת המופת האילמת של האקספרסיוניזם הגרמני, "הקבינט של ד"ר קליגרי" מ-1920).
הסיבה השנייה קשורה לעבודתו של זלר כבמאי סרטים – זוהי התנסותו הראשונה בתחום, והוא זכה למועמדות בקטגוריה זו – שהופכת את הסרט להרבה יותר מאשר תיאטרון מצולם. למעשה, נקודות המבט של המצלמה נהיות אינטגרליות לקריאה אופציונלית של כל סצינה וסצינה. וישנם כמובן אנתוני הופקינס ואוליביה קולמן בתפקידי המפתח – שניהם ראויים לאוסקר על עבודתם.
משפט השבעה משיקגו
אוי ואבוי, ברוח הצדקנות המנשבת היום בהוליווד, הסרט הזה, שכתב וביים ארון סורקין, עוד עלול לקחת את הפסלון הבכיר. זהו סרט ראווה על משפט ראווה שהתנהל ב-1969, והנאשמים בו היו חבורת מפגינים ופעילים פוליטיים. בפועל, עמדה כאן למשפט הדמוקרטיה האמריקנית שידעה אז את אחת משעותיה הקשות – לפחות עד לאותו הרגע שבו הסתער לאחרונה המון מוסת על בניין הקפיטול. סורקין יודע לכתוב דיאלוגים, ושחקניו נוגסים בתאווה בתפקידים הפומפוזיים שעוצבו להם. אחד מהם, סשה ברון כהן, אף הצליח לשכנע בהופעתו את חברי האקדמיה שהעניקו לו מועמדות. הסרט הזה, במילים אחרות, הוא "הספר הירוק" של אוסקר 2021. אל תופתעו לראות אותו זוכה.
מינארי
נראה כבר שלא יכולה להיות שנה בלי מועמד דובר קוריאנית לאוסקר. את המשבצת הזו תופסת הפעם הדרמה המשפחתית המרגשת והמקסימה הזו, בבימויו של לי אייזק צ'ונג, שמתמודדת על שישה פסלונים. במרכז הסרט האוטוביוגרפי עומדת משפחת מהגרים קוריאנית שמנסה לשרוד בקהילה חקלאית במדינת ארקנסו של שנות ה-80. האב והאם מוצאים עבודה במיון אפרוחים במפעל מקומי (נדמה לי ששנים רבות לא צפיתי בסרט שבו עסק מישהו במלאכה משונה מזו) ובמקביל מנסה האב (בגילומו של סטיבן יון מ"המתים המהלכים") לעבד את חלקת האדמה שלו כדי לגדל בה ירקות למכירה.
בין הדמויות הנוספות בסרט ניתן למצוא את הסבתא שאינה דוברת מילה אנגלית (יו ג'ונג יון שעשויה לזכות בפסלון לשחקנית המשנה המצטיינת), חקלאי אקסצנטרי המהלך עם צלב על גבו (וויל פאטון), וגם את בנה הצעיר של המשפחה הסובל ממחלת לב – בקיצור, כל אותם אלמנטים שהופכים את הסרט למלודרמה חרישית שעוד יכולה להיות הפתעת הטקס. אין שום תו שגוי או צליל צורם בסרט הזה, שהקרנת הבכורה שלו נערכה בפסטיבל סאנדנס, והוא ניצב במקום השני מבין הסרטים המועמדים בכל הנוגע לביצועים קופתיים ברחבי העולם.
