תחילה צריך לומר את הדבר הבא, כיוון שבסופו של דבר הוא זה שיקבע אם אתם הקהל המתאים: "כנופיות לונדון", דרמת האקשן של רשת סקיי (AMC האמריקנית הצטרפה כמפיקה בעונה השנייה), היא סדרה אלימה. אפילו אלימה בטירוף. כבר בסצנה הראשונה שלה, בפרק הראשון (שעלה ביום ה' ב-HOT וב-yes) מתרחש אקט מזעזע שיבריח במהירות שיא את כל מי שלא מוכן להארדקור שהיא מציעה. וזו רק ההתחלה, בכל מובן אפשרי. לא מפתיע לגלות שהאחראי הוא גארת' אוונס, הבמאי הוולשי המבריק שהזרים דם חדש ומבורך לז'אנר האקשן, עם צמד סרטי "הפשיטה" המדהימים שביים באינדונזיה.
"כנופיות לונדון" -טריילר
(כנופיות לונדון – טריילר)
"הפשיטה" (2011) והמשכונו "הפשיטה 2" (2014) הפכו לקלאסיקות של אמנויות לחימה תוך זמן קצר והשפיעו עמוקות על היצירות שבאו אחריהן בז'אנר. "ג'ון וויק" והמשכיו, למשל, מפגינים את ההשפעה הזו כמעט בכל פריים. אבל החדשנות של אוונס לא התבטאה רק בהבאת אמנות הלחימה האינדונזית הקשוחה הנקראת פנקאק סילאט למרכז הבמה – תשכחו מהפיוט של תרבות הוו-שיה הסינית, והכינו עצמכם לגפיים מתפצחות ומצ'טות משספות - אלא גם באופן שבו הוא מצלם ועורך את סרטיו.
שלא כמו רוב יוצרי האקשן בשני העשורים האחרונים, אוונס נותן כבוד לכאסח מנתץ-העצמות שהוא מצלם. הטייקים שלו ארוכים, התחושה ריאליסטית במפגיע והצופה חש כל אגרוף. הגישה הזו מחייבת אותו לתכנן כוריאוגרפיה מורכבת ולגלות יצירתיות רבה בהנעת המצלמה והצבתה. ב"הפשיטה 2", למשל, ישנם שוטים וירטואוזיים שפשוט בלתי מובן איך נעשו. הצפייה בסרטונים החושפים את סודות היצירה של הסרט מרגשת לא פחות מהתוצר הסופי. האפקט שווה את העבודה, והחוויה הסופית היא ברוטלית ועוצרת נשימה. עכשיו, יחד עם שותפו הצלם מאט פלאנרי (שצילם את כל סרטיו עד כה), מביא אוונס את כל הטוב הזה למסך הקטן.
בבסיסה, "כנופיות לונדון" היא מלודרמת פשע לכל דבר ועניין. הסיפור מתחיל כאשר ברון הפשע הלונדוני פין וואלאס (קולם מיני הוותיק) נרצח באופן מסתורי, מה שיוצר טלטלה עזה בארגונו. בנו הצעיר שון (ג'ו קול) לוקח על עצמו את נטל ההנהגה אחרי מות האב, אבל עד מהרה מתברר שתאוות הנקם שלו עלולה להרוס את הכול – ולא פחות מכך, תאוות הנקם של אמו המתאבלת מריאן (מישל פיירלי, "משחקי הכס"). מנגד ניצבים אד ואלכס דומאני (לוסיאן מסמאטי ופאפא אסיידו) – אב ובנו, שותפים של משפחת וואלאס, שדחפו את אימפריית הפשע המשפחתית לכיוונים חוקיים ורווחיים של עסקים ונדל"ן. אם שון עדיין מייצג את הרחובות הקשוחים בהם גדלו אביו ואד, אלכס הוא כבר הדור החדש – חלקלק, מלומד, אלגנטי ומקושר בחלונות הגבוהים.
אבל הקונפליקט ההולך ומתגלע בין שון לבין אלכס ואביו הוא רק אחד מהאיומים הרבים על משפחת וואלאס ועסקיה. שלל כנופיות יריבות - המאפיה האלבנית, צוענים מוויילס, המאפיה הניגרית ולוחמים כורדיים, אם לציין רק כמה - כבר מרחרחות מסביב, ערות להזדמנות החדשה ונכונות לזנק, אם יתגלה סדק רחב דיו. וזה לא הכול: המכה עלולה להגיע גם מצד משקיעים עשירים, מסתוריים ורבי עוצמה בעסקי הבנייה של הוואלאסים, או דרך כוחות החוק, אשר שתלו אחד משלהם בארגון המשפחתי – אליוט פינץ' (סופה דיריסו), שוטר סמוי וקשוח כמו פלדה, המפתח קשר מיוחד עם שאנון דומאני (פיפה בנט-וורנר), בתו של אד ואחותו של אלכס.
בקיצור, "כנופיות לונדון" היא מלודרמת פשע הסובבת מלחמת ירושה - סוגה שכיחה למדי בז'אנר הזה, מ"הסנדק" והלאה, ובאף שלב אוונס את פלאנרי לא מצליחים להפוך אותה להרבה יותר מזה. אבל זה בסדר גמור. היסודות של היצירה - הדרמה המשפחתית המסלימה ושלל האינטריגות מבפנים ומבחוץ - איתנים מספיק כדי לתמוך בנכס העיקרי של "כנופיות לונדון". וכאמור, הנכס הזה הוא האקשן.
החל מעימות רב משתתפים בפאב לונדוני, דרך קרב צלפים עוצר נשימה באזור תעשייתי נטוש, ועד למצור אינטנסיבי על בית בשממה הכפרית, אוונס ופלאנרי מספקים לפחות אחת לפרק סצנת אקשן מרהיבה גדולה מהחיים. המצור על הבית, למשל, המתרחש בפרק החמישי שאוונס ביים בעצמו, פשוט שומט לסתות. מבחינה סיפורית, מדובר על סטייה מהעלילה המסועפת של "כנופיות לונדון" – פרק שעומד בפני עצמו, ושאפשר לצפות בו אפילו בלי להכיר את הסדרה. ברור לחלוטין שהוא הועמד אך ורק על מנת שאוונס יוכל להשתעשע ולעשות את מה שהוא יודע לעשות כה טוב – אבל בשם האלוהים, למי אכפת, כשהתוצאה כל כך מופלאה? ברצינות, כזה דבר עוד לא ראיתם, לא בטלוויזיה ולא על המסך הגדול.
אבל כאמור, ההנאה שלכם מהפרק הזה ומ"כנופיות לונדון" כולה, טמונה במידת הסיבולת שלכם לחוסר המעצורים של הסדרה הזאת. אם, לצורך העניין, אתם לא מאלו שסופקים ידיהם בהתלהבות מול המסך למראה מה שקורה לאדם כשפוגע בו פיצוץ של רימון יד (ובהילוך איטי, כי אפשר), אולי עדיף לכם לתור אחר סחורה אחרת. "ברידג'רטון", למשל, יכולה להתאים. אם אתם בכל זאת בעניין, הסדרה הזו תשמח אתכם עד מאוד. מבחינה דרמטית היא אולי לא פסגת היצירה שהייתה יכולה להיות, אם הייתה נופלת לידיהם של יוצרים עם מעט יותר עניין בהתנהגות אנושית ומעט פחות עניין באנטומיה אנושית (וספציפית, באופן השמדתה). אבל מבחינת האקשן, אנחנו מדברים פה על "הסופרנוס" של הז'אנר. כבר אמרנו, כזה דבר עוד לא ראיתם.
