שנת 2020 תיזכר כשנת שפל עבור התעשייה הקולנועית, ששותקה באופן חסר תקדים בעקבות מגפת הקורונה. בתי הקולנוע נסגרו בכל העולם, רשתות הקולנוע הגדולות רשמו הפסדים והסרטים נדחו או נשלחו ישירות לשירותי הסטרימינג. אבל למרות התנאים המגבילים, במהלך השנה עדיין יצאו סרטים נהדרים, מקוריים ומרגשים, שהאירו את השנה החשוכה הזאת והזכירו לנו שעדיין אפשר למצוא נחמה בקולנוע, גם אם הוא על המסך הקטן. כאלה הם עשרת הסרטים הבאים, אותם מבקרי הקולנוע של ynet, שמוליק דובדבני וארז דבורה, הכתירו כסרטי השנה שלהם.
סרטי השנה של שמוליק דובדבני:
מאנק
סרטו החדש של דיוויד פינצ'ר הוא גן עדן לאוהבי קולנוע, ועל אף שהוא מוצע בשירות הסטרימינג נטפליקס, נדמה שהדרך הנכונה לחוות אותו היא באולם קולנוע ישן. זוהי מחווה נהדרת, בשחור-לבן מופלא, להוליווד של שנות ה-30 וה-40, דרך התמקדות בסיפורו של התסריטאי והמחזאי הרמן ג'יי מנקייביץ' השקוע בכתיבת התסריט למה שיהפוך לסרט הטוב בכל הזמנים – "האזרח קיין" של אורסון וולס. אגב כך, הסרט תוהה מי הוא מחברה האמיתי של היצירה הקולנועית: התסריטאי שכתב אותה או הבמאי שמימש את החזון. הסרט עוסק בקשר האכזרי שבין הוליווד והפוליטיקה האמריקנית, ומציג את מנקייביץ', בגילומו של גארי אולדמן הנהדר, כדון קישוט מריר שנלחם באמצעות מכונת הכתיבה.
(באדיבות נטפליקס)
דיק ג'ונסון מת
פנטזיה דוקומנטרית המשמשת את היוצרת, קירסטן ג'ונסון, להתמודד עם מותו המתקרב של אביה הדמנטי – בדרך לגמרי לא שגרתית. שוב ושוב "מחסלת" ג'ונסון את אביה, בדרכים שונות ומשעשעות, באופן המשקף את החרדה מפני המוות אבל גם חוגג את יכולתו הטיפולית של הקולנוע להתגבר עליה. הסרט, שניתן לצפייה בנטפליקס, מצליח לתעתע בצופה, כמו גם באובדן הבלתי נמנע, ויותר משהוא מבטא הנאה מורבידית הוא ספוג בחגיגה אמיתית של חיים. בעיקר, זהו מבט אחרון של פרידה, ששולחת הבת הקולנוענית באביה, שהופך לעוד מבט ועוד מבט עד לסיום המפתיע והמרגש באמת.
פרה ראשונה
המערבון היפהפה של קלי רייכרט, מבכירות יוצרות הסרטים באמריקה, זכה לאחרונה בפרס הסרט הטוב של השנה מטעם חוג המבקרים של ניו-יורק, אך למרבה הצער לא נחשף בישראל בפלטפורמות המקוונות וב-VOD. זהו סיפורו של טבח במערב הפרוע הנתקל בפועל סיני במנוסה, ויחד הם מקימים עסק לממכר סופגניות שניחוחן וטעמן מפתה את מחפשי האוצרות והציידים ההופכים את המיזם לסיפור הצלחה. העניינים מסתבכים ומקבלים ממד טרגי לאחר שיזם בריטי מזמין את השניים להתארח בביתו, מבלי לדעת שהמרכיב הסודי במאפה הכובש הוא חלב שנגנב מפרתו, הפרה הראשונה באיזור.
המערבון הזה, שמבוסס על חלק מרומן אפי מאת ג'ונתן ריימונד (שותפה הקבוע לכתיבה של רייכרט), מזכיר את יצירותיו של שלום עליכם, תוך שהוא בוחן מחדש את יסודותיו המגדריים, המיתיים והקפיטליסטיים של הז'אנר – בחינה המזכירה את המערבונים הרוויזיוניסטים, המלנכוליים, שנוצרו בקולנוע האמריקני של שנות ה-70. יש לקוות שעם שוך הפנדמיה, יימצאו המפיץ או הפסטיבל המקומי שיאפשרו לקהל כאן להתענג עליו.
