שועל וג'נטלמן נפגשים במילון
מילים נולדות בשקט, בלי שאנחנו שמים לב כמעט, ואז משתלטות על השיח בעיקשות, נדבקות לנו בין החך ללשון. מילון מריאם-וובסטר הידוע, שנוסד אי אז במאה ה-19 וממשיך להתקיים ולהתעדכן כיום במהדורה מקוונת מוקפדת ומהימנה, קלט השבוע 520 מילים חדשות. ברגעים כאלה, טור הספרות "אוזני חמור" מכחכח בגרון וחובש את כובע הבלשן. הרי שני הדברים קשורים זה בזה, ומהי ספרות בלי שפה?
בין המילים החדשות במילון ניתן למצוא את החידוש Second Gentleman ("הגבר השני" או "האדון השני"), שבארצות הברית של ימינו מתייחס לדאגלס אמהוף, בעלה של סגנית נשיא ארצות הברית, קמלה האריס. עד היום האמריקנים הכירו רק את המושגים "האישה הראשונה" ו"האישה השנייה", וכעת רבים כבר שואלים מתי נראה גם "גבר ראשון". מילים נוספות שנכנסו למילון הן "תרבות הביטול" (Cancel Culture), שהיא הניסיון להדיר מהשיח הציבורי אנשים שנתפסים כמי שהפרו קודים חברתיים עכשוויים (באופן שמתכתב בדרך כלל עם תרבות הפוליטקלי קורקט ותנועת MeToo); המושג "גיף תגובה" (Reaction GIF), שכולנו מכירים מתוכנות המסרים המידיים או הרשתות החברתיות); הביטוי Silver Fox ("מר שועל הנכסף", אם תרצו) שמתאר גבר אטרקטיבי שהשיבה זרקה בשערו (כלומר, בגיל העמידה – מעין מקבילה גברית למילה הבוטה MILF); המילים Bubble ו-POD שנכנסו ללקסיקון בחסות הקורונה ומתארות יחידות קטנות ומוגדרות של אנשים (בישראלית קוראים לזה "קפסולה"); המונח "ספיוסקסואל" המגדיר מישהו או מישהי שנמשכים לאינטליגנציה של מישהו ולא לגופו - ומילים רבות נוספות.
אחרונה חביבה נציין את הוּגֶּה, מילה מהתרבות הדנית-נורווגית המתייחסת למצב של חמימות נעימה שמסבה רווחה נפשית. הדוגמה הפופולרית ביותר להוגה היא ישיבה עם חברים או בני משפחה מול האח, תוך שיתוף חוויות נעימות ולגימת משקה חם. אפשר גם לשקוע לבד בכורסה עם ספר. איזה? נניח, זה מהסעיף בא.
בנות הים, זה בשבילכן!
יש פרסים בולטים, יש פרסים שוליים ויש פרסים הפכפכים – כאלה שעולים לכותרות רק כשזוכה בהם סופר מפורסם או יצירה מדוברת. כזה הוא פרס קוסטה, המוענק לסופרים בריטים מאז שנת 1971 ועבר מספר גלגולים (עד שנת 2012 הוא נקרא בכלל פרס ווית'ברד, אך אז השתלטה עליו באופן סופי יצרנית הקפה קוסטה). כשזכתה בו סאלי רוני על ספרה "אנשים נורמלים" ב-2018, ההישג צוטט בכל מקום כדי להדגיש את מעמדה ככוכבת עולה. בשנה שעברה, כשזכה בו הסופר הבריטי המוכר ג'ונתן קו (בעברית ראו אור ספריו המהנים "מועדון האידיוטים" ו"בית השינה"), הדבר התקבל כמובן מאליו ובקושי זכה להתייחסות. לאורך השנים זכו בו גם קאזואו אישיגורו, הילרי מנטל וסלמאן רושדי.
השנה זכתה הסופרת וכותבת הממוארים מוניק רופי (Roffey) על הרומן "בת הים של הקונכייה השחורה" (The Mermaid of Black Conch). זהו ספרה השישי של רופי, שנולדה ב-1965 באי טרינידד, וארנקה התנפח ב-30 אלף ליש"ט. הספר מבוסס על סיפור עממי של בני הטאינו, התושבים הילידיים של איי הקאריביים, על סיפור אהבה בין דייג ובת ים (נשמע מוכר? ובכן, לסיפורי עם ממקומות שונים יש נטייה להידמות זה לזה, באופן מפתיע שמעסיק חוקרי פולקלור כבר מאז המאה ה-19).
