על הנייר זה נשמע כמו רעיון שהיה צריך להיגנז: במאי ניו זילנדי שידוע בהומור הפרוע שלו, מביים סרט על מלחמת העולם השנייה ומגלם בו את היטלר כסייד קיק. בהוליווד של היום, כשכל מילה וליהוק נבחנים בקפידה, קשה בכלל לדמיין שמישהו נתן אור ירוק לפרויקט כזה. אבל אם יש מישהו שיכול לצאת מזה בשלום, ועוד עם הייפ חיובי לקראת עונת הפרסים, הוא טייקה וואיטיטי עם הסרט החדש שלו "ג'וג'ו ראביט".
"ג'וגו ראביט" - טריילר
וואיטיטי הוא השם הכי חם בהוליווד, גם אם אתם לא בטוחים איך לבטא אותו. קומדית הערפדים המבריקה שלו "החיים בצללים" (2014), סימנה את הבמאי כמישהו שצריך לשים אליו לב. הוא עלה לליגה של הגדולים לפני שלוש שנים כשמארוול הימרו עליו לבימוי "תור ראגנארוק". שלא כמו במאים אחרים להשכרה באולפן, וואיטיטי הצליח לשמור על הקול וההומור הייחודי שלו, וההימור השתלם במיוחד. אחרי שני סרטי תור מדשדשים, הוא החזיר את הכבוד לגיבור העל הנורדי והוא כבר חתום לביים את הסרט הרביעי. המעמד החדש הזה אפשר לו להוציא לפועל את "ג'וג'ו ראביט", שאת התסריט שלו הוא כבר סיים ב-2011.
"ג'וג'ו ראביט", שעולה היום (ה') לאקרנים, הוא סרט מלחמה ששובר את כל הקונבנציות של הז'אנר. הוא צבעוני ושמח, עם פסקול שעושה טוב על הלב, וכמו כל הסרטים של וואיטיטי הוא גם מצחיק מאוד. אבל מתחת לבדיחות מסתתר סיפור ההתבגרות של ג'וג'ו (רומן גריפין דיוויס), ילד גרמני בן עשר, חבר בתנועת נוער נאצית. הוא שטוף מוח לחלוטין ומאמין שהוא שייך לגזע העליון, אבל הוא עדיין ילד קטן וצנום עם רגשי נחיתות ואבא נעדר. את כוחו הוא מקבל מהחבר הדמיוני שלו - ופה וואיטיטי נכנס לתמונה כשחקן - גרסה מוקצנת וגרוטסקית של לא אחר מהצורר הנאצי. כשג'וג'ו מוצא את אלזה (תומסין מקנזי) נערה יהודיה שמסתתרת בכוך סודי בבית שלו, הוא מתחיל להבין שאולי מה שלימדו אותו כל חייו, לא לגמרי נכון.
לצופים שמכירים את ההיסטוריה כמונו, כל זה עלול להיתפס כטעם רע - מוצר בידורי על מלחמת העולם וזוועות הנאציזם. אבל אחרי שעוברים את ההלם הראשוני, קשה שלא להתמסר לסרט והוא מתגלה כיצירה מלבבת, מרגשת ואנושית. עבור וואיטיטי, חצי יהודי חצי מאורי, זו הייתה הדרך היחידה להעביר את המסר של הסרט ולעורר את המודעות לכך שהגזענות והשנאה לאחר עדיין איתנו.
"אנשים מרגישים שהם כבר הבינו את המסר ממלחמת העולם השנייה", הוא מסביר בריאיון ל-ynet שהתקיים בלונדון, את הרעיון הבסיסי שמאחורי הסרט. "אבל הם לא, אנחנו רואים את זה בעולם סביבנו. שנה שעברה עשו סקר וגילו ש-60 אחוזים מהצעירים בארצות הברית לא שמעו על אושוויץ. זה מטורף. אנשים חושבים שזה לא מתאים להשתמש בהומור כשאתה תוקף דיקטטורים, אבל אני לא הראשון שעושה את זה. זה לא רעיון חדש להשתמש בהומור כדי להעביר מסרים".
כשוואיטיטי כתב את התסריט לפני תשע שנים הוא לא דמיין שהתסריט שלו יהיה כל כך רלוונטי בימינו. "עבדתי על התסריט ב-2011 ולצערי ב-2019 הוא הפך ליותר רלוונטי. במובן הזה של סבלנות וקבלת האחר, אנחנו שומעים על ניאו-נאצים וקבוצות של עליונות לבנה".
עד כמה הזהות היהודית שלך הייתה משמעותית בסרט הזה?
"כל סרט שאני עושה הוא מאוד אישי. לא גדלתי בבית דתי, למעשה היינו בית אנטי-דתי, אבל אני גאה בצד היהודי שלי. המשפחה של אמא שלי ברחה מהפוגרומים ברוסיה והם הצליחו להגיע איכשהו לניו זילנד ונשארו שם. הצד הזה מייצג עבורי עקשנות ולחימה, הישרדות וגם חוש הומור. זה מתחבר גם לצד המאורי שלי, אלה שתי תרבותיות עם הומור מאוד דומה, הישרדותי".
הגרסה שלך להיטלר מגחיכה אותו לחלוטין, זו הייתה נקמה?
"במובן מסוים כן. לא הייתה לי כל כוונה לגלם אותו כבחור אמיתי כי אני לא חושב שזה משהו שמגיע לו. לא רציתי לחקור את התנועות שלו ואת הדרך שבה הוא דיבר, ברונו גאנץ עשה את זה וזה מספיק. זו לא הדמות הזאת".
