מעטים הקולנוענים שיכולים לומר ששנת 2020 עשתה איתם חסד. האולמות נסגרו, הסטרימינג חגג וחוסר הוודאות אפף את כל התעשייה. אבל היו כאלה שדווקא הרוויחו מהשנה הזאת - ועבורם היא הייתה יוצאת מן הכלל. כזו היא אמרלד פנל, שנכנסה לקורונה בתור מי שמגלמת את קמילה פרקר ב"הכתר" ויצאה ממנה כתסריטאית זוכת אוסקר על סרטה הארוך והראשון, "צעירה מבטיחה".
את פנל והשחקנית הראשית של הסרט, קארי מאליגן, פגשתי לריאיון בלונדון במרץ 2020, דקה לפני שהעולם נסגר. כשהשתיים נכנסו לחדר כבר לא היו לחיצות ידיים, אולם כשהן נשאלו אם עלה בדעתן לבטל את הריאיון ענתה מאליגן בביטחון: "לא, מה פתאום, אנחנו עדיין לא שם". אף אחת מהנוכחות בחדר לא תיארה לעצמה שבתי הקולנוע יסגרו כיומיים לאחר הריאיון, שהסרט יככב ויזכה בעונת הפרסים ההוליוודית ושהוא ייצא בישראל רק 14 חודשים לאחר מכן.
"צעירה מבטיחה" – טריילר
"צעירה מבטיחה" הפציע בבכורה בפסטיבל סאנדנס בינואר 2020 וזכה באהדת הקהל והמבקרים. פנל, שעד כה הייתה ידועה בתפקידה הקטן ב"הכתר", התגלתה כבעלת קול קולנועי ברור וכפרשנית חברתית בוטה. הדמות הראשית בסרטה, קאסי (מאליגן), היא סטודנטית לשעבר לרפואה שכל חייה ירדו ממסלולם בעקבות אונס שעברה חברתה הטובה ביותר, נינה. בתגובה, קאסי פרשה מלימודי הרפואה כדי לטפל בנינה השבורה, ובשנים שחלפו מאז היא מוצאת את עצמה מחוסרת עוגן ורותחת מזעם. קאסי מבלה את ימיה בשתיית קפה ובמזיגתו בבית הקפה המקומי ובהליכה על קצות האצבעות מסביב להוריה. בלילות, לעומת זאת, היא מבלה במועדונים כפיתיון לגברים שמנסים לנצל את שכרותה, רק כדי לגלות להם שהיא פיכחת לחלוטין ושהיא שם כדי להפחיד אותם ולבייש אותם על התנהגותם הטורפת והמגעילה.
כשקאסי פוגשת את ריאן (בו ברנהאם) ניצת בה זיק של תקווה שאולי אפשר גם אחרת, אולם הגילוי כי האחראים על האונס של נינה ועל טיוחו המשיכו הלאה בחייהם המאושרים הופך את התחביב האפל של קאסי למסע נקמה. "הסרט הוא מעין ממתק שעטוף מאוד יפה, אבל כשאתה אוכל אותו אתה מבין שהוא מורעל", אומרת מאליגן על הסרט, שטבול כולו בצבע ורוד זרחני ותכלת תינוקי, וכל פריים בו נראה כאילו היה מיועד לאינסטגרם. "הוא נראה מאוד קליל אבל מושך את השטיח מתחת לרגלי הצופים".
כתיבת דמויות נשיות חזקות ומורכבות לא זרה לפנל (35), שבין היתר אחראית על ההפקה והכתיבה של העונה השנייה של "להרוג את איב". לדבריה, היא ידעה שהיא רוצה לביים מהרגע שהחלה לכתוב תסריטים. התסריט הנוכחי נולד מרגע קטן שעבר בדמיונה: "חשבתי על סיטואציה של נערה שתויה שוכבת על המיטה בזמן שמישהו מפשיט אותה, ואז הוא פתאום מגלה שהיא לא שיכורה. משם הכול התחיל. התחלתי לכתוב את התסריט לפני ארבע שנים, ושנתיים לאחר מכן, כשהייתי בפסטיבל סאנדנס עם סרט קצר שלי, התחלתי לעשות שם פיץ' לרעיון של הסרט הזה ודברים החלו לזוז. קשה לי לשים את האצבע ולומר מאיפה רעיונות מגיעים, אבל כמה נהדר שהם מגיעים".
