ברשימת מחזות הזמר הרוק'נרוליים הגדולים של כל הזמנים תמצאו כמה נכסי צאן ברזל שכולם מכירים, מ"שיער", דרך "מופע הקולנוע של רוקי" ועד ל"ישו כוכב עליון". רק שם אחד נפקד תדיר מהרשימה, לפחות ברמת התודעה הציבורית הרחבה: "הדוויג והשארית העצבנית" (Hedwig and the Angry Inch), מחזמר הפאנק-רוק הקווירי, הבועט ורב הדמיון של ג'ון קמרון מיטשל (שכתב) וסטיבן טראסק (שחיבר והלחין את השירים). ולא ברור למה, כי מדובר ביצירת מופת מרגשת שהפכה לקאלט במרוצת השנים, גם אם טרם פילסה את מקומה לטופ של הז'אנר מבחינת הקהל הרחב. בדיוק לפני 20 שנה, ב-19 בינואר 2001, הוצג בבכורה בפסטיבל סנדאנס הסרט המופלא "הדוויג והשארית העצבנית", שעיבד מיטשל מהמחזה שלו - והתאריך מהווה הזדמנות לחגוג אותו ואת "הדוויג" כתופעה תרבותית, כפי שכה מגיע לו.
("הדוויג והשארית העצבנית" -טריילר)
החל מאמצע שנות ה-80 ועמוק לתוך הניינטיז, היה ג'ון קמרון מיטשל (כיום בן 57) שחקן בעל קריירה יציבה למדי שנע בין תפקידים בברודוויי ואוף-ברודוויי, בטלוויזיה ואף בקולנוע, אך עדיין חש תסכול ושאף להפוך ליוצר. ב-1990 פגש במהלך טיסה את המוזיקאי סטיבן טראסק, והשניים התחברו באופן מיידי. תוך כשנה רקמו השניים את הבסיס של מה שיהפוך בהמשך ל"הדוויג והשארית העצבנית", כשהם שואבים השראה ישירות מחייו של מיטשל ומילדותו, ומתיכים אותה עם אהבתם למחזות זמר כמו "קברט", יחד עם המוזיקה והמוזיקאים של עידן הגלאם רוק - דיוויד בואי, מארק בולאן, אליס קופר, קיס, איגי פופ ואלטון ג'ון. ב-1994 החלו מיטשל וטראסק לעבוד על המחזמר עם שחקנים במועדון הגייז והפאנק הניו יורקי !SqueezeBox, שם הנהיג טראסק את להקת הבית. במהלך ארבע השנים הקרובות ימשיכו לכתוב ולשנות, לכוונן ולנסות, כשמיטשל מושפע עמוקות ממופעי הדראג שהועלו במועדון, ומעבד אותם לתוך המחזמר הנרקם.
הסיפור, שכאמור מבוסס בחלקו על חייו של מיטשל כבן של מפקד בכיר בצבא האמריקאי, עוקב אחר הדוויג רובינסון – ג'נדר-קוויר שגדל במזרח ברלין כנער בשם הנזל שמידט. אביו, חייל אמריקאי, נטש את אמו הגרמנייה של הנזל, והנער העדין והבודד מוצא נחמה במוזיקת רוק אמריקני. בשנות העשרים שלו הוא מגלה את מיניותו, ומפתח רומן עם חייל אמריקאי בשם לותר "שוגר דדי" רובינסון. הנזל מתחתן עם לותר, וכדי לברוח עמו ממזרח גרמניה – עדיין מאחורי מסך הברזל - עובר ניתוח כושל לשינוי מינו (מכאן, ממה שנשאר אחרי שהוסר איבר מינו, נבע הכינוי "השארית העצבנית"), לוקח את שמה של אימו (הדוויג) ואת דרכונה, ונודד בעקבות אהובו לארצות הברית. אבל שם, לותר עוזב את הדוויג, שמוצאת את עצמה לבד בג'נקשן סיטי, קנזס.