ועדת השיפוט של הפרס הסבירה כי מדובר ב"קלאסיקה בהתהוות" ורופי זכתה לשבחים כ"סופרת שנמצאת בשיא כוחה". היא, מצידה, סיפרה כי היא גאה ואסירת תודה. "הפרס היוקרתי הזה הוא הבעת תמיכה בכל כך הרבה דברים: ספרות קאריבית, צורות כתיבה נסיוניות, ריאליזם-מגי, הוצאות עצמאיות וכמובן, בנות ים". לידיעת המתרגמים בקהל.
דגדוג ותיק
זוכרים את מר דגדוג, מר שמח ומר חמדן? היצורים העגלגלים והצבעוניים מסדרת ספרי הילדים הקלילה והמצליחה "מר וגברת"? השנה הם חוגגים 50. אומנם היוצר, רוג'ר הרגריבס הבריטי, כבר לא איתנו מאז 1988 (אז הוא מת בגיל 53), אך ספרי "מר וגברת" עוד יוצאים לאור, הודות לבנו אדם שממשיך את המסורת המשפחתית (והרווחית). "מדהימה אותי העובדה שהצלחנו להגיע לחצי מאה", אמר הבן לסוכנות הידיעות הצרפתית. "זה מראה כמה חזק היה הרעיון של אבא שלי".
למעשה, ייתכן שלאדם מגיע בעצם קרדיט חלקי על סדרת הספרים, שכן היא נולדה בעקבות שאלה ששאל כילד. "שאלתי את אבא שלי איך נראה דגדוג", הוא מספר, ומסביר שבתגובה אביו צייר דמות כתומה עם כובע כחול וידיים ארוכות, והתאים לה עלילה קצרה. בהמשך נולדו עוד שלל אדונים משעשעים ובשנת 1981, עשור לאחר אותה שאלה פילוסופית-אינפנטילית, נולדה גם סדרת הגברות.
חגיגות היובל הן כמובן הזדמנות להעלות מחדש את סדרת הספרים לתודעה, ובצעד שיווקי חביב באו לעולם שתי דמויות חדשות, המבוססות על המנחים של תוכנית הבוקר המצליחה "בוקר טוב בריטניה". אז נעים להכיר: לגרסה המצוירת של פירס מורגן קוראים Mr Shouty ("מר צעקן"), על סמך נטייתו המגונה להרים את קולו ולהתפרץ לדברי המרואיינים, ולזו של סוזנה ריד קוראים Little Miss Pouty, מילה שקשה לתרגם לעברית, אך משמעותה הבלטת השפתיים החוצה באופן שמבטא הטלת ספק או חוסר שביעות רצון. אולי "גברת שפתני"?
חיי אהבה + חיי מדף = 65 דולר
בשבוע שעבר התבשרנו על חנות שממיינת ספרים על פי רגשות. עכשיו אפשר לספר על חנות ששואפת לעלות שלב, ולתרום לעליית מפלס הרגש עצמו. היא ממוקמת בפילדלפיה, קוראים לה The Head & The Hand ובעבור 65 דולר תוכלו להיפגש בה לדייט זוגי (אם אתם חיים בישראל, תיאלצו לחכות לחזרת הטיסות, כמובן). את האלכוהול והאוכל תצטרכו להביא בעצמכם, אבל את הנרות תמצאו שם. התפאורה, כמובן, ספרותית. נו, הולכים על זה? בשבילכם מדובר בכמה גרושים (טוב, אולי קצת יותר מזה) אבל בשביל החנות העצמאית זהו אוויר לנשימה. המלכוד: מדובר רק ב-90 דקות מפגש ואחר כך תצטרכו להתחפף משם למקום אחר, ככל הנראה אינטלקטואלי קצת פחות.
שבחים נשיאותיים
הנה משהו שלא קורה כל יום: כותב ישראלי מקבל מחמאות מנשיא אמריקאי (ובמקרה הזה, מנשיא לשעבר). לפני כמה שנים היה זה יובל נח הררי, שספרו "קיצור תולדות האנושות" זכה להמלצות מפי הנשיא ברק אובמה. עכשיו הגיע תורו של העיתונאי נדב איל עם ספרו "המרד נגד הגלובליזציה", שפורסם בתרגום לאנגלית (בשם REVOLT) וגורף שבחים מביל קלינטון. כמשתמע משמו, הספר עוסק במיאוס הגובר בקרב קבוצות מסוימות, לא פעם בעלות זיקה לאומנית, מפני שיתופי פעולה בינלאומיים והשפעות הדדיות בתחומי הכלכלה, הפוליטיקה והתרבות. לא פלא שהספר תפס את תשומת לבו של הפוליטיקאי הדמוקרטי, שכן מדובר בסוגייה שמטרידה מנהיגים בכל העולם - ולרוב מצד שמאל.
