זקני ונציה התקשו להיזכר בנטישה כה המונית כפי שהתרחשה בהקרנות של הסרט "הציפור הצבועה" בפסטיבל ונציה 2019. באי ובאות הפסטיבל לא הצליחו לעמוד בחזיונות המטלטלים, המזעזעים, האלימים והאכזריים (כולל עקירת העין הזכורה לכל מי שקרא את הספר) שנראו בעיבוד לספרו השנוי במחלוקת של הסופר היהודי-פולני יז'י קושינסקי. במרכזו סיפור הישרדותו של ילד יתום, הנודד ביערות ובכפרי מזרח אירופה ומנסה לשרוד את הכיבוש הנאצי. חלק מהמבקרים טענו שמדובר ב"פורנוגרפיה של סבל", אבל החתום מעלה סבר שמדובר ביצירת מופת ושהסרט צריך לזכות ב"אריה הזהב". למרות שלא הייתי היחיד ששיבח את היצירה המצמררת, חבר השופטים בחר להתעלם מ"הציפור הצבועה", שהתעופפה מטקס הסיום נטולת פסלונים.
גם בסבב הפסטיבלים שערך הסרט אחרי ונציה נרשמו תגובות הנעות בין זעזוע לפליאה. "בספר יש הרבה יותר אלימות מאשר בסרט שלי", הגיב והתגונן ואסלב מרהול הצ'כי, במאי הסרט, כשנפגשנו בעיר התעלות האיטלקית. "הספר של קושינסקי מאוד חזרתי. למשל בספר, הכפריים מנסים להרוג את הילד פעמיים בהטבעה. זו אותה הסצנה ממש - אז חתכתי את זה לפעם אחת. כולם חושבים שהספר והסרט שלי עוסקים בברוטאליות, באלימות ובדברים נוראיים, אבל אני טוען שהם עוסקים באהבה, שהיא הדבר הכי חשוב בחיינו, בטוב ובאנושיות. כשאני טוען זאת אנשים אומרים לי שאני משוגע ומסובב. אני מנסה להסביר למה אני חושב ככה. אולי גם אספר לך אם יהיה לי זמן".
אתה מוזמן להסביר.
"אומנם אנשים עושים מעשים רעים אך מה שחשוב באמת הוא הדיוקן שהסופר מציג לנו: ילד שקופא, נשרף, מרכין ראש, סובל, ננטש - אבל מנסה לחיות. את האור ניתן לראות רק בחושך - כי האור הוא שחשוב בחיים שלנו. הוא מאפשר לנו לראות את הדברים. אתה אף פעם לא רואה אור באור, רק באפלה - ועל כן החשכה חשובה אף היא. זה מה שהרגשתי בכל מקרה".
אחרי שנבחר לייצג את צ'כיה באוסקר והגיע לרשימה המקוצרת בקטגוריית הסרט הבינלאומי המצטיין (אבל לא נכלל בחמישיה הסופית), "הציפור הצבועה" נוחת אצלנו - ואפשר לראות את הסרט בפסטיבל הקולנוע ירושלים ה-37, שייפתח בשבוע הבא במהדורה מקוונת. קרוב לוודאי שהוא יעורר הרבה רעש ומחלוקות, בדיוק כפי שקרה כשקושינסקי פירסם את "הציפור הצבועה" לפני 55 שנה, כשהשלטון הקומוניסטי בפולין החרים ואסר את הפצתו.
"ב-1965, כשיצא הספר בעולם, לקושינסקי היה חשוב במיוחד לעמוד באור הזרקורים. הוא מת על זה", מספר מרהול. "קושינסקי טען שמדובר למעשה בביוגרפיה שלו והאמריקנים התמימים האמינו לו ואמרו: 'וואו, אז הוא באמת שרד את כל זה? אבל הוא כזה צנום!'. הם קנו את הסיפור שהוא האכיל אותם. הספר נמכר הרבה יותר טוב ככה, ובגלל שהוא היה כביכול 'אמיתי' הוא הפך לרב-מכר. אבל כמובן שהיה מדובר בשקר וקושינסקי עצמו היה שקרן. בהמשך האשימו אותו גם בפלגיאט".
