מחול הסוסים: פרולוג
הוא ראה את שמלתה הצהובה לפני שראה אותה, זוהרת באור הנמוג; מגדלור בקצה המרוחק של האורווה. הוא נעצר לרגע, כמעט פקפק במראה עיניו. ואז היא הרימה את זרועה הבהירה, ראשו האלגנטי של זֵ'רוֹנסיוּס רכן מעבר לדלת כדי לקחת את מה שהציעה לו, והוא פסע במהירות, כמעט רץ. קצות המתכת של מגפיו נקשו על אבני הריצוף הרטובות.
"את כאן!"
"אנרי!"
זרועותיו נכרכו סביבה כשהסתובבה. הוא נשק לה והרכין את ראשו כדי לנשום את הניחוח הנפלא של שערה. הנשימה שנפלטה ממנו כאילו הגיעה מעומק מגפיו.
"הגענו אחר הצהריים," אמרה אל כתפו. "בקושי היה לי זמן להחליף בגדים. אני בטח נראית נורא... אבל הייתי בקהל וראיתי אותך לרגע דרך המחיצה. הייתי חייבת לגשת לאחל לך הצלחה."
המילים נבעו מפיה בערבוביה, אבל הוא ממילא כמעט לא שמע אותה. הוא היה המום מעצם נוכחותה. מתחושת החיבוק של גופה אחרי פרידה של חודשים כה רבים. "אתה נראה נפלא!" היא נסוגה צעד לאחור, הניחה לעיניה לנדוד מכובע המצחייה השחור מטה, לאורך מדיו המוקפדים והנקיים ללא רבב, ואז הרימה יד וסילקה פירור דמיוני מאחת מכותפות הזהב שלהם. הוא הבחין בהכרת טובה בחוסר הרצון שבו הרחיקה ממנו את אצבעותיה. לא היתה מבוכה, ראה בפליאה, אפילו אחרי חודשים כה רבים. לא היתה גנדרנות. לא היה בה שמץ של העמדת פנים. נערת חלומותיו היתה שוב בשר ודם מולו.
"אתה נראה נפלא," אמרה.
"אני... לא יכול להישאר," אמר. "אנחנו רוכבים בעוד עשר דקות."
"אני יודעת... לה קרוסל מלהיב כל כך. ראינו את האופנוענים ואת מצעד הטנקים," אמרה. "אבל אתם, אנרי, אתם והסוסים, זאת האטרקציה הגדולה, אין ספק." היא העיפה מבט לאחור, לעבר הזירה. "אני חושבת שכל צרפת באה לראות אתכם."
"יש לך... לֶה בִּייֶה?"
הם הביטו זה בזה בקימוט מצח. השפה עדיין היתה מחסום, למרות כל מאמציהם.
"בִּייֶה..." הוא נד בראשו, מלא כעס על עצמו. "כרטיס. כרטיסים. כרטיסים הכי טובים."
היא קרנה מאושר, ומורת רוחו קצרת המועד התפוגגה. "אה, כן. אדית, אמא שלה ואני בשורה הראשונה. הן כבר ממש משתוקקות לראות אותך רוכב. סיפרתי להן כל כך הרבה עליך. אנחנו ישנות בשאטו דה ורייר." קולה הפך ללחישה, אף על פי שאיש לא היה בקרבתם. "מפואר מאוד. למשפחת וילקינסון יש המון כסף. הרבה יותר מאשר לנו. היה נחמד מאוד מצדם להביא אותי."
הוא הביט בה כשדיברה — וחשב רק על שפתה העליונה, הקמורה כקשתו של קופידון. היא איתו. ידיו, בכפפות העור הרך הלבנות, ערסלו את פניה. "פלורנס..." התנשם ושוב נשק לה. עורה היה אפוף ניחוח של שמש, אם כי זו היתה כבר שעת בין הערביים. הריח היה משכר, כאילו נבראה כדי להרעיף חום. "בכל יום אני מתגעגע אלייך. לפנייך, אין כלום, רק לֶה קַאדְר נוּאָר. עכשיו... שום דבר לא טוב בלי את."
"אנרי..." היא ליטפה את לחיו, גופה צמוד לגופו. הוא הרגיש כמעט מסוחרר.
"לָה־שָׁאפֶּל!"
