הזכייה של "פרזיטים" בארבעה פרסי אוסקר (סרט זר, תסריט מקורי, במאי וסרט) היא אירוע מטלטל בהיסטוריה של טקסי האוסקר. אין זו הפעם הראשונה שבה סרט זר היה מועמד גם לפרס הסרט טוב ביותר - אבל זה אירוע מאוד נדיר. ב-90 השנים שחלפו מאז טקס האוסקר הראשון, רק עשרה סרטים שאינם דוברי אנגלית היו מועמדים לפרס הסרט הטוב. בונג ג'ון-הו הצליח במקום בו כשלו יוצרי ענק כמו ז'אן רנואר ("האשליה הגדולה" ב-1938), אינגמר ברגמן ("זעקות ולחישות" ב-1973) ומיכאל הנקה ("אהבה" ב-2012).
זו לא הפעם הראשונה שבה סרט שזכה בפרס הסרט הזר והיה מועמד גם לפרס הסרט הטוב זכה בפרסים נוספים. זו גם לא הפעם הראשונה שבה הסרט הזר זכה בפרס השני בחשיבותו - פרס הבימוי. קדמו לו, עד כמה שקשה להאמין לבושה, "החיים יפים" של רוברטו בניני ב-1998, ועבודת הבימוי הראויה הרבה יותר של אלפונסו קוארון על "רומא" בשנה שעברה.
ההישג הוא בכך שבונג גרף ארבעה פרסים מרכזיים, ובעיקר את הדאבל התקדימי של זכייה בסרט הזר ובפרס הסרט הטוב ביותר. הזכייה בסרט הזר הייתה מובטחת, וגם זכייה נוספת בפרס הבימוי נראתה אפשרית בהחלט, אבל שתי זכיות אלו היו אמורות להיות בפני עצמן הישג יוצא דופן, שצפוי היה לנטרל את הזכייה המשמעותית יותר בסרט הטוב.
בונג ניצח את סקורסזה וטרנטינו, שהם לא רק שניים מגדולי הבמאים של הקולנוע האמריקני אלא גם מקורות השפעה מכוננים על עיצובו כבמאי קולנוע. יתר על כן, הוא זכה מול שניים מהטובים שבסרטיהם - הישג שעוד ינותח מבחינת שינויי העומק באקדמיה שאפשרו את התרחשותו. מרשימה במיוחד הכתישה של "פרזיטים" את "היו זמנים בהוליווד" - אחרי שטרנטינו הפסיד לבונג את דקל הזהב בקאן, עכשיו הקוריאני מכה אותו במגרש הביתי, ומכריע סרט שכולו שיר אהבה נפלא להוליווד שהיה אמור לקסום לחברי האקדמיה.
זהו זמן טוב להכיר טוב יותר את הבמאי הקוריאני המוכשר, ולתכנן את השלמת הצפייה הנדרשת בפילמוגרפיה שלו. בונג בן ה-50 (הנראה צעיר בהרבה מגילו) נולד בטגו שבדרום קוריאה לאב שעבד כמרצה לעיצוב גרפי ותעשייתי ולאם עקרת בית. המשפחה, הכוללת גם שני אחים ואחות, עברה לסיאול בשנות ילדותו של בונג. הוא למד סוציולוגיה בקולג' והפך לפעיל פוליטי, אך הפסיק את לימודיו לשנתיים בזמן שמילא את דרישת שירות החובה הצבאי. במחצית הראשונה של שנות ה-90 הוא גם למד באקדמיה הקוריאנית לאמנויות ובה החל לצלם סרטים קצרים. לאחר שסיים את לימודיו הוא עשה שלל עבודות בתחומי הקולנוע, ובראשם כתיבה (לרוב בשותפות) ועבודה כעוזר במאי. את סרטו הראשון, "כלבים נובחים אף פעם לא נושכים", הוא עשה בשנת 2000, וב-19 השנים שחלפו מאז הוא יביים עוד שישה פיצ'רים.
בהכללה, סרטים אלו משקפים פרספקטיבה סטירית על התנהגות אנושית, הומור שחור, בחינה של יחסים מעמדיים, וחיבה לז'אנרים מסחריים (פשע, מפלצות, מדע בדיוני) שעוברים דרך הפילטר שלו, ולעיתים מתערבבים יחד בדרכים לא צפויות. לא כל סרטיו הם בגדר צפיית חובה אבל לפחות שניים מהם - "זיכרונות של רצח" (2003) ו"אמא" (2009) לא נופלים מסרטו האחרון והמעוטר.