כשהספר פורסם סוף-סוף בפולין בשלהי שנות ה-80 וקושינסקי הגולה חזר למולדתו לקדם את יצירתו, הכפריים מדרום פולין הגיעו לוורשה וטענו שקושינסקי משקר. "האמת היא שקושינסקי העביר את מלחמת העולם השנייה בחיק משפחתו והוא לא הסתתר לבד. הכפריים הרעים שהוא מתאר בספר הם בכלל אלה שהצילו אותם - ולא פגעו בו ובמשפחתו. אבל מצד שני, קושינסקי היה בן שמונה, תשע, עשר בתקופת המלחמה, וכילד קטן הוא פחד שהנאצים ימצאו את המשפחה שלו וישלחו אותה למחנות הריכוז. מאחר וקושינסקי היה בחור רגיש כאמן, וכילד הוא היה עוד יותר רגיש - אז הקוראים בטח הבינו שהילד הזה חי במשך שש שנים תחת הלחץ של הרג ומלחמה וזה מה שהוביל אותו לכתוב את 'הציפור הצבועה'".
נאמר לי שפולין סירבה להשתתף במימון ובהפקת הפרויקט שלך. קרוב לוודאי שעם הממשלה הנוכחית והמאבק שלהם בקישור של פולין לשואה, הם לא רצו עוד "תקרית" כמו זאת שחולל הסרט "אידה".
"בגלל שאלה היו חייו של קושינסקי, ובגלל שהוא גדל בפולין, הסיפור הפרטי שלו והספר שנויים יוקו מאוד במחלוקת בפולין עד היום. הפולנים חושבים שהספר עליהם, וזה לא נכון - הוא לא. בספר ובסרט שלי, לא רואים שום זכר לכך שהסיפור מתרחש בפולין. קושינסקי הרי תיאר את הכפריים כמי שמדברים בשפה מוזרה מאוד. מסתבר שגם כיום 'הציפור הצבועה' עדיין מהווה בעיה. התקשרתי ל-16 חברות הפקה בפולין וכולן סירבו להשתתף בהפקה. התקשיתי גם למצוא מפיץ פולני".
בחרת לצלם את הסרט בשחור-לבן מוקפד ולדעתי זה נותן לסרט אלמנט אוניברסלי. התחושה היא שהסרט לא מתרחש בשואה באירופה, אלא הוא הרבה מעבר.
"בדיוק. זה אותו הדבר כמו לצפות בסרטים תיעודיים ממלחמת העולם השנייה. כ-90 אחוז מהם מצולמים בשחור לבן, ואתה מאמין במה שאתה רואה בהם. כי זו האמת ואתה באמת מאמין בה. סרטים בשחור לבן, גם אם הם לא אמיתיים, מרגישים הרבה יותר כנים. הרגשתי שאם הסרט יהיה צבעוני, אז הסיפור לא יהיה כן. תנסה לדמיין את הסצנות הללו בצבע - הן יאבדו את האותנטיות. בבחירה בשחור-לבן אני מחזק את התחושה והצופים יכולים להאמין שהאירועים הללו יכלו לקרות. הסרט הוא בשחור-לבן אבל הסיפור לא שחור-לבן, יש המון דמויות חיוביות בסרט שלי, כמו הכומר למשל, אותו מגלם הארווי קייטל. נכון, יש דמויות שמתעללות בילד או רוצות להרוג אותו, אבל יש כאלה שעוזרות לו ומצילות אותו".
מרהול בן ה-60 התוודע ל"הציפור הצבועה", שנחשב לספר שאינו בר עיבוד לקולנוע, רק ב-2006. "בצ'כיה, הספר יצא לאור לראשונה ב-1993 ופשוט פספסתי אותו. ואז אחד מחברי המליץ לי עליו. אחרי שלושה עמודים חשבתי שהוא יכול להיות סרט נהדר. לקח לי המון שנים כדי להרים אותו".
כשקראת את הספר חשת חיבור אישי? יש לך שורשים יהודיים?
"כן, אבל במשך שנים לא ידעתי שיש לי שורשים יהודים, בגלל שסבא שלי, מצד אמא, לא אמר כלום, והוא סיפר לנו על יהדותו, רק בערב לפני מותו. זה היה מטורף. אז אני צ'כי מעורב, כלומר אני צ'כי עם שורשים גרמניים ויהודיים. מסתבר שחלק מהמשפחה שלי היו יהודים שגרו בוינה במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אני יודע ש-18 חברי משפחה נרצחו בטרבלינקה ב-1943. כשצילמתי את הסצנה המתרחשת בתוך הרכבת, היו בה כל כך הרבה אנשים, שזה הרגיש כמו כבשן. לא יכולתי לצלם אותה יותר משעה ברצף, כי פשוט התחלתי לבכות. לא ראיתי את השחקנים שלי מולי - ראיתי את המשפחה שלי מתה, ולא הצלחתי לעמוד בזה. בכיתי כל כך ורעדו לי הידיים - שרק אחרי שעה הצלחנו להשיג את השוטים שרצינו".