הוא הסתובב בחטף. דידיֶיה פּיקָאר עמד ליד ראשו של סוסו, בעוד סייס לצדו הכין את האוכף. הוא עטה את הכפפות. "אולי אם תחשוב על הרכיבה כמו על הזונה האנגלייה שלך נוכל לעשות משהו, מה?"
פלורנס לא ידעה מספיק צרפתית כדי להבין, אבל היא הבחינה בארשת שחלפה על פניו של פיקאר, ואנרי ראה שניחשה שמה שהצרפתי האחר אמר לא היה מחמיא.
הכעס המוכר עלה בו, והוא חשק את לסתו באיפוק. הוא נד בראשו לעבר פלורנס, ניסה להסביר שפיקאר טיפש, חסר כל חשיבות. פיקאר היה כזה - מעליב, מתגרה — מאז הנסיעה לאנגליה שבה היא ואנרי נפגשו. לבנות האנגליות אין שום עידון, ירק פיקאר בבלגן שהתחולל אחר כך. אנרי ידע שכיוון את דבריו אליו. הן לא יודעות להתלבש. הן אוכלות כמו חזירים מהאבוס. הן מוכנות לשכב עם כל אחד בשביל כמה פרנקים, או כוס ענקית מהבירה האיומה שלהם.
רק כעבור שבועות הוא הבין שחמת זעמו של פיקאר לא קשורה כלל לפלורנס, אלא נוגעת כל כולה לכעסו על דחיקתו הצדה בתוך לֶה קַאדְר נוּאָר על ידי בנו של איכר. (לא שהיה קל לאנרי לשמוע את זה.)
קולו של פיקאר הדהד בחצר: "שמעתי שיש חדרים ליד קי לוסיין גוטייה. מתאים קצת יותר מאורווה, לא?"
ידו של אנרי התהדקה סביב ידה של פלורנס. הוא ניסה להקפיד על קול רגוע כשדיבר: "גם אם היית הגבר האחרון עלי אדמות היא עדיין היתה טובה מדי בשבילך, פיקאר."
"תגיד, איכר קטן, אתה לא יודע שכל זונה תיקח אותך במחיר הנכון?" פיקאר חייך ברשעות, הניח מגף מצוחצח למשעי בארכובה וזינק על סוסו.
אנרי פסע צעד אחד קדימה, אבל פלורנס עצרה בעדו. "יקירי... תראה, אני צריכה לחזור למקום הישיבה שלי," אמרה ונסוגה. "אתה צריך להתכונן." היא היססה, ואז התרוממה ונשקה לו שוב, וידה הלבנה הדקה משכה את עורפו אליה. הוא ידע מה היא מנסה לעשות: להסיט את מחשבותיו מהאֶרס של פיקאר. והיא צדקה. לא היה אפשר להרגיש שום דבר שאיננו אושר כששפתיה של פלורנס על שפתיו. היא חייכה. "בּוֹן שַׁאנְס, אֶקווִיֵיה."
"אֶקווִיֵיה!" חזר, ולרגע היתה זאת הסחת דעת. נגע ללבו שבהיעדרו היא גילתה מה המילה הנכונה ל"פרש".
"אני לומדת!" היא הפריחה לעברו נשיקה בעיניים שובבות, מלאות הבטחה, ואז נערתו האנגלייה הלכה, רצה בחזרה לאורך האורוות הארוכות, ועקביה נוקשים על אבני הריצוף.
לה קרוסל, הפסטיבל הצבאי השנתי, סימן על פי המסורת את סוף שנת האימונים של הפרשים הצעירים של סוֹמוּר. כרגיל בסוף השבוע ביולי, העיר העתיקה מימי הביניים היתה עמוסה מבקרים, שהיו להוטים לראות לא רק את סיום הכשרתם של הרוכבים הצעירים אלא גם את התצוגות המסורתיות: רכיבה על סוסים, אקרובטיקה על אופנועים ומצעד הטנקים, ששריוניהם הגדולים עדיין מצולקים מן המלחמה.
