בחצי השעה הראשונה של ספיישל הסטנד אפ החדש של ג'רי סיינפלד, שעלה אתמול (ג') בנטפליקס, פורש הקומיקאי את המשנה החדשה שלו: הפער בין Great ל-Sucks קטן מאוד, אם בכלל הוא קיים. ובכל מקרה, אלה שני הדירוגים היחידים האפשריים בימינו. דברים הם גרועים מאוד או שהם מעולים. ובכן, אחרי צפייה בשעה החדשה של סיינפלד, "23 שעות לשרוף", שצולמה בתחילת מרץ, דקה לפני שהקורונה נכנסה לחיינו, אין מנוס מלהסיק שיש עוד כמה דברים באמצע, והמופע הזה הוא אחד מהם.
(באדיבות נטפליקס)
בגיל 66 סיינפלד מכריז שהעשור השביעי בחייו הוא הטוב ביותר עד עכשיו. הוא לא שואף ללמוד שום דבר חדש, הוא לא צריך להוכיח כלום לאף אחד, הוא פשוט מרשה לעצמו להגיד 'לא' כשמשהו לא מוצא חן בעיניו. ואכן, סיינפלד לא מביא שום דבר חדש למופע החדש שלו. למעשה נדמה שהוא מתעקש לדבוק בעולמות הבומר שכבר הנחתי שסיימנו לעסוק בהם לפני עשור בערך. כן, אנחנו משועבדים לטלפונים החכמים שלנו. נכון, אנחנו נואשים כשהסוללה שלנו עומדת להיגמר. הודעות קוליות, נו, נניח שמישהו עוד משאיר כאלו. כן, בולים זה עדיין דבר, לא יאמן. ומה אתה אומר? נישואים זה מבאס כי נשים מדברות המון, זוכרות הכל ומבקשות ממך להוריד את הזבל? אוקיי. מי אתה ומה עשית לסיינפלד?
נכון, טביעת האצבע של סיינפלד תמיד היתה מופע קיטורים יהודי עם קורט מיזנטרופיות על כמה החיים של כולנו די מבאסים (ושלו רק טיפה פחות). הוא גם לא התיימר מעולם להתפלש בסטנד אפ הבוטה והמלנכולי סטייל לואי סי.קיי. הוא תמיד שמר על שפה נקייה ונשאר מעל פני השטח של הקיום האנושי, ומצא דרכים משלו להעמיק משם ולהגיד משהו על החיים הקטנים של כולנו. אבל הפעם נדמה שסיינפלד לוקח את זה לקצה – כולל ווידוי הריגה של יצירות מהבית, ספיקינג אוף טיימינג אומלל.
לא הכל אפור ב"23 שעות". סיינפלד נראה מצוין, מאוד משוחרר פיזית על הבמה (אם כי לפעמים גולש על המניירות הקוליות שלו קצת לקצה) והניסוחים שלו עדיין יפהפיים, על גבול השירה (כמו הקטע בו הוא מתאר איך צלחת הבופה היא שיקוף של הבעיות הנפשיות של מי שמחזיק אותה), ואגב, חלק לא קטן מהם הולך לאיבוד בתרגום, באופן בלתי נמנע. אבל גם אז, נדמה שאמנות הניסוח באה כדי לחפות על היעדר העוקץ באבחנות. ואחרי שהתוודענו לסיינפלד של "הקומיקאי", שמעביר שעות בהשחזת כל פאנץ' עד שהוא מוצא את פירמידת המילים המושלמת, קצת מאכזב לגלות שבזה זה מסתכם.
הפעם הקודמת שסיינפלד יצא עם ספיישל סטנד אפ היתה ב-1998, עם "I'm Telling You For the Last Time" המופתי, ששודר ב-HBO. המופע הנוכחי, שצולם בתיאטרון ביקון בניו יורק, עלה לנטפליקס במסגרת חוזה תכנים שחתם סיינפלד עם חברת הסטרימינג בשנה שעברה. ההשוואה בין שני המופעים מדכדכת משהו, ועדיין שווה לחזור למופע ההוא ולו כדי להיזכר איך סיינפלד זורח כשהוא במיטבו. כנראה שבגילו (ובמעמדו) הוא כבר יכול להרשות לעצמו גם לספר בדיחות גרועות.