הזהב של נורמן
סרטו של ספייק לי, שעלה ביוני בנטפליקס, עוסק בלוחמים שחורים במלחמת וייטנאם הפועלים בשמה של פוליטיקה גזענית שמדכאת ומפלה אותם, וההיסטוריה הלאומית הדוחקת אותם אל השוליים. דרך סיפור הרפתקאות ומוסר של חיפוש אחר אוצר החבוי בג'ונגלים בהם התרחשו הקרבות לפני חמישה עשורים, יוצר לי סרט המותח קו ישיר בין ההיסטוריה של השחורים באמריקה ותנועת Black Lives Matter בהווה, והופך את המסע אל העבר להתרסה זועמת כלפי האלימות והתוקפנות האמריקנית הלבנה. לי שב ומוכיח בסרט הזה שעשייה פוליטית דידקטית ומתלהמת יכולה להציע קולנוע סוחף ומלהיב.
דאו נטאשה
אחד מתוצרי הפרויקט השאפתני של הבמאי הרוסי איליה חרז'נובסקי, שצולם בסט שגודלו 12 אלף מ"ר, בו התגוררו משך שלוש שנים מאות שחקנים ואנשי הצוות של ההפקה. החומר המצולם, למעלה מ-700 שעות, נערך ל-14 סרטים באורך מלא, שלוש סדרות טלוויזיה, וכן עבודות וידיאו וסרטים מדעיים. קשה לחשוב על חזון מונומנטלי יותר ב-125 שנות האמנות השביעית. חבל, על-כן, שהציבור הישראלי נאלץ לחזות בסרט – כאמור, פרט קטן מתמונה עצומת מימדים – בפלטפורמה הווירטואלית של פסטיבל חיפה. בתקווה שנוכל לצפות בו מתישהו גם על המסך הגדול.
עלילת הסרט הנוכחי מתרחשת במכון מחקר פיזיקלי סודי בעידן הסובייטי, והיא עוקבת אחר שעשועיה של האחראית על המזנון, נטאשה שבכותרת, עם מדען צרפתי בכיר – עניין שמוביל לחקירה אינטנסיבית ואלימה שלה הנפרשת לאורך חלקו האחרון של הסרט. קשה לחשוב על עוד סרט מהשנים האחרונות שמעורר בצופה אימה ותחושה פיזית של צמרמורת ובחילה, בעיקר נוכח דימויים המאתגרים את האתיקה של חוויית הצפייה, שעיקרם התעללות שנדמית ממשית לגמרי של חוקר סדיסט באישה. בעיקר, הסרט הזה גורם לך לתהות על הגבולות המוסריים של האמביציה האמנותית, על הזיקה שבין הסט הקולנועי הסגור והתקופה הדכאנית שהוא מתרחש בה, ועל האופן שבו נחצה כאן עוד גבול בין מגלומניה וניצול.
סרטי השנה של ארז דבורה
מנגרוב
הפרק הראשון ב"גרזן קטן", סדרת האנתולוגיה בת חמשת פרקים של סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות"), שהופקה בשיתוף פעולה של ה-BBC ואמזון פריים. הסדרה בכללותה עוסקת בקהילה השחורה באנגליה בשנות ה-70 וה-80, ומציעה התחלה של תיקון הקיפוח המתמשך בייצוג האפרו-בריטי. "מנגרוב", הראשון והארוך בפרקים, מתמקד בסיפורה האמיתי של קבוצת פעילים מהקהילה הקאריבית בלונדון של תחילת שנות ה-70. פעילים אלו, ובראשם בעל מסעדת ה"מנגרוב", הם קורבנות של שיטור גזעני שנטפל עליהם עם שלל האשמות. חלק גדול של הסרט מתרחש בזירה המשפטית בסיטואציה של עימות מעמדי ותרבותי מול "הצדק הלבן". מקווין שב ומוכיח את מיומנותו כבמאי שחקנים, ועושה זה במסגרת עשייה קולנועית (סליחה, עשייה טלוויזיונית) בעלת משמעות פוליטית ותרבותית.