השנה היתה 1960. הנאמנים למסורת התפלצו מול מתקפת התרבות הפופולרית, הגישות המשתנות וג'וני האלידיי. אבל בסוֹמוּר היה תיאבון מועט לשינוי. עשרים ושניים פרשי עילית צרפתים, חלקם אנשי צבא וחלקם אזרחים, הרכיבו את לֶה קַאדְר נוּאָר. המופע השנתי שלהם, הדובדבן שבקצפת סוף השבוע של לה קרוסל, הבטיח מאז ומתמיד שהכרטיסים יימכרו בתוך ימים ספורים — למקומיים, למעריצי המורשת הצרפתית וגם למי שנתקפו סקרנות רגשנית למראה המודעות שנתלו בכל רחבי מחוז לואר והבטיחו "הוד מלכות, מסתורין, סוסים מרחפים באוויר".
לֶה קַאדְר נוּאָר נולד כמעט מאתיים וחמישים שנה קודם לכן, אחרי הפגיעה הקשה בחיל הפרשים הצרפתי במלחמות נפוליאון. בניסיון לשקם את חֶבֶר הפרשים המשובח משכבר, הוקם בית ספר לרכיבה בסוֹמוּר, עיר שהיתה בית לאקדמיה לרכיבה מאז המאה השש־עשרה. נאסף שם סגל מדריכים מבתי הספר לרכיבה הטובים ביותר בוורסאי, בטולרי ובסן ז'רמן, כדי להנחיל את המסורות הנעלות ביותר של הרכיבה האקדמית לדור חדש של קצינים, וכך זה נמשך מאז.
עם בוא הטנקים ושאר מכונות המלחמה נאלצו בלֶה קַאדְר נוּאָר להתמודד עם השאלה כמה תועלת יש בעולם של ימינו לארגון שמטרותיו כה ארכאיות. אבל במשך דורות, שום ממשלה לא הרגישה שהיא מסוגלת לפרק את מה שכבר הפך להיות חלק בלתי־נפרד מהמורשת של צרפת: הפרשים במדיהם השחורים היו לסמל, וצרפת, בעלת מסורת האקדמי פרנסייז, המטבח האנין ואופנת העילית, הבינה את חשיבות המורשת. הפרשים עצמם, שאולי תפסו שהדרך הטובה ביותר להבטיח את הישרדותם היא ליצור תפקיד חדש, הרחיבו את תחום פעילותם: נוסף על הדרכת רוכבים, פתח בית הספר את שעריו וחשף את הכישורים הנדירים ואת סוסיו המרהיבים בהופעות לציבור בצרפת ומחוצה לה.
זה היה לֶה קַאדְר נוּאָר שבו מצא את עצמו עכשיו אנרי לה־שאפל, ולהופעה הצפויה הערב היתה החשיבות הסמלית הגדולה ביותר בכל השנה. היא היתה הזדמנות להדגים בביתו של לֶה קַאדְר נוּאָר בפני חברים ובני משפחה את הכישורים שרכשו בעמל רב. באוויר עמדו ריח קרמל, יין וזיקוקים וחומם של אלפי גופים שנעו מעדנות. סביב פלאס דו שרדונה, בלב אֵקוֹל דה קָוַולְרִי, על מבניו האלגנטיים בגון הדבש, כבר התכנסו המונים. אווירת החגיגה גברה בשל חום יולי, הערב נטול הבריזה והציפייה הגוברת והולכת. ילדים רצו אנה ואנה עם בלונים או עם צמר גפן מתוק, והוריהם אבדו בקהל הרב בין דוכנים שמכרו טחנות רוח מנייר ויין נתזים, או רק חצו בקבוצות מצחקקות את הגשר הגדול אל בתי הקפה שעל המדרכה בצד הצפוני. ברקע קלח המהום קלוש של התרגשות מאלה שכבר התיישבו במקומותיהם סביב הגראנד מנז', זירת החול הענקית שבה ייערך המופע לקהל, וחיכו בקוצר רוח, מנופפים על עצמם ומזיעים באור המתעמעם.
"אָטַאנד!"
אנרי, ששמע את הקריאה להתייצב, בדק את האוכף והמושכות, שאל את המאמן בפעם החמש-עשרה אם מדיו ישרים, ואז ליטף את אפו של ז'רונסיוס, הסוס שלו, התפעל מהצמות הדקות המעוטרות בסרטים שקלע הסייס על צווארו הבוהק ומלמל שבחים ודברי עידוד באוזניו המגולחות האלגנטיות. ז'רונסיוס היה בן שבע-עשרה, בא בימים במונחי האקדמיה, ועמד לצאת לגמלאות בקרוב. הוא היה הסוס של אנרי מאז הגיע זה ללֶה קַאדְר נוּאָר, שלוש שנים קודם לכן, והקשר שנוצר ביניהם היה מיידי ועז רגש. כאן, בין חומותיו העתיקות של בית הספר, לא היה חריג לראות גברים צעירים מנשקים את אפי סוסיהם וממלמלים אליהם דברי חיבה שהיו מתביישים להרעיף על נשים.