פנל מוסיפה שהסרט מתכתב עם "ליל הצייד", סרט משנות ה-50 בבימויו של צ'רלס לוטון ובכיכובו של רוברט מיצ'ם, שהוא גם הסרט האהוב עליה. "אני חושבת שזה מעין סרט מסע, כמעט כמו מערבון, מהבחינה הזו שיש בו פרוטגוניסטית אחת עם מסע שהוא מאוד חד-תודעתי. מסע של נקמה וגאולה שלוקח כל מיני תפניות לא צפויות. 'ליל הצייד' הוא כזה, סרט מרדף, אבל אני מניחה שבסרט שלנו דווקא קאסי היא הציידת".
6 צפייה בגלריה
עשתה פיץ' לסרט בסאנדנס - והשאר היסטוריה. אמרלד פנל לאחר זכייתה באוסקר על הסרט
( צילום: AP)
היה מסר מסוים שרצית להעביר בסרט?
"לא. עבורי זה לא היה העניין של לעשות סרט על תשובות ומסרים, אלא להציף נושא. אין לי את התשובות ואין לי תובנות מיוחדות. זה הנושא שאני מוצאת מאוד מעניין וראוי לחקירה, ולא ראיתי את זה נעשה בעבר. אז רציתי לבדוק אם מותחן נקמה וקומדיה רומנטית - שהם שני ז'אנרים שגדלתי עליהם - יכולים לשאת את המשקל של אישה אמיתית, אישה שהיא גם כועסת ומפחידה. אבל הדבר שאני מתעניינת בו באמת הוא גאולה ומחילה, ואיך אנחנו משתמשים בהם ומתייחסים אליהם, וגיליתי שאין שני אנשים שלוקחים מהסרט את אותו הדבר.
"עבורי, הסרט הוא יותר על ההבטחה של הדמות ועל ההבטחה האבודה של נשים רבות, וכמה זה קשה לומר 'אני לא מוותרת, אני לא מוכנה לקבל את הדברים כמו שהם' - דבר שיוצר אי נוחות מסוימת בקרב הצופים. לקאסי יש בחירות בסרט שגורמות לצופה להרגיש לא בנוח, כי הוא חושב על האפשרות שקיים בעולם מישהו שאולי לא ירפה ממשהו שקרה לו וגם לא ייתן גם לאחרים לשכוח".
חוץ ממאליגן, בסרט מככבים לא מעט פרצופים מוכרים ואהובים, בהם אדם ברודי ("האו.סי"), אליסון ברי (GLOW), כריסטופר מינץ-פלאס ("סופבראד"), מקס גרינפילד ("הבחורה החדשה"), ג'ניפר קולידג' ("אמריקן פאי"), אלפרד מולינה ("ספיידרמן 2"), כריס לואוול ("ורוניקה מארס"), סאם ריצ'רדסון ("ויפ") ועוד. לדברי פנל, הבחירה בשחקנים כל כך מזוהים לטובה אינה מקרית: "חיפשתי בשחקנים משהו מוכר שניתן לחבב, משהו שישר נוגע בך, מעין נחמה. אני מתארת לעצמי שכל חלק בסרט הזה - מהמוזיקה דרך הנראות שלו ועד לקאסט - נוגע בדברים שאנחנו מרגישים נוח איתם ומעורר את התהייה - למה אנחנו בעצם מרגישים נוח איתם. אם דבר כזה קורה בחיים שלך - אם יש אישום כלשהו נגד מישהו שאתה מכיר ומחבב - יש את האינסטינקט הזה לנקוט בנאמנות. אז זה לא הרגיש לי מציאותי ללהק חבורה של גרמלינים רשעים. לרוב הם מאוד נאים, לרוב אלה חברים שלך או חברים של חברים".
