ירושלים היא עיר ספרותית. מעטות הערים בישראל שרחובותיהן שזורים כל כך בסיפורים, ושכל סמטה שנייה בהם מעלה זיכרון ממשהו שפעם קראת. אחד הספרים האלה, צעיר במונחים היסטוריים, אך כזה שהפך לקלאסיקה באופן מיידי, הוא "מישהו לרוץ איתו" שכתב דויד גרוסמן. כעת היצירה זוכה לחיים מחודשים בדמות סיור מאויר ברחבי ירושלים, שממשיך להדק את הקשר העז בין כתבי גרוסמן לבין עיר הבירה.
בר בלפר ושחר כהן מבצעים את השיר שכתב גרוסמן
שנים ספורות לאחר צאתו, "מישהו לרוץ איתו" זכה בפרס ספיר לספרות, למקום קבע בתוכניות הלימוד בבתי הספר ולעיבוד קולנועי מצליח בשנת 2006 בבימוי עודד דוידוף. כל אלה הפגישו כל ישראלי כמעט עם דמויותיהם של תמר ואסף, שדרכיהם מצטלבות במהלך חיפושים קדחתניים אחר הכלבה האובדת דינקה. מסע החיפושים מתגלה כטיול מטלטל, לרגעים מלא קסם, לעתים מהלך אימים, ברחבי ירושלים - וכמובן, גם מסע אישי של כל אחת מן הדמויות פנימה, אל עצמה. כמו שקורה בספרות.
הפרויקט החדש של אגף התרבות של עיריית ירושלים והאמנית ליאורה וייז, מזמין כל אחד מאיתנו לשחזר את המסע הזה, במלאת 20 שנה לספר. אין צורך במדריך, אלא רק בסקרנות, מעט מרץ ומכשיר סלולרי מהסוג שמסוגל לקרוא ברקודים (כלומר, כמעט כל המכשירים כיום). בכל אחת משמונה התחנות - מכיכר ציון, דרך פינת החמד הנסתרת חצר סרגיי, ועד ליפתא - מוצג ציור שנעשה בהשראת הספר. לצדו ישנו קוד, שסריקתו מובילה לקטע הדרכה קולי, הכולל גם קטע קריאה. רבים ומכובדים תרמו את קולם לפרויקט, בהם גרוסמן עצמו, נשיא המדינה ריבלין, ראש העיר ירושלים משה ליאון - ואפילו תלמידי בית הספר הניסויי בעיר.
בערב ההשקה שנערך לכבוד הסיור אמש (ב'), ונחתם בבית הקפה הספרותי "תמול שלשום", השתתפה גם בר בלפר, שגילמה את דמותה של תמר בסרט מ-2006 וזכתה עבור התפקיד בפרס האקדמיה לטלוויזיה. בשנת 2010, בהיותה חיילת בגלי צה"ל, נפצעה קשה בתאונת דרכים, ולאחר שיקום ממושך חזרה לעסוק באמנות ובתקשורת. בערב היא ביצעה שני שירים: "יומולדת" של ברי סחרוף, ושיר נוסף, שהלחינה לפי מילים שכתב גרוסמן. בעלה שחר כהן ליווה אותה בגיטרה (אתם מוזמנים לצפות כאן בקטעים).
"זה היה בתקופה שהתחלתי להבין מחדש החיים מה הם", סיפרה בלפר ל-ynet על החיבור המחודש עם גרוסמן, לאחר התאונה. "נפגשנו בקפה בירקון, דיברנו והוא העניק לי חתיכה משיר". בלפר התאימה לטקסט לחן, וכך נולד השיר, שבמהלכו היא שרה: "תאהב אותי, בשתיקתי, בסכיניי / תבטיח לי שתעמוד בי, שלא תבגוד בי עם אף אחת מחולשותיי / אל תתפתה אל המורדים בי מתוך תוכי / אל תצטרף לבועטים בי בכל כוחי".
את מרגישה שעדיין יש לך זיקה מיוחדת ל"מישהו לרוץ איתו"?
"ברור, בשבילי זו גולת הכותרת. הייתי בתיכון כשהסרט יצא, ואז בגלי צה"ל - וכשאתה כתב צבאי אתה לא יכול להשתתף בשום דבר אחר, אז עשיתי רק איזה תפקיד וחצי בלי להצטלם בכלל - ואז קרתה התאונה, כמו שאתה יודע. אחר כך המצב השתנה, כי מבחינת רבים בעולם הקולנוע והטלוויזיה ובכלל, she died. הקירחת מ'מישהו לרוץ איתו' מתה. ואני במאבק להחזיר את עצמי. אני עושה כל מה שאני יכולה בשביל להזכיר להם שאני עוד פה, כל כך אוהבת לשחק, וכל כך אוהבת אמנות".
את חוזרת לסרט לפעמים?
"ברור. הייתה תקופה שהייתי רואה אותו הרבה. ובהתחלה עוד היו צריכים לשכנע אותי שזו אני, בתחילת השיקום שלי".
ליאורה וייז, שאיירה את התמונות בסיור, מכירה את גרוסמן כבר מנעוריה - ונמלאה שמחה כשהזמינו אותה לקחת חלק בפרויקט. "זה כמו לזכות בפיס. אני ממש אוהבת לצייר לפי ספרים, ואוהבת במיוחד את הספרים של דויד גרוסמן, שלמד איתי בתיכון. אני עדיין זוכרת אותו, ג'ינג'י כזה, חוצה את הרחוב".
מה היית רוצה שאנשים ייקחו איתם מהסיור?
"אני רוצה שיקראו, את הספר הזה ובכלל. אני רוצה שזה יגרה את הדמיון. ואני רוצה לייפות את ירושלים".