"מוכנים?" לֶה גְרַאן דְיֶיה, רב-הפרשים, חצה את מרכז אזור ההכנות בצעדים רחבים, ואחריו פמליית רוכבים. מדיו הזהובים וכובעו המשולש ציינו שהוא הבכיר ביותר מבין פרשי בית הספר. הוא עמד לפני הרוכבים הצעירים וסוסיהם המתנערים. "כפי שאתם יודעים, זה שיא השנה שלנו. הטקס עתיק, הוא מתקיים כבר יותר ממאה ושלושים שנה. ומסורות בית הספר שלנו ותיקות עוד יותר, ומקורן עוד בימי קסנופון, בתקופת היוונים.
"נראה שכל כך הרבה בעולמנו כיום עוסק בצורך בשינוי, בסילוק הישן לטובת חופש וקלות. לֶה קַאדְר נוּאָר מאמין שעדיין יש מקום לאליטה, לרדיפת מצוינות מעל לכול. הערב אתם שגרירים, אתם מוכיחים שחן אמיתי ויופי אמיתי אינם אלא תוצאה של משמעת, סבלנות, הבנה וסגפנות."
הוא הביט סביבו. "האמנות שלנו מתה ברגע שהיא נוצרת, זה טבעה. עלינו לגרום לאנשים בסוֹמוּר להרגיש שעומדת להם זכות נדירה להיות עדים למחזה ראווה שכזה."
מלמולי אישור נשמעו, ואז התחילו האנשים לעלות על סוסיהם. חלקם יישרו את כובעיהם, מחו כתמים בלתי-נראים מהמגפיים, עשו מחוות קטנות לפוגג את החרדה שהתגנבה ללבותיהם.
"אתה מוכן, לה-שאפל? לא עצבני מדי?"
"לא, אדוני." אנרי עמד זקוף והרגיש איך עיניו של האיש המבוגר ממנו עוברות במהירות על מדיו, בודקות אם יש פגם בשלמות. הוא ידע היטב שהזיעה הנוטפת מרקותיו אל הצווארון הסיני הנוקשה מסגירה עד כמה מאומץ הרוגע שעטה על עצמו.
"זאת לא בושה להרגיש קצת אדרנלין בקרוסל הראשון שלך," אמר לֶה גְרַאן דְיֶיה וליטף את צווארו של ז'רונסיוס. "הוא חייל ותיק, הוא ינחה אותך. אתם עושים קַפּריוֹל בהופעה של הצוות השני. ואחר כך תרכב על פנטזמה ותעשו לָה קְרוּפָּד. נכון?"
"כן, אדוני."
הוא ידע שרב-הפרשים התלבט אם לתת לו תפקיד בולט כל כך במופע השנתי, בהתחשב במעשיו בחודשים האחרונים, בוויכוחים, בהיעדר המשמעת לכאורה שהביא לתוצאות הרות אסון. הסייס שלו העביר אליו את מה שנאמר במחסן הציוד: מרדנותו כמעט הביאה לסילוקו המוחלט משורות לֶה קַאדְר נוּאָר.
הוא לא ניסה להתגונן. איך היה יכול להסביר להם את רעידת האדמה שהתחוללה בתוכו ושינתה הכול? איך היה יכול לספר להם שעבור אדם שמעולם לא שמע מילת חיבה ולא הרגיש מגע עדין, היו קולה, טוב לבה, שדיה, ניחוחה ושערה לא רק הסחת דעת אלא אובססיה, עזת כוח בהרבה מכל מסה אינטלקטואלית על מידותיו הטובות של הפרש?
ילדותו של אנרי לה-שאפל היתה עולם של תוהו ואנדרלמוסיה, ודמותו של אביו חלְשה על הכול. עידון היה בקבוק יין בשני פרנקים, וכל ניסיון ללמוד דבר-מה היה מושא ללעג. ההתגייסות לחיל הפרשים היתה גלגל הצלה מבחינתו, ועלייתו בסולם הדרגות עד שהומלץ עליו לאחד המקומות הנדירים בלֶה קַאדְר נוּאָר נראתה כפסגת מאווייו של כל אדם. בגיל עשרים וחמש הוא האמין שהוא בבית, בפעם הראשונה.