כדי להתמודד, הדוויג יוצרת לעצמה תדמית חדשה - פאנק-רוקרית זוהרת וסוערת - ומקימה להקה בשם "השארית העצבנית" שתלווה אותה בהופעותיה. אבל גם בפאזה החדשה ההצלחה לא ממש מאירה לה פנים, והדוויג מחלטרת כבייביסיטר ומתחברת עם נער ממשפחה קתולית אדוקה שעל אחיו היא שומרת - טומי ספק (שמיטשל ביסס על עצמו כנער).
4 צפייה בגלריה
המנטורית שלו - והמאהבת. הדוויג (מיטשל) וטומי (מייקל פיט), מתוך "הדוויג והשארית העצבנית"
(באדיבות yes)
עד מהרה, השניים נקשרים ומתחילים לנהל רומן, כשהדוויג משמשת לטומי מנטורית, כותבת בהשראתו מספר שירים ואף מעניקה לו את שם הבמה "טומי גנוסיס". כשטומי מגלה את האמת בנוגע לאנטומיה של הדוויג הוא נגעל ונוטש אותה, שובר את ליבה בדרך. שנים מאוחר יותר טומי הופך לסנסציית רוק, כוכב גדול שפרץ תודות לשירים של הדוויג, שאותם הוא גנב. הדוויג, מצדה, הולכת ומתדרדרת, מתעללת בחברי הלהקה שלה - ובמיוחד בגיטריסט שלה יצחק, דראג קווין יהודי מזאגרב שמנהל איתה מערכת יחסים סוערת - ובסופו של דבר שוב מוצאת את עצמה לבד. ואז היא פוגשת בטומי שוב, והשניים נקלעים לתאונה. הפפראצי מגיעים, הדוויג מתפרסמת - ועכשיו תורו של טומי לראות כיצד הקריירה שלו מתרסקת.
בשל אופיו הסימבולי והלירי, לסיום המרומם של הסיפור לא ניכנס כאן. אבל כן שווה להתעכב על המבנה הייחודי של המחזמר - הוא מתחיל כשהקהל עד להופעה של הדוויג ולהקתה, הנודדים בעקבות הופעותיו של טומי ברחבי ארצות הברית בניסיון נואש לרכוב על גלי ההצלחה שלו ולהתפרסם. תוך כדי, הדוויג - סרקסטית אך כנה - מתחילה לספר את סיפורה, המובא באמצעות פלאשבקים, קטעי וידאו עם אנימציה וכמובן, שירים. טראסק, כאמור, הוא האחראי להם - והם פשוט יפהפיים.
(Wicked little town, מתוך "הדוויג והשארית העצבנית")
בלדות שוברות-לב (Wicked Little Town), שירי העצמה קברטיים (Wig in a Box), פאנק בועט (Angry Inch) - המוזיקה של "הדוויג והשארית העצבנית" היא סופרמרקט רועש, רוגש ומרגש שממזג את כל השפעות הגלאם, הפאנק והקוויריות התיאטרלית של מיטשל וטראסק, אך לרגע לא מאבד אחיזה בגלעין המלנכולי והאינטימי של הסיפור. את החבילה כולה - סיפור, מוזיקה והגשה - עטפו מיטשל וטראסק בתועפות של סטייל, אנרגיה והומור קאמפי, והתוצאה הייתה אקסטטית, סוחפת לחלוטין.
בפברואר 1998 עלה המחזמר "הדוויג והשארית העצבנית" באוף-ברודוויי, כשמיטשל מגלם את הדוויג. באפריל 2000, לאחר שהמחזמר זכה לביקורות נלהבות (בין היתר, ב"ניו יורק טיימס"), הוא הפך ללהיט, משך לאולמות מעריצים כמו דיוויד בואי ולו ריד והועלה 857 פעמים, ירד מהבמה - אך לא לפני שזכה בפרס האובי שניתן מדי שנה ע"י השבועון הניו יורקי "וילג' ווייס".
