"מי שאמר שנאמר כבר הכל", שר אדי ודר בפתיחת האלבום החדש של פרל ג'אם, "ויתר על הסיפוק". ההכרזה הזאת היא התשובה לשאלה, למה הם עדיין כאן? הרי כמעט 30 שנה חלפו מאז האלבום שהפך אותם בבת אחת להיסטריה. הרוק הצליח למות מאז לפחות שלוש-ארבע פעמים, אם לא יותר. דונלד טראמפ גורם למחאה שלהם נגד ג'ורג' בוש להיראות חריפה כמו מיץ פטל. ועדיין, פרל ג'אם לא מוכנה לוותר על הסיפוק כמו שהיא מבינה אותו.
Gigaton, האלבום הראשון של הלהקה מזה שבע שנים, מצליח להתמודד עם הרזומה הבלתי אפשרי של להקה במעמד-על, בעיקר בזכות התשוקה שמתפרצת מהשירים. שני הראשונים, Who Ever Said ו-Superblood Wolfmoon, מסגירים שילוב של רעב, מהירות וחדות, אותה נוסחה שהפכה אלבומים כמו Vs. ו-Vitalogy לקלאסיקות לא פחות מ-Ten.
ב-Dance of The Clairvoyants, הסינגל הראשון והמפתיע של האלבום, פרל ג'אם מבצעים פנייה חדה: את הריפים של האצטדיונים מחליפים תכנותים, מקצב תופים אחיד וגיטרות בסגנון Gang Of Four. יותר מדי אמנים ותיקים נופלים במלכודת ה"בוא ננסה משהו חדש למרות שאין לנו מושג אם זה מתאים לנו". אבל פרל ג'אם, מתברר, יודעת לשחות גם מחוץ למים של הדיסטורשן.
קפסולה מרוכזת
עם זאת, רובו המכריע של Gigaton הוא קפסולת פרל ג'אם מרוכזת והולמת במיוחד ימים של פחד עם צורך נואש בתקווה. Quick Escape המצוין לוקח אותנו למסע הזוי (בכל זאת, מזכירים בו מטוסים) שעובר בזנזיבר ובמרוקו, עד שמגיעים למאדים. "המרחקים שהיינו צריכים לעבור בשביל למצוא מקום שטראמפ עדיין לא דפק", שר ודר. האזכור הבודד של נשיא ארצות הברית אינו מעיד שהאלבום אינו פוליטי. להיפך: זה רק מדגיש עד כמה ודר, ככותב, פועל בצורה מתוחכמת יותר מעמיתיו.
בהקשר הזה, קשה שלא להשוות את Gigaton עם Riot Act, התגובה הישירה של פרל ג'אם ל-11 בספטמבר ולמלחמה בעיראק. בסיבוב ההופעות אז, ודר נהג לעטות מסיכה עם דמותו של הנשיא, ג'ורג' בוש, וגם חטף על זה שריקות בוז בחסות הגל הפטריוטי-לאומני ששטף את המדינה. באקלים הפוליטי של ארצות הברית היום זה נשמע כמו נוסטלגיה, אבל דווקא ודר הוא שמאמץ טון ביקורתי הרבה יותר אינטליגנטי. "תשחה בצד של הזרם ולא תירתע", הוא מציע ב-Seven O'Clock השקול והיפה. אי אפשר להגיד שהוא לא מקשיב לעצמו.
מתירוץ לנחמה
ואולי ההישג של Gigaton נובע מההרגשה שלא מדובר בתאגיד שמוסיף להתקיים מכוח האינרציה. גם ללא המנון מובהק, מהסוג שפרל ג'אם הנפיקה כמו מניות בתקופה שהבורסה עוד הייתה שווה משהו - החיבור הזה עובד כי הוא עדיין ניצב על אדנים של אמת.
בנימה אישית, האלבום הזה היה מבחינתי חדשות טובות רק כי הוא בישר על יציאה לסיבוב הופעות. אחרי שנים של החמצה עקב נסיבות שונות, נוצרה הזדמנות סוף סוף לחזות במופע שידוע בכך שהוא משתנה מערב לערב ומותיר חותם על כל מי שמגיע אליו בלב פתוח ונפש חפצה (אם אתה לא בקטע, אז מלכתחילה חבל על הכסף). במצבים כאלה, עם כל הכבוד ל-Gigaton, השאלה היא כמה מקום הוא יתפוס מהרפרטואר האדיר של פרל ג'אם. מבחינתי, שיתחילו עם Release ויתנו את Rearviewmirror לפני/אחרי ההדרן. בין לבין הכל הולך.
עכשיו, סביר להניח, זה כבר לא משנה. רק נס ימנע את מחיקת הקיץ הקרוב, לרבות הקאמבק הבימתי של להקת הופעות אידיאלית. וככה הפך Gigaton מתירוץ לנחמה: פרל ג'אם עדיין מאמינה בעצמה. מי שאמר שנאמר כבר הכל, כנראה שלא פגש את אדי ודר.