"הוא שילוב של איזה רעיון של היטלר מעורבב עם דמות אב", הוא מוסיף, "זה בעצם ילד בן עשר בגוף מבוגר, שזה בערך מה שאני, אז היה לי קל לשחק אותו. יש סצנה במטבח בסרט שהוא נושא נאום, זו אינטרפרטציה לאחד הנאומים שלו וזה הכי קרוב שהייתי להיטלר האמיתי".
הסרט הוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו והתקבל בחיבוק חם. הוא זכה בפרס חביב הקהל, אחד הפרסים שמסורתית מנבאים זכייה באוסקר. אבל עם יציאתו לאקרנים התגובות כבר חלוקות ולא ברור כיצד האקדמיה השמרנית תקבל אותו. וואיטיטי לא מופתע שהסרט נתפס כמעורר מחלוקת ובעיניו מדובר בעניין חיובי. "באמריקה זה נחשב לרע, אבל מהמקום שאני מגיע זה פשוט משהו שמחלק אנשים לאלה שמבינים את הסרט ואלה שלא. אנשים שמתחברים להומור שלי או לא", ואז הוא מוסיף בחיוך, "גזענים או לא גזענים".
מה לגבי הקהל הישראלי, שהנושא רגיש עבורו במיוחד?
"יש אנשים שהסיפור קרוב להיסטוריה המשפחתית שלהם והם אומרים שהם לא מתכוונים לראות את הסרט בגלל זה. זה בסדר מבחינתי. גם לי אין חובה כבן אדם לראות כל סרט שיוצא לאקרנים. אבל כל המטרה של הסרט היא לשנות את דרך החשיבה של בני האדם. ואם אתה צריך לגרום לאנשים להרגיש לא בנוח כדי לחוות שינוי גדול יותר, אז אולי זו הדרך. אני לא מבקש מהקהל להשתנות, אבל כן לעזור לשינוי. לנקוט עמדה ולוודא שילדים לא גדלים בסביבה לא נכונה".
לא במקרה וואיטיטי מדבר על ילדים, שהם לב הסרט. גם ג'וג'ו שהוא גיבור הסרט, אבל גם אלזה, הנערה היהודיה, וגם חברו הטוב ושובה הלב יורקי. כולם קורבנות של מלחמה שהמבוגרים סביבם יצרו, בין אם הם מעבירים את גיל ההתבגרות בארון או כשהם מגויסים למערך המלחמתי. "כילדים אנחנו רגילים להסתכל על מבוגרים כדמויות שאפשר לסמוך עליהם, שהם יודעים מה עושים ושהם מכינים אותנו לעולם. אבל כשפורצת מלחמה כל זה נזרק מהחלון. הם פשוט הופכים למטורפים. זה קורה בכל המלחמות כי ילדים רואים וחווים אותן", וואיטיטי אומר.
המבוגרים המטורפים עליהם וואיטיטי מדבר, מופיעים בסרט בתור המדריכים של ג'וג'ו. סם רוקוול מגלם קצין אס.אס שמנהל את "מחנה הקיץ" של הנאצים הקטנטנים, בעזרת שני קצינים נוספים, בגילומם של אלפי אלן ורבל ווילסון. הבחירה בדמויות פרועות אלו לא נועדה רק כדי להצחיק, אלא להעביר מסר נוסף: "אף פעם לא ראיתי סרט מלחמה מנקודת מבטו של ילד בן 10 שמראה עד כמה המבוגרים יכולים להיות דפוקים". את קול ההיגיון והשפיות מבטאת אימו של ג'וג'ו, בגילומה של סקרלט ג'והנסון, באחד מתפקידיה הטובים והמרגשים כאימא שכל ילד היה רוצה.
אבל גם כאשר העניינים מתחילים להיות רציניים (בכל זאת, מדובר בסרט מלחמה), וואיטיטי שומר על השפה הצבעונית של הסרט, בחירה אמנותית נועזת למדי שיוצרת דיסוננס לצד ההרס והקטל של המלחמה. "רציתי שהסרט יהיה בהיר", הוא אומר. "כל הסרטים שעוסקים בנושא הזה אפורים. אני יודע למה הם עושים את זה, כי הם רוצים שתרגיש שאתם בסביבה מדכאת. אני מבין את החשיבות בלהראות את התקופה החשוכה הזאת ככה, אבל בסרט הזה רציתי להראות שלמרות שהכל צבעוני ויפה - מתחת הכל רקוב".
"היסטורית זה נכון אגב, הצבעים של המדים למשל", הוא מוסיף, "וגם האופנה בסרט עברה תחקיר. בסוף המלחמה אנשים חשבו שכל יום הוא היום האחרון שלהם אז הם לבשו את הבגדים הכי יפים שלהם ושמו איפור כמו הדמות של סקרלט ג'והנסון. זו הייתה תקופה מוזרה בהיסטוריה, לאנשים לא היה כסף ולא היה אוכל אבל הם העמידו פנים שהכל בסדר".
ההומור זה משהו שמאוד חשוב ביצירות שלך, מאיפה זה מגיע?
"אני פשוט רוצה ליהנות מהעבודה שלי. אני לא רוצה להיות עצוב ומדוכא ושיזכירו לי כמה העולם שלנו מחורבן. אני רוצה לעשות עבודות כיפיות ואני מרגיש בר מזל שאני יכול לעשות סרטים. אני לא יודע כמה זמן זה ימשיך אז כשאני מגיע לעבודה אני מלא בהודיה".