הוא היה מוכשר להפליא. שנותיו בחווה העניקו לו יכולת נדירה לעבודה קשה. היה לו כישרון להתמודד עם סוסים קשים. דיברו על כך שאולי בסופו של דבר יגיע להיות רב־פרשים - ואפילו, ברגעים של הפלגה על כנפי הדמיון, גראן דייה בעצמו. הוא היה בטוח שהקפדנות, המשמעת, עצם העונג והתגמול שבלמידה יספיקו לו עד תום ימיו.
ואז הגיעה פלורנס ג'ייקובס מקלרקנוול, שאפילו לא אהבה סוסים, אבל קיבלה כרטיס חינם למופע של בית הספר לרכיבה מצרפת שהגיע לאנגליה והרסה הכול - את שלוות הנפש שלו, את נחישותו, את סבלנותו. בשלב מאוחר יותר בחיים, בפרספקטיבה מהסוג שנצבר רק עם הניסיון, אולי היה יכול לומר לעצמו הצעיר יותר שתשוקה עזה כזאת מתגלה רק באהבה ראשונה, שרגשות הרי גורל עד כדי כך ייחלשו ואולי אף יימוגו. אבל אנרי - אדם מתבודד, בעל חברים מעטים שיכלו להשיא עצות נבונות מסוג זה - ידע רק שמרגע שהבחין בצופה הצעירה כהת השיער ופעורת העיניים, שישבה בצד הזירה במשך שלושה ערבים ברציפות, לא היה מסוגל עוד לחשוב על שום דבר אחר. הוא הציג את עצמו, ואפילו לא היה בטוח מדוע חיפש אותה אחרי הופעתו, וכל דקה שהעביר בלעדיה מאז היתה מטרד או, חמור מכך, תהום אינסופית של חוסר משמעות. ומה היה פירוש הדבר עבור כל השאר?
כושר הריכוז שלו נמוג כמעט בן-לילה. כשחזר לצרפת התחיל לפקפק בדוקטרינה, התרגז על פרטי הפרטים הקטנטנים שנראו לו חסרי חשיבות. הוא האשים את דֵווֹ, אחד מרבי-הפרשים הבכירים, בכך שהוא "תקוע בעבר". רק כשהחמיץ את האימון השלישי ברציפות, והסייס שלו הזהיר אותו שיסולק, הבין שהוא חייב להתעשת. הוא שינן את כתבי קסנופון והקדיש את עצמו למלאכתו. לא הסתבך. הוא נרגע בזכות מכתביה של פלורנס, שהפכו תכופים יותר ויותר, בזכות הבטחתה שתבוא להיפגש איתו בקיץ. וכעבור כמה חודשים, אולי כפרס, קיבל את תפקיד המפתח בלה קרוסל: לָה קְרוּפָּד - אחד המהלכים המאתגרים ביותר שיכול רוכב לנסות - במקומו של פיקאר, מה שהוסיף חטא על פשע, שהרי הצעיר שנולד עם כפית של כסף בפה הרגיש פגוע עוד קודם לכן.
לֶה גְרַאן דְיֶיה עלה על סוסו, רמך פורטוגזי איתן, והתקרב אליו בשני צעדים אלגנטיים. "אל תאכזב אותי, לה־שאפל. נתייחס לערב הזה כאל התחלה חדשה."
אנרי הנהן, עצבנות פתאומית השתיקה אותו. הוא עלה על הסוס, אסף את המושכות, בדק שהכובע השחור מונח ישר על ראשו קצוץ השיער. הוא שמע את המיית הקהל, את השקט שירד עליו בציפייה כאשר התזמורת ניגנה כמה תווים לניסיון - שתיקה דחוסה מהסוג שיוצרים רק אלף אנשים שצופים בריכוז. הוא היה מודע במעורפל לאמירות "בהצלחה" שמלמלו חבריו, ואז הנחה את ז'רונסיוס למקומו, בדיוק באמצע שורת הסוסים המבהיקים בעיטורי סרטיהם, שעמדו בקו ישר, בדיוק צבאי. סוסו חיכה בלהיטות להנחיה הראשונה כאשר הוסט המסך האדום הכבד וסימן להם לצאת לזירה המוצפת אורות.