"במהלך הסרט מישהו מכנה את קאסי 'סוציופתית'. זה שהיא לא בוכה אומר שאין לה רגשות?"
מאליגן (35) הייתה הבחירה הראשונה של פנל לתפקיד, על אף שהשתיים מעולם לא עבדו יחד קודם לכן. הן אומנם ידעו אחת על השנייה, אולם לא היו קרובות או הכירו היטב - דבר שהוא טיפה משונה בסטנדרטים של ביצת המשחק הבריטית. "קרי הייתה מי שהכי רציתי לעבוד איתה. לא הייתה לי בראש מישהי אחרת שיכולה לגלם את קאסי. ביקשתי להיפגש איתה ובאתי מוכנה ממש: הגעתי עם התסריט, עם מכתב תחנונים ועם שיר שרציתי לבסס עליו את הפסקול. הייתי מוכנה לרדת על ברכיי. אני עדיין צריכה לצבוט את עצמי לפעמים כשאני צופה בסרט והיא זו שמופיעה על המסך".
פנל מציינת שמהרגע שהשם של מאליגן התחבר לפרויקט - הדברים נעשו יותר קלים. שחקנים אחרים רצו להצטרף והיו מוכנים לחתוך בעלויות שלהם רק על מנת לשחק איתה. ומכיוון שמדובר בסרט עם תקציב מאוד קטן, שנעשה בזמן מאוד קצר, התרומה של קארי לעשייתו הייתה ענקית. "אני לא בטוחה שהסרט היה נעשה בלעדיה. אז הקרדיט שלה בסרט כמפיקה אחראית מגיע לה. הצלחנו להשיג הרבה יותר בזכותה".
השחקנית, שכיכבה בסרטים כמו "דרייב" לצד ריאן גוסלינג, "בושה" לצד מייקל פאסבנדר ו"סופרג'יסטיות" לצד מריל סטריפ, מעידה שהסרט הזה שונה מכל מה שעשתה בעבר והצליח להוציא אותה מאזור הנוחות שלה. "התסריט היה כמו משהו שלא קראתי קודם ואחרי שפגשתי את אמרלד לקח לי בדיוק חמש דקות להתחייב לסרט. הבנתי שהיא יכולה לגרום לתסריט הזה לעבור למסך, שהיא יודעת איך לעשות את זה".
"קאסי היא דמות לא צפויה וגם לא ממש טיפוס שמחבבים, אז לא כל כך ידעתי איך לפענח אותה", משתפת מאליגן. "היא דמות מורכבת וטריקית. לרוב מגיעים אליי תסריטים עם דמויות יותר פשוטות, דו-מימדיות - של נשים או בנות זוג - כך שאני תמיד נרגשת מדמויות מסובכות יותר, אבל לא ממש ידעתי איך לגשת אליה. אמרלד עזרה לי עם זה. במהלך הסרט מישהו מכנה את קאסי 'סוציופתית', ואני יכולה להבין למה הוא חושב ככה - אבל עבורי היא מלאת אמפתיה, אולי מלאה מדי. היא מאוד מרגישה ומאוד נפשית, היא פשוט לא בוכה כל הזמן. האם זה אומר שאין לה רגשות? אני לא בטוחה".
היו סצנות שהיו לך קשות נפשית לצלם?
"אני אוהבת סצנות קשות נפשית, יותר קשה לי הקטע הקליל", צוחקת מאליגן. "אבל לא היה משהו שהיה לי קשה במיוחד. אולי הסצנה שאני צריכה לעשות ליפסינק לשיר של פריס הילטון (Love is Blind, ש"ג). האמת היא שסצנות שהן יותר מורכבות או דורשות נפשית אף פעם לא קשות לי. הן דבר שאני מאוד נהנית לעשות, ומהן אני שואבת את הסיפוק הכי גדול".