מיטשל וטראסק, מצידם, כבר היו עמוק בתוך הפקת הסרט המבוסס על המחזמר, אותו ביים מיטשל, כשהוא גם מככב בתפקיד הראשי. בינואר 2001, כאמור, הסרט הוצג בסאנדאנס וזכה לאהבה בלתי מסויגת מהקהל ופאנל השופטים. הוא סיים עם פרס חביב הקהל ופרס הבימוי שהוענק למיטשל, ויצא אל האקרנים כשהוא קוטף עוד שלל פרסים בדרך. אבל בבתי הקולנוע הוא לא נחל הצלחה גדולה, הרבה בגלל שלחברה המפיצה, סרטי ניו-ליין, לא היה מושג כיצד לשווק אותו.
ובכל זאת, זכה הסרט עד מהרה למעמד קאלטי. "לכבוד פאטי וטינה, ויוקו, ארית'ה, ונונה, וניקו, ולכבודי", שרה הדוויג בשיר החותם את המחזמר והסרט, Midnight Radio, וממשיכה: "וכל הרוקרים המוזרים, אתם יודעים שאתם בסדר, אז החזיקו זה בזה, אתם צריכים להחזיק הלילה". הסנטימנט הזה, שמתחיל בהורדת הכובע בפני דיוות אגדיות אך פונה עד מהרה גם לדחויים, לחריגים, לפריקים ולאנשי השוליים – הגיע ליעדו.
בהדרגה, הפולחן הפך לתופעת תרבות. הסרט הזניק את המחזמר המקורי למיינסטרים, וגרסאות בימתיות של "הדוויג" החלו לעלות ברחבי העולם, מאוסטריה ועד יפן. ב-2003 יצא אלבום צדקה בהשתתפות אמנים שונים – כולל פרנק בלאק מהפיקסיז, יוקו אונו ואפילו סטיבן קולבר - שכולו גרסאות כיסוי לשירי המחזמר. לאחרונה, זכה המחזמר לאזכור בסדרות "חינוך מיני" ו"ריברדייל" (שהקדישה לו פרק, גם הוא כולל גרסאות כיסוי של חלק משיריו).
(הגרסה של "ריברדייל" ל-Wig in a box)
ב-2014 עלה "הדוויג והשארית העצבנית" שוב על בימות ברודוויי – לא אוף-ברודוויי הפעם, אלא הדבר האמיתי. ניל פטריק האריס ("איך פגשתי את אמא שלך") כיכב כהדוויג, ואת המחזמר ביים מייקל מאייר, מבכירי במאי התיאטרון בארצות הברית. בטקס פרסי הטוני של אותה השנה גרף "הדוויג והשארית העצבנית" את רוב הפרסים החשובים, והפך ללהיט סולד-אאוט.
אחרי שהאריס עזב, החליפו אותו לאורך השנים אנדרו ראנלס ("בנות"), מייקל סי. הול ("דקסטר"), דארן כריס ("Glee"), טיי דיגס ("מרפאה פרטית") וגם ג'ון קמרון מיטשל עצמו. ב-2015 המחזמר ירד מבימות ברודוויי כשהוא עטור ניצחון, אך המשיך במסע הופעות ברחבי ארצות הברית עד יולי 2017.
אפילו גרסה ישראלית נוצרה, בתרגומו, בימויו וכיכובו של רועי דולב, שאף גייס את שירותיו של מעצב הפיאות המקורי של הסרט והמחזמר (מי שצפה כבר יודע שמדובר ביצירות מפוארות ביותר). הבכורה הישראלית אמורה הייתה להתקיים באביב האחרון, אך הקורונה טרפה את הקלפים, וכרגע ההפקה "שרויה בלימבו", לדברי דולב, שממתין לתקומתו של עולם התרבות. ועד שזה יקרה ותוכלו ליהנות מגרסה דוברת עברית של היצירה האדירה של מיטשל וטראסק, הנה משהו קטן שיחזיק אתכם וייתן לכם תקווה. העיר אולי אומללה, אבל כפי שלימדה אותנו הדוויג, זה לא אומר שגם אתם מוכרחים להיות.
("עיר אומללה", במקור Wicked little town, מתוך הגרסה הישראלית ל"הדוויג והשארית העצבנית")