למרות חזותם הרגועה והמסודרת של עשרים ושניים הפרשים והחן שהיה נסוך על הופעותיהם בפני הציבור, החיים בלֶה קַאדְר נוּאָר היו אתגר פיזי ואינטלקטואלי. יום אחר יום מצא את עצמו אנרי לה-שאפל מותש, הגיע לסף דמעות של תסכול בשל תיקונים אינסופיים מצד רבי־פרשים ובשל חוסר יכולתו לכאורה לשכנע את הסוסים הענקיים ומתוחי העצבים לבצע קפיצות באוויר על פי אמות המידה המחמירות שלהם. הוא הרגיש, אפילו אם לא היה יכול להוכיח זאת, בקיומה של דעה קדומה נגד מי שהגיעו לבית הספר היוקרתי מהצבא, כמוהו, ולא מתחרויות הרכיבה האזרחיות, כמו בני המעמד העליון של החברה הצרפתית שנהנו מאז ומעולם מן המותרות הכפולים - סוסים משובחים וזמן פנוי לשכלול כישוריהם. באופן תיאורטי, כולם היו שווים בלֶה קַאדְר נוּאָר, ורק יכולותיהם על גב הסוס הבדילו ביניהם. אבל אנרי ידע היטב שהשוויוניות דקיקה כאריג המדים.
אבל לאט ובהתמדה, בעבודה משש בבוקר עד שעות הערב המאוחרות, פועל החווה יליד טור רכש לעצמו מוניטין על חריצותו ועל כישרונו לתקשר עם סוסים קשים. לאנרי לה-שאפל, ראו אותם רבי-פרשים מתחת לכובעי המצחייה השחורים, יש "ישבן שקט". הוא "סימפתיק". משום כך, נוסף על ז'רונסיוס האהוב שלו, הקצו לו גם את פנטזמה, סוס צעיר מסורס אפור כברזל, בעל מזג מתפרץ, שכל תירוץ קלוש שבקלושים הביא אותו להתנהגות הרת אסון. הוא חרד בשקט במשך כל השבוע בגלל ההחלטה ללהק את פנטזמה לתפקיד כזה. אבל עכשיו, כשעיני הקהל נשואות אליו, יופייה של המוזיקה ממלא את אוזניו והקצב הסדיר של צעדיו של ז'רונסיוס מתחתיו, הרגיש פתאום, כמילותיו של קסנופון, שהוא באמת ובתמים "נישא על כנפיים". הוא חש עליו את עיניה המעריצות של פלורנס וידע שאחר כך יפגשו שפתיו את עורה, ורכב ביתר עומק, ביתר אלגנטיות, בקלילות מגע שהביאה את הסוס הוותיק להתפארות, בעוד אוזניו המטופחות נעות קדימה בהנאה. לשם כך נבראתי, חשב בהכרת תודה. כל מה שאני צריך נמצא כאן. הוא ראה את להבות הלפידים מרפרפות על קירות העמודים העתיקים, שמע את ההלמות הקצבית של פרסות הסוסים כשהתפצלו והתאחדו במהלך מסודר מסביבו. הוא דהר במבנה סביב הזירה הגדולה, שקוע ברגע, מודע רק לסוס שנע יפה כל כך מתחתיו, בתנועות טפיחה קלות של פרסותיו שעוררו באנרי רצון לצחוק. הסוס הזקן מתהדר.
"שב זקוף, לה-שאפל. אתה רוכב כמו איכר."
הוא מצמץ, ראה להרף עין את פיקאר שרכב לצדו, ואז עבר אותו כתף אל כתף.
"למה אתה מתפתל ככה? הזונה שלך הדביקה אותך בגירודים?" לחש בנבזות.
אנרי רצה לומר משהו, אבל ויתר כשלֶה גְרַאן דְיֶיה צעק, "לֵוָואד!" וכל הרוכבים בשורה הורו לסוסים להתרומם על רגליהם האחוריות, לקול פרץ של מחיאות כפיים.
כשרגליהם הקדמיות של הסוסים חזרו לקרקע, פיקאר נפנה מעליו. אבל קולו עדיין נשמע בבירור. "היא גם מזדיינת כמו איכרה?"