וכך כותב הנשיא לשעבר קלינטון, בציטוט שהפיצה ההוצאה האמריקאית אקו: "באמצעות סיפורים מרחבי העולם, נדב איל חוקר מדוע אנשים רבים כל כך נרתעים מיחסי תלות הדדיים, אפילו בעת שבה אנחנו זקוקים להם יותר מאי פעם. המסר ברור – עלינו להגדיר מחדש את המושגים של היחסים האלה, באופן שימזער את הסכנות, ירחיב את תפוצת הרווחים ויביא לבניית קהילה בינלאומית המסוגלת להתעמת יחד עם האתגרים המשותפים".
היי, זאת שלי
היום לפני 170 שנה מתה הסופרת האנגליה מרי שלי, שהייתה פורצת דרך בכל מובן – ויותר מכל ידועה בתור המחברת של "פרנקנשטיין". כן, הרומן האפל ההוא, שהביא לעולם את אחת הדמויות המוכרות ביותר בתרבות הפופולרית, שהפכה למיתולוגית במרוצת השנים (וזה המקום להבהיר שפרנקנשטיין אינו שמה של המפלצת, אלא השם של המדען שיוצר אותה). למי שאיכשהו שכח, עלילת האימה מספרת על מפלץ שרוצה אהבה, אך נתקל בבורות ובשנאה של בני האנוש ובסופו של דבר יוצא למסע נקמה אכזרי, שמופנה בין היתר כלפי פרנקנשטיין וקרוביו.
"התאמצתי לרקום במוחי סיפור שיתחרה בסיפורים ובכותבים שהלהיבו אותי להשתתף במשימה", כתבה שלי שנים לאחר מכן. "סיפור שיתכתב עם הפחדים הכמוסים ביותר של הטבע האנושי, יעורר אימה מצמררת, יעטוף את הקורא בחרדה, יקפיא את דמו וימריץ את פעימות לבו".
את "פרנקנשטיין" כתבה שלי בגיל 18. לא יותר, לא פחות. השנה הייתה 1816 והיא ובן זוגה, המשורר פרסי ביש שלי (המפורסם והחשוב כשלעצמו, אך לצורך העניין "בעלה של") יצאו לנפוש בז'נבה. הם התארחו בטירה ששכר שם המשורר לורד ביירון, שבאחד הלילות יזם תחרות יצירתית: כל אחד יכתוב סיפור אימה, ואם אפשר, תוך התמקדות ברוחות רפאים. האגדה מספרת שהמפלץ הגיח לשלי בחלום. כשהתעוררה היא צירפה כמה מוטיבים גותיים, נטלה השראה מדמותו של פרומתאוס - הטיטן הטרגי מהמיתולוגיה היוונית, ששאף להתקרב לבני האדם ונענש על כך - וחזרה לשולחן עם פנינה ספרותית על זמנית. בשנת 1818 הסיפור הודפס לראשונה ובשנים שלאחר מכן שלי הרחיבה ושכללה אותו, עד שיצא כרומן בשנת 1831. מאה שנים לאחר מכן, בשנת 1931 הוא גם הפך לסרט הוליוודי שובר קופות שקיבע בתודעה את המראה המבעית של המפלצת.
שלי לא הייתה פורצת דרך רק כאישה שהקדימה את זמנה בעולם הספרות (לכך עזר גם הייחוס שלה, כבת לאנשי רוח ידועים ובעלי השקפת עולם פמיניסטית), אלא גם כיוון ש"פרנקנשטיין" נחשב למעשה לסיפור הראשון אי פעם בסוגת המדע הבדיוני (הסופר ז'ול ורן, לדוגמה, נולד רק 12 שנים לאחר אותו לילה בטירה).
לפני מספר שנים פורסם ב"אינדיפנדנט" מאמר מאת דיוויד ברנט, תחת הכותרת הקולעת "אם מרי שלי המציאה את המדע הבדיוני, מדוע יש כל כך מעט כותבות מפורסמות בז'אנר?". תשובה חד משמעית אין שם, אבל פסקת סיום נהדרת - יש גם יש: "זכרו. מרי שלי התבקשה לכתוב סיפור על רוחות רפאים, ובמקום זאת המציאה את המדע הבדיוני, עם רומן שהצליח לעורר אימה ובו זמנית לגעת בלב של האנושות. נשים, אה? אף פעם לא עושות מה שמבקשים מהן, שוברות את כל הכללים ויוצרות דברים עם עוצמות נדירות ומתמשכות".