טנט
אם יש סרט שנעשה השנה ומותאם לממדיו של מסך ה-IMAX הרי הוא סרטו האחרון של כריסטופר נולאן. עוד הוכחה להיותו של נולאן חיבור בלתי אפשרי בין במאי פילוסוף בעל אובססיה למחשבה על זמן, ומהנדס האקשן הבכיר של הקולנוע העכשווי. העלילה הסבוכה עוסקת בניסיון לסכל את ניסיונם של כוחות עלומים מהעתיד להפוך את חץ הזמן של אובייקטים ואנשים בעולם המוכר, סכנה שעלולה להביא להשמדת העולם המוכר לנו. מבחינה נושאית וסגנונית זהו מיזוג ופיתוח של אלמנטים שהופיעו בסרטיו הקודמים – מהתנועה קדימה ואחורה בעלילה של "ממנטו", המדע בדיוני האפי ומקפל המציאות של "התחלה", והקרבות המתנהלים בצירי הזמן השונים ב"דנקרק". כמו רישום המדרגות הפרדוקסלי של מ.ק אשר, רק בתקציב של מעל 200 מיליון דולר (שכל סנט שלהם נראה על המסך). זה לא קולנוע של ניואנסים רגשיים מזוככים, אבל כגירוי חושי ואינטלקטואלי זהו סרט מבריק.
אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד
סרטה השלישי של במאית האינדי האמריקאית אליזה היטמן זיכה אותה בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין. אוטום (סידני פלאניגן), בת 17 מעיירה בפנסילבניה, נכנסה להריון לא רצוי מאב לא ידוע (הסרט מציע כמה חשודים אפשריים). בעיירה השמרנית יש רק "מרפאה" דתית שכל תכליתה, במתק שפתיים ובכחש, למנוע ממנה מלעבור הפלה. יחד עם בת הדודה סקיילר (טליה ריידר) הן יוצאות למסע של כמה ימים לניו-יורק כדי שהיא תוכל לעבור שם הפלה. כוחו של הסרט בסגנונו המאופק והמדויק, הרומז על מה שמתחת לפני השטח. יש לו הדים פוליטיים עכשוויים – כמו צביעותם של נציגי "קדושת החיים" ויחסי הכוחות הלא שיוויוניים בין נערים וגברים לגיבורות הצעירות. הסרט, שיכול היה להיות עוד כתב פלסתר שטחי וטרחני של עידן MeToo, מבויים באופן מרשים ברגישותו ואיפוקו.
נשמה
סרט האנימציה של פיט דוקטר מנסה להתעלות על שאפתנותם של עבודותיו הקודמות ("למעלה", "הקול בראש") באולפני פיקסאר. הוא עוסק בשאלות של יצירתיות ואמנות, והדרך שבה אדם בוחר לחיות את חייו ולתת להם משמעות. הגיבור הוא מורה לנגינה בבית ספר יסודי שזוכה להזדמנות להגשים את חלום חייו ולנגן פסנתר בלהקת ג'אז נחשבת. מותו הפתאומי מגלה לו את מה שמצוי מעבר לחיים – אחרי המוות ולפני הלידה. זהו סרט מסע מטאפיזי שבו הגיבור נע בחברת נשמה צעירה בין רמות מציאות שונות. הנשמה לומדת להכיר את עולם החיים, והוא, באמצעותה, מקבל פרספקטיבה והבנה על חייו. יש בסרט מלאכת מחשבת טכנית המחברת את הפיזי והמטפיזי, ומציעה מכניזם רוחני ומסר מורכב בהרבה מכפי שילדים יוכלו להעריך. זהו גם סרט החוגג את הקשר בין מוזיקה ואנימציה, כאמצעי לתיקוף התכנים הרעיוניים והרגשיים המובעים בו.
אני חושבת לגמור עם זה
לא פשוט ולא קל אצל צ'ארלי קאופמן. התסריטאי ("להיות ג'ון מלקוביץ') והבמאי ("סינכדוכה ניו יורק") המבריק עיבד את הרומן של הסופר הקנדי איאן ריד והפך אותו לבחינה נוספת של אדם הלכוד בכלא רגשי ותודעתי. שום דבר אינו כפי שהוא נראה במסע של ג'ייק ובחורה צעירה (ששמה ועיסוקה משתנים כל הזמן) בדרך להוריו. הם נמצאים ביחד שבועות ספורים, וכעת נוסעים במזג אוויר קפוא, לבית החווה המבודד שגם בו נדמה שהזמן נע קדימה ואחורה בדרכים לא צפויות. ככל הנראה כל זה לא קורה אלא במוחו של איש ניקיון זקן ובודד, בדרך החושפת את מנגנוני הפנטזיה על חיים שמעולם לא התקיימו. קאופמן הופך את תחושות האי נוחות, החרדה, והחישה של סדקים ב"מציאות" המפוברקת שבה פועלות הדמויות, לבסיס לסרט אימה פסיכולוגי. קשה למצוא נחמה בסרטיו של קאופמן, אבל יש מעט יוצרים שמתקרבים ליכולת שלו כתסריטאי וכבמאי לנוע בתוך עולם הצללים של הנפש.