אנרי נשך את החלק הפנימי של שפתו ואילץ את עצמו לשמור על שלוות נפש, לא להניח לכעס לגלוש לאורך המושכות ולהדביק את סוסו טוב המזג. הוא שמע את הכרוז מסביר פרטים טכניים על תנועות הרוכבים וניסה לרסן את מחשבותיו, להניח למילים לזרום דרכו. הוא חזר בלחישה על מילותיו של קסנופון: "הכעס מערער את התקשורת המועילה עם הסוס." הוא לא ייתן לפיקאר להרוס את הערב הזה. "מֶדאם אה מסיה, עכשיו, במרכז הזירה, תראו את מסיה דה קורדון מבצע לֵוָואד. ראו איך הסוס מתאזן על רגליו האחוריות בזווית של ארבעים וחמש מעלות בדיוק." אנרי היה מודע במעורפל לסוס השחור שהזדקף במקום כלשהו מאחוריו, למחיאות הכפיים שפרצו פתאום. הוא הכריח את עצמו להתרכז, למקד בו את תשומת הלב של ז'רונסיוס. אבל הוא חשב כל הזמן על פניה של פלורנס כשפיקאר צעק את ניבולי הפה שלו סמוך אליה, על החרדה שחלפה על תוויה. אולי היא יודעת יותר צרפתית מכפי שהיא מגלה?
"ועכשיו תראו את ז'רונסיוס, אחד הסוסים המבוגרים יחסית שלנו, מבצע קַפּריוֹל. זה אחד המהלכים הקשים ביותר, הן לסוס והן לרוכב. הסוס מזנק באוויר ובועט לאחור בזמן שכל ארבע רגליו מעל הקרקע."
אנרי האט את ז'רונסיוס וליווה את התנגדות ידיו בבקשה מהירה של הדורבנות. הוא הרגיש איך הסוס מתחיל להתנדנד תחתיו, את הטֶר־אָה־טֶר, תנועה בַּמקום כשל סוס־נדנדה, שתצבור כוח מתחתיו. אני אראה להם, חשב, ואז: אני אראה לו.
כל השאר נעלם. רק הוא והסוס הזקן והאמיץ, והכוח הנצבר מתחתיו. ואז בצעקת "דֶריֵיר!" העביר את יד השוט שלו לעבר אחורי הסוס ואת הדורבנות לבטנו, וז'רונסיוס זינק מעלה, באוויר, רגליו האחוריות נמתחות אופקית מאחוריו. אנרי היה מודע לפרץ מסמא פתאומי של הבזקי מצלמות, לאנקת הנאה אדירה מכל עבר, למחיאות כפיים, ואז דהר לעבר המסך האדום ולקח איתו מראה קצר של פלורנס, שקמה על רגליה להריע לו, פניה עטורות חיוכים גאים.
"בּוֹן! זה היה טוב!" הוא החליק מגבו של ז'רונסיוס, ידו משפשפת את כתף הסוס, והמאמן הוביל אותו משם. הוא היה מודע במעורפל לכמה קריאות שבח, ואז לשינוי בקצב המוזיקה בזירה. מבט חטוף דרך המסך האדום גילה שני רוכבים אחרים שביצעו תצוגה משלהם בהליכה, מובילים את הסוסים בשתי מושכות ארוכות.
"פנטזמה עצבני מאוד." הסייס הופיע לצדו, גבותיו השחורות העבותות מכווצות בדאגה. הוא גער בסוס האפור, שהסתחרר סביבם. "שים לב אליו, אנרי."
"הוא יהיה בסדר," אמר אנרי בהיסח הדעת והרים את כובעו כדי למחות את הזיעה ממצחו. הסייס העביר את המושכות למטפלים שהמתינו לידו ואז פנה אל אנרי והסיר בזהירות את הכובע מראשו. את התרגיל הזה מבצעים בראש חשוף כדי למנוע הסחת דעת במקרה שהכובע יחליק, אבל אנרי תמיד הרגיש כך חשוף במידה משונה.
הוא הביט בסוס האפור שנכנס לזירה לפניו בכפות רגליים מורמות. צווארו כבר היה כהה מזיעה, וליד כל אחת מכתפיו עמד אדם.
רוצים לקרוא את ההמשך? לחצו כאן
"מחול הסוסים", ג'וג'ו מויס, תרגום: ענבל שגיב נקדימון, ידיעות ספרים, 464 עמודים
