לאורך כל ספיישל הקורונה של "סאות' פארק" ששודר הלילה בארצות הברית (וישודר הערב, 22:35, ב-HOT קומדי סנטרל), מנסה רנדי, אביו של סטן, להצדיק מראש את ההחלטה שלו לפצוח ב"ספיישל מגפה" - כלומר במבצע הנחות על מלאי המריחואנה שהוא מחזיק, מאז הפך לסוחר מורשה בעונה ה-22. שרון אשתו, שהיא גם קולה של השפיות, נוזפת בו על העיתוי הלא מוצלח. האם האנשים זקוקים כרגע לספיישל מגפה? האם בתקופת הקורונה למישהו אכפת מספיישל המגפה? האם לא הגיע הזמן, אחרי כמעט 40 דקות, להתחיל לחתור לסיום הספיישל? מאט סטון וטריי פארקר, היוצרים של "סאות' פארק", נותנים לרנדי להתלבט בשמם.
200 אלף אמריקנים כבר נפטרו מהמגפה, רבים אחרים איבדו את מקור ההכנסה שלהם והנשיא הנבחר שלהם לא ממש טורח להתמודד עם המצב. סטון ופארקר מהססים בקול את מה שלפני 20 שנה היה מעלה בהם גיחוך - האם יש זמנים שבהם עדיף לשתוק או לפחות לעדן את הקול הציני והפרובוקטיבי. התשובה, אם אתם שואלים אותי, היא לא, אבל מפרק הספיישל בן השעה שהוקדש כולו לעניין הקורונה, כנראה שהיוצרים לא היו שלמים לחלוטין.
"סאות' פארק" - ספיישל מגיפה
זאת הפעם הראשונה בהיסטוריה של הסדרה מאז עלייתה, ש"סאות' פארק" מגישה לצופים שלה פרק באורך הזה, וגם הפעם הראשונה שהיא מתמקדת בפרק ספיישל, שעוסק בנושא אקטואלי, וכנראה שאלמלא הקורונה זה גם לא היה קורה. בדצמבר 2019 הסתיימה העונה ה-23 של הסדרה, שמצליחה להחזיק בקהל צופים יציב יחסית. במקביל קיבלה העונה ה-24 אישור רשמי, אבל אז הגיע הווירוס וטרף את הקלפים. בספיישל הזה הושקעו מירב המאמצים, כולל קידום יוצא דופן - ההפקה יצרה דמויות קרטון של כל אחד מתושבי "סאות' פארק" והושיבה אותן באיצטדיון של קבוצת הפוטבול דנוור ברונקוס, במשחק שנערך השבוע. כל הדמויות, אגב, עוטות את המסיכות שלהן באופן תקני, על הפה והאף.
לאחרונה הוכיחה "סאות' פארק" את כוחה גם כנכס כלכלי - כמה חברות סטרימינג נאבקו על הזכות להוסיף את עונותיה למאגר הסדרות שלהן. אבל ההתרגשות והציפיה של הגרעין האדוק והנאמן נענו בפרק עם עלילה מעט מפוזרת, מצחיק לפרקים, נוגע ללב פה ושם ובעיקר מתקשה לבעוט למרחקים שהורגלנו אליהם ושעליהם התבסס המוניטין של הסדרה. העלילה נעה בשני קווים – באחד רנדי מארש מגלה שהוא זה שאחראי על התפשטות הוירוס מסין לארה"ב בניסיון למכור את המריחואנה שלו לסינים. בנוסף רנדי מגלה שהוא האיש שיכול להוביל את הצוותים המדעיים אל החיסון ובדרכו המרושלת מנסה לעשות את הדבר הנכון מבלי להיתפס.
בנרטיב השני הלימודים בבית הספר העירוני מתחדשים אבל המורים מסרבים להגיע לכיתות והם מוחלפים בשוטרים מקומיים. האחרונים יורים בטוקן, התלמיד השחור היחיד בסאות' פארק, ועקב כך כולם – התלמידים והשוטרים – נכנסים לבידוד בבית הספר. בין לבין נוצר כאוס עירוני, התושבים מתמודדים עם רמות שונות של היסטריה וקריסה כלכלית, עד שהנשיא גריסון, הגרסה של פארקר וסטון לנשיא טראמפ, נכנס לתמונה וסוגר את העניין.
ייתכן והסיבה לרפיסות היחסית של ספיישל הקורונה נעוצה בהוויה המתעתעת שאנחנו מתקיימים בה. מעבר לעובדה שמדובר בנרטיב שנשמע כמו פרק של סאות' פארק שנכתב על ידי המציאות, קצת קשה לכתוב סאטירה על מגיפה כשאין באמת את מי להאשים בה וכולנו סובלים ממנה במידה כזאת או אחרת. קשה להציב עמדות מוסריות, סאטיריות או לא, כשאין לך מושג אל מי להפנות את האצבע ואף אחד לא צודק. כשהם טיפלו בנושאים המוכרים להם – האלימות המשטרתית או אזלת היד האדישה של הנשיא, שאין לו עניין לפתור את המצב וכל מה שמעניין אותו זה שימותו מספיק מקסיקנים בדרך, "סאות' פארק" דומה לעצמה שוב, בוטה ומדויקת. כשהיא מתקרבת לאזור המגיפה זה מסתיים בבדיחות "חיתול על הסנטר". באופן מוזר, כשהיא נוגעת בחוסר האונים של סטן, הפחד שלו מלהתחרפן והרצון הנואש שלו לקבל את החיים שלו בחזרה, היא דווקא נוגעת ללב באופן שלא הייתם מצפים ממנה, ואפילו קרטמן עושה מה שבחיים לא הייתם מהמרים שיעשה, ומתחשב בזולת.
אין ספק, עדיף פרק ספיישל של "סאות' פארק", רזה ומבולבל ככל שיהיה, מטלוויזיה שאין בה פרק ספיישל של "סאות' פארק". הוא אולי לא בועט ופרוע כמו שהייתם מצפים שיהיה, אבל כשסוף הסגר לא נראה באופק ובחירות עגומות מעבר לפינה בארה"ב ("לכו להצביע!", מפציר גריסון בצופים ובתושבים בסוף הפרק, "בחירות גדולות לפנינו!") זו עדיין דרך מהנה להעביר 50 דקות, שמזכירות לנו איזו טלוויזיה מחכה לנו בצד השני של הקורונה.