"כלבים לא נובחים" (Barking Dogs Never Bite), סרטו הראשון והפחות מוערך (גם על ידי בונג עצמו) הוא, באופן קצת אירוני, הדומה מכל סרטיו ל"פרזיטים". הטון הקומי האפל מהדהד בסרט, הבוחן יחסי כוח בין בני אדם בתוך מרחב מחייה (גם "רכבת הקרח" מפתח רעיון בסיסי זה). למי שיש דימוי של החיבור הבעייתי בין האומה הקוריאנית וכלבים - לא סרט זה ישנה זאת. הלחצים בחייו של הגיבור, מרצה צעיר נשוי ומובטל, מחריפים בגלל קול נביחות כלבים בבניין בו הוא מתגורר. בנקודת השבירה הוא מתחיל להרוג כלבים קטנים ורעשניים. כאמור, לא חייבים.
סרטו השני, "זיכרונות של רצח" (Memories Of Murder), הבהיר את גודל הכישרון של בונג. ארבע שנים לפני שדיוויד פינצ'ר יביים את "זודיאק" (2007), בונג עושה סרט המתחקה אחר רוצח סדרתי בעל אופי דומה. העניין הוא לא הפיצוח (המבוסס על רוצח ואנס שהיו לו 10 קורבנות בשנות ה-80), כמו מה שעולה בתהליך החקירה עליו מופקדים שני בלשים. היכולת של בונג לנווט בין מצבים שונים - הומור סלפסטיק, מתח, תחושה טרגית וההכרה הגוברת של הבלשים בדבר חוסר התוחלת של החקירה - הופכת אותו לאחד מסרטי הרוצחים הסדרתיים הגדולים של הקולנוע.
"המארח" (The Host, 2006), סרטו השלישי והמצליח מאוד, הוא סרט מפלצות הכולל לא רק הנאות מובהקות של הז'אנר, אלא גם מעמדים חברתיים ורגשיים (כולל דרמה משפחתית להצלת הבת שנחטפה על ידי המפלצת) המזכירים את מיטב סרטי גודזילה היפנים. מקור המפלצת הוא אקולוגי-פוליטי - פסולת פורמלין שנשפכת לים על ידי קצין אמריקאי ומחוללת את המוטציה (אלמנט שיהדהד גם ב"אוקג'ה"). המפלצת המוצלחת של הסרט עומדת בכבוד מול כל תוצר של הוליווד.
ב"אמא" (Mother, 2010), מטפלת בשיטת דיקור סינית נאלצת להפוך לבלשית לאחר שבנה בעל הלקות השכלית מואשם ברצח נערה. דרמת מתח רצינית שהמוקד שלה הוא היחס האימהי המגונן בסיטואציה זו. החלטתה לעשות כל מה שנדרש כדי להוציא אותו מהכלא מובילה אותה למקומות ומעשים אפלים שהם המוקד של הפורטרט הפסיכולוגי המרתק הזה.
"רכבת הקרח" (Snowpiercer, 2014), ההפקה הבינלאומית הראשונה של בונג (עם הופעה מטורללת במיוחד של טילדה סווינטון), הוא אלגוריה סטירית על יחסים מעמדיים, המעוצבת בנקודת המפגש בין מדע בדיוני וקולנוע פוסט-אפוקליפטי. לאחר חורבן אקולוגי של כדור הארץ, שארית הפליטה של המין האנושי נמצאת על רכבת אדירת ממדים שדוהרת ללא אפשרות עצירה. בתוך הרכבת יש ריבוד מעמדי בין האליטה בקרונות הקדמיים, והמעמדות שהופכים לנמוכים ככל שנעים לחלקה האחורי של הרכבת. באופן בלתי נמנע, יפרוץ מרד מהירכתיים שיסכן את כל יושבי הרכבת. ברוטאלי, אך גם משובץ הומור. ליחסי הכוח בציר האנכי של למעלה/למטה של "פרזיטים" קדם מיקרוקוסמוס חברתי של קדימה/אחורה. בסוף מאי, רשת TNT עומדת להעלות סדרה המבוססת על סרט זה.
ולבסוף, סרטו הקודם של בונג, "אוקג'ה" (Okja, 2017) - הפקת נטפליקס המציעה קומבינציה יוצאת דופן בין סרט ילדים אפל, מפלצת חביבה שהיא פיתוח לצרכים תעשייתיים של "חזיר-על", סרט על קשר בין נערה והיצור אותו היא גידלה, וסאטירה על נושאים אקולוגיים ותרבות תאגידית הנובעת מהנושא הקולנועי הלא רווח של עיסוק בתעשיית הבשר. לא בכל מה שהסרט מנסה לעשות הוא מצליח, אך קשה לטעון כלפיו שהוא לא נושא את החותם המקורי של יוצרו.