למרהול יש יחס מורכב כלפי קושינסקי, שכתב גם את "להיות שם". "קושינסקי היה אדם כל כך מורכב - טוב ורע מהול בגוף של אדם אחד. הוא ידע לפגוע באנשים אך גם לאהוב אותם, לעזור להם ולעשות הכול למענם. לא פגשתי אותו מעולם, אבל קראתי עליו הרבה. אני לא יודע אם הוא היה שקרן פתלוגי, אבל הוא שיקר והתבדח. הוא היה ליצן".
לתפקיד הילד ליהק מרהול את פטר קוטלר, ולצדו מופיעים שחקנים מוכרים כמו קייטל, ג'וליאן סנדס, אודו קיר וסטלאן סקושגורד, אותו הכיר במקרה במהלך סוף שבוע אחד לפני יותר מ-20 שנה. "בשנות ה-90, התקשר אלי חבר משטוקהולם ואמר שיש לו חבר שחקן בשם סטלאן שהולך לבקר בפארג בפעם הראשונה בחייו. הוא שאל אותי אם אוכל לקחת אותו תחת כנפיי. אמרתי כן ואספתי את סטלאן משדה התעופה ובילינו סוף שבוע נפלא בפראג. הראיתי לו את העיר כפי שתיירים לא רואים אותה: ביקרנו בפאבים עם הופעות מחתרת, הראיתי לו כל מיני תערוכות, הפגשתי אותו עם אנשים מוזרים וכמובן שהשתכרנו. אפילו תקפו אותנו שיכורים, אבל בכוחות משותפים ניצחנו אותם. שנה אחרי הפגישה שלנו הוא הופיע ב'לשבור את הגלים' והפך לכוכב. כשכתבתי את התסריט של 'הציפור הצבועה' חשבתי שסטלאן מתאים לגלם חייל גרמני מבוגר. התקשרתי לחבר משטוקהולם והוא נתן לי את המספר שלו. כתבתי לו הודעה: 'זוכר את הביקור בפראג ב-1994?'. הוא התקשר אליי אחרי שלוש דקות ואמר: 'וסלאב, אנחנו חברים! וואו, לא התראינו 26 שנה! כשתסיים את התסריט שלח אותו אליי - אם אוהב אותו אני פתוח לרעיון'. וכך הוא הצטרף לצוות".
סטיבן שפילברג בחר לסיים את דרמת השואה "רשימת שינדלר" עם "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. גם אתה החלטת לחתום את "הציפור הצבועה" עם ביצוע מיוחד לשיר מרגש אחר של שמר - "חורשת האקליפטוס" (כשאמא באה הנה). למה בעצם ושל מי הביצוע?
"אני במאי שמאמין באמת ובתמים שכל סרט מזמן את המוזיקה של עצמו. אני יודע שזה נשמע קצת משוגע, אבל כשהיה לי את הפיינל קאט של הסרט ביד, הסרט לחש לי: 'ואסלב, תקשיב, אני לא צריך פסקול. אני לא רוצה מוזיקה. אני לא זקוק לה'. ואכן הסרט נטול מוזיקה. אבל בגלל שהקרדיטים בסיום משתרכים במשך שמונה דקות, ובגלל שלא נעים לשבת בקולנוע בשקט - תהיתי איזו מוזיקה תלווה את הקרדיטים ולא היה לי שום רעיון. ואז איטקה צוונצרובה, שמשחקת בסרט את לודמילה והיא זמרת נהדרת, שלחה לי במקרה לינק להופעה שלה בקונצרט חג המולד בטלויזיה הצ'כית, שבו היא שרה את 'חורשת האקליפטוס'. כשפתחתי את הקובץ ושמעתי את הביצוע ישר ידעתי שזו המוזיקה לקרדיטים!
"אחרי כמה ימים, חיפשתי בגוגל את 'חורשת האקליפטוס' ואת נעמי שמר, כדי להבין למי שייכות הזכויות. גוגל נתן לי כתובת ומספר בתל אביב. הרמתי את הטלפון, התקשרתי ואמרתי: 'תקשיבו, אני עושה סרט ויש לי עניין בשיר של נעמי שמר'. הם שאלו אותי למה. אמרתי להם שאני פשוט אוהב אותו. שלחו לי מסמכים ותנאים, חתמתי, שילמתי עבור שמונה דקות והמוזיקה הייתה בידיי. מאחר והשיר המקורי של נעמי שמר הוא כשלוש דקות וארבעים וקניתי זכויות לשמונה דקות, ביקשתי ממלחין צ'כי צעיר לעשות לו עיבוד כך שהוא יהיה ארוך יותר ונתתי לאיטקה לשיר אותו. 'חורשת האקליפטוס' הוא שיר נפלא והוא קשור לסרט, בגלל שגם הוא עוסק בילדות".