צלילי מטאל
סיפורו של מתופף צעיר ההולך ומתחרש נהפך בידיו של הבמאי המוכשר דריוס מרדר, שזהו סרטו הראשון, ליצירה המהרהרת על מקומו של הסאונד בקולנוע. בעיקר, כיוון שמדובר בניסיון לדמות את חוויית העולם של חרש, על השימוש בסאונד כאמצעי תודעתי. מבחינה זו, מדובר בסרט פורץ דרך, לא פחות. ריז אחמד הבריטי, שחקן מצוין שלא זכה עד כה להכרה שהוא ראוי לה, מועמד על תפקידו לאוסקר – ולמרבה המזל, זה אינו עוד אחד מאותם תפקידים שבהם שחקן מצול"ש במועמדות על גילום אותנטי של נכות או מגבלה. ולא, זה גם לא עוד אחד מאותם סרטים שעוסקים בניצחון הרוח האנושית וכל הבלה-בלה-בלה הזה. זהו סרט על חוויה של שקט וסאונד – ומבחינה זו, מדובר בעבודה ייחודית מאוד. הסרט ניתן לצפייה ב-VOD של yes.
צעירה ומבטיחה
קודם כל, היסטוריה. אמרלד פנל, במאית הסרט והתסריטאית שלו (ומוכרת לצופי "הכתר" כמי שמגלמת את קמילה פרקר בולס), היא האישה השנייה השנה המועמדת לפרס הבימוי – וזה עוד סרטה הראשון. זוהי ללא ספק היצירה הפרובוקטיבית של השנה, סרט שכמו תופס את משבצת "הג'וקר" מהשנה שעברה. זהו גם הסרט המייצג של תקופתנו, שבה המושג המרתיע "תרבות אונס" הופך יותר ויותר דומיננטי. קארי מאליגן, בעלת סיכויים מצוינים לאחוז בפסלון השחקנית המצטיינת של השנה, מגלמת צעירה בת 30 שעדיין מתגוררת עם הוריה, ועובדת בבית קפה משל הייתה סטודנטית שנה א'. אנו למדים בהדרגה שהיא נשרה מלימודי רפואה בעקבות אירוע טראומטי ששינה את חייה והפך אותה למי שהייתה בגדר הבטחה.
היא המלאך הנוקם בגברים-טורפים, מייצגת של זעם נשי שמגיע לא פעם אל גבולות הטירוף, הגרסה הלואו-טק של נערה עם קעקוע דרקון. אבל זו גם דמות שהולכת וצוברת את אהדתנו, והשילוב המתקיים בה בין פנטזיה נשית והקרבה ישועית הופך אותה לאחד הייצוגים הנשיים המרתקים שנצפו לאחרונה בקולנוע. בקיצור, סרט שעתיד לעמוד במרכזם של לא מעט דיונים אקדמיים – לעזאזל, שמישהו יקרין אותו קודם – והוא גם הקופתי ביותר (שוב, הכול יחסי) מבין הסרטים המועמדים, בצפון אמריקה ובעולם, עם הכנסות של יותר מ-12 מיליון דולר.
ארץ נוודים
המועמד המוביל לזכייה בקטגוריות הבכירות, סרט ובימוי. סרטה היוצא-מן-הכלל של הבמאית הסינית-אמריקנית קלואי ז'או ("הרוכב"), עוקב אחר קהילת נוודים הנעים ברחבי אמריקה בחיפוש אחר עבודה. פרנסס מקדורמנד, שהיא גם ממפיקות הסרט, מגלמת אישה שנסיבות חייה הובילו אותה לאורח החיים הזה, וייחודו של הסרט (המבוסס על ספר לא בדיוני מאת ג'סיקה ברודר שהתלוותה אל אנשים נודדים) הוא בעצם שילובם של נוודים בתפקידי עצמם. אין כאן סיפור במובן המקובל, והסרט מזכיר מאוד את הקולנוע הניאו-ריאליסטי שפרח באיטליה אחרי מלחמת העולם השנייה. יש לקוות שהסרט ינחת על מסכינו מיד עם פתיחתם של בתי הקולנוע, ואז יהיה ניתן לדון בהרחבה ביצירה המפעימה הזו, שכבר קטפה את פרס אריה הזהב בפסטיבל ונציה. אם זה הסרט שיזכה גם באוסקר 2021, שנה אחרי "פרזיטים", אז משהו טוב מאוד קורה באקדמיה האמריקאית לקולנוע.
טקס האוסקר® יועבר בשידור חי ב-yes וב-STINGTV בלילה שבין ראשון לשני
