למרבה הצער, דבר כמעט לא עובד במותחן הריגול "המורה לאנגלית" (The Operative), שכתב וביים יובל אדלר לפי ספר מאת יפתח רייכר-עתיר. לא הדינמיקה שבין איש מוסד ותיק והלוחמת שהוא מפעיל; לא ההצצה אל תוך קרביו של עולם הצללים של הביון הבינלאומי; גם לא המבנה הנרטיבי שמורכב מסדרה של פלאשבקים החושפים את סיפורה של אישה זרה המבקשת להתנתק משליטתו של הארגון הישראלי.
סרטו של אדלר, שביים והיה שותף לכתיבת התסריט של "בית לחם" (2012), נפתח בשיחת טלפון מוצפנת שמקבל איש מוסד (מרטין פרימן), ובה אישה מסתורית מודיעה לו כי אביה מת, בשנית. זוהי רייצ'ל (דיאן קרוגר) שעבדה בעבר בשירות הארגון, ומכאן נעה העלילה שנים אחורה, חושפת את נסיבות שליחתה לטהרן כדי לחדור אל תוכנית הגרעין האיראנית ולסייע לעכב אותה. לשם כך היא עוטה זהות של מורה לאנגלית, ומושכת את תשומת לבו של איל אלקטרוניקה מקומי (קאס אנוואר), שהחברה שבבעלותו מעורבת בפרויקט (חלקים מהסרט אכן צולמו באיראן בעזרת צוות צילום שלא ידע בעבור מי הוא עובד באמת).
התסריט מבקש לעצב את דמותה של רייצ'ל כאניגמטית ובלתי צפויה, אבל האִפיון הזה נותר בעיקר חיצוני. היא בת לאב בריטי ולאם גרמניה נוצרייה, אותה איבדה בילדותה, והמקום שבו הרגישה הכי בבית היה, לדברי רייצ'ל, ישראל. הניסיון לבנות דרך הביוגרפיה הזאת – המשלבת רגשי אשמה גרמנים – זהות נשית בעלת מתחים וסתירות הנעלמת, באופן ממשי וסימבולי, בתוך זהות בדויה נוספת, רק חושף את אוזלת ידו של הסרט. אנו צופים ברייצ'ל מבלי שיהיה לנו אכפת ממנה, כאילו מדובר בבובה על חוט (שבהמשך אכן תבקש להיחלץ ממפעיליה).
עוד ביקורות סרטים:
הריחוק הרגשי הזה אמור, אולי, לייצג מערכת אופרטיבית הרואה בפרט לא יותר מאשר כלי במשחק שחמט גלובלי. אבל בהיעדר עומק ומורכבות פסיכולוגיים – אביה של רייצ'ל מוזכר בקטעי הפלאשבק, אך נראה שאין לה כל קשר עמו, ולא מוסבר מדוע – אנחנו צופים במהלכי הסרט מעמדה אדישה לחלוטין. התסריט בונה אמנם קשר רומנטי בין לוחמת המוסד והמטרה הגברית שלה באיראן, למורת רוחם של מפעיליה, אך שום מתח אמיתי לא נבנה אגב כך. זה ניכר במיוחד בסצנה שבה רייצ'ל חודרת אל תוך חדר המחשבים של חברת האלקטרוניקה, ולרגע לא אכפת לנו באמת מה היא עושה שם, והאם זה יצליח.
אם כבר, נדמה שתכלית הקשר בין איש העסקים האיראני, שהוא צעיר ופרוגרסיבי, היא לחשוף את רייצ'ל, ואותנו, לצד הלא מוכר במערב של הרפובליקה האסלאמית – מסיבות, סמים ואלכוהול. לא לגמרי ברור אם היא מאוהבת בו או רק משחקת את תפקידה על הצד הטוב ביותר – ועל כן, הסיפור הזה נותר חסר משמעות של ממש. כשבאים לחשוב על זה, לא מובן כלל מדוע היה צריך אותו מלכתחילה, אם את מה שהיא עושה – ובקלות שבה זה נעשה – יכול היה לבצע כל לוחם מוסד אחר, מבלי להיכנס לקשר רומנטי (פיקטיבי או שלא) עם הבעלים של החברה.
באופן משונה, המספר של הסרט, בהווה, הוא המפעיל-לשעבר של רייצ'ל, כאמור בגילומו של פרימן, יהודי-בריטי המתגורר בברלין. ברור לנו מההתחלה שהוא מבקש להציל אותה, עתה משהיא שבה וצפה בחייו, מפני אנשי המוסד שהיו שמחים שתיעלם או תשתוק לעד. כאשר הוא מעיין בתיק המבצע, שזוכה לכינוי "עסקים כרגיל", הוא נזכר באופן מקוטע במפגשים ביניהם לאורך השנים. זוהי, ללא ספק, בחירה נרטיבית מעניינת, שכן לא ברור אם הסיפור מייצג פנטזיה גברית של יחסי שליטה, או אם הוא נאמן להתרחשות כפי שהייתה.
הדבר בולט במיוחד בסצנה בעלת אופי נצלני שבה רייצ'ל מותקפת מינית במשאית שבתחתיתה היא מסתתרת. לאירוע הטראומטי הזה אין, באופן משונה, כל אִזכור בהמשך, ובצפייה חוזרת בסרט (צפיתי בו לראשונה בהקרנת הבכורה העולמית בפסטיבל ברלין אשתקד, שם הוצג מחוץ לתחרות הרשמית) עולה התהייה לגבי היות הסצנה פנטזיה של המספר. כך או כך, דמותו של איש המוסד והדינמיקה בינו ובין האישה שהוא מפעיל נותרים כה מעורפלים, עד שהסוגיה הזו מאבדת לגמרי ממשמעותה.
"המורה לאנגלית" הוא עוד אחד בסדרה של סרטים שמעמידים במרכזם נשים הפועלות בשירות המוסד, שהפציעו בשנים האחרונות על האקרנים. "החוב", שזכה גם לגרסה הוליוודית בכיכובן של הלן מירן וג'סיקה צ'סטיין, כמו גם "מסתור" של ערן ריקליס, והעיבוד הטלוויזיוני שהתקין פארק צ'אן-ווק ל"המתופפת הקטנה" לפי ג'ון לה-קארה. מבחינה זו, סרטו של אדלר מנסה, בתבונה, להציג את הצדדים הפחות הרואיים, האפרוריים אפילו, של פעילות המוסד. אבל הוא גם כושל בניסיון לחדור אל מעמקיה של דמות שרגשותיה ומניעיה אמורים להיוותר בבחינת הנעלם הגדול של הסרט.
כמקובל בקופרודוקציות מסוג זה, בסרט מתארחים גם לא מעט שחקנים ישראליים (בהם דורון צברי, לירון לבו, אוהד קנולר, ולדימיר פרידמן, יואב לוי ויעקב זדה דניאל), וניכרת צרימה רבה כאשר הם מדברים אל דמותו של פרימן בעברית והוא עונה להם באנגלית, כאשר ברור שהשחקן אינו מבין מילה מהנאמר. זהו רק סימפטום של מה שקורה בסרט כולו. אנו צופים בו באדישות כמעט מוחלטת, ותוהים לגבי כוונותיו.