מאליגן מציינת שחלק מהקהל אולי יראה את הסרט כפרובוקטיבי, אולם היא רואה אותו ככזה שמעורר שיח ומחשבה. "נכון שיש מקום לאסקפיזם ובידור", היא אומרת, "אבל אני יותר מעוניינת להשתתף בסרטים שאתה עוזב את הקולנוע בסוף ואתה לא יכול להפסיק לדבר על הסרט. כזה שאתה מתרגש כשאתה נתקל במישהו שראה אותו גם ויכול לחלוק את הרשמים שלך איתו, ו'צעירה מבטיחה' הוא סרט כזה. אנשים מדברים עליו, אפילו אם לא אוהבים אותו".
את חושבת שהסרט יכול היה להיעשות לפני ארבע שנים לדוגמה, לפני MeToo?
"עוד לפני ה-MeToo הרגשתי שהאווירה מתחיל להשתנות. השינוי לא היה גדול, אבל היה. נכון שיש גידול בדמויות נשיות מעניינות, אבל התגובות לדמויות האלה הן מה שאני מוצאת מאוד מעניין. אפילו כשעשיתי את 'תמונה משפחתית' (סרט בכיכובה של מאליגן מ-2018, ש"ג), התגובה לדמות הייתה שהיא אמא איומה ואז דמות איומה, ואנשים ממש לא אהבו אותה. יש גברים שחשבו שהיא ייצוג נוראי של נשים או של אימהות, בגלל שהיא דמות בעלת פגמים. אנשים לא יכלו להתמודד איתה ומצד שני, לא הייתה להם שום שיפוטיות או ביקורת כלפי הדמות שגילם ג'ייק ג'ילנהול, שהיא דמות של מישהו שנטש את אשתו ואת הילד שלו אבל הרגיש מאוד כעוס כלפי אשתו בשעה שרקדה עם מישהו אחר. מה שצריך להשתנות זה לא הייצוג של הנשים על המסך אלא התפיסה של דמויות נשיות. אז אולי היום יש יותר סיפורים של נשים שמסופרים, אבל יש עוד דרך ארוכה לעשות בנוגע לחלק מהתגובות לדמויות האלה והתפיסה החברתית של נשים".
"צעירה מבטיחה" מפנה אצבע מאשימה כלפי החברה שלנו כקולקטיב. כן, הגברים הם מבצעי החטא, אולם בקשר השתיקה והטיוח נושאות גם הנשים, ופנל מסבירה שזו הייתה כוונתה - להראות איך ההתנהגות הזו נטמעה עמוק בחברה שלנו. "זה לחלוטין משקף את העולם שבו גדלתי", היא משתפת. "הנושא שעליו אנחנו מדברות הופיע בקומדיות ובסדרות טלוויזיה והפך לבדיחת היום בפאב השכונתי. זה לא באמת נלקח ברצינות והאמת היא שציפו מנשים לשתוק או לצחוק על זה. אני מניחה שעבורי הסרט הוא על איך אנחנו מתנהגים כשאנחנו חושבים שאנשים לא מסתכלים, זה על אנשים שחושבים שהם טובים ובסוף היום מגלים שהם לא באמת טובים. וכן, לנשים יש חלק נכבד בתרבות הזו, הן היו משתפות פעולה. לרוב הן שיתפו פעולה כדי לשמור על עצמן, על המשפחה שלהן, הרבה פעמים על העבודה שלהן. זה לא נושא שמתייחסים אליו באופן חד וחלק, לאנשים יש המון סיבות להתנהג בצורה שהם מתנהגים, אבל הדבר העיקרי הוא שאדם לא קם בבוקר וחושב שהוא נבל".
