לאחת מדמויות המשנה ב"קרבת דם", הספר הנהדר של מתן חרמוני, קוראים רוד אוונס. בדיוק כמו לסולן הראשון של דיפ פרפל. אוונס של חרמוני הוא לא כוכב רוק בריטי שעוזב את הלהקה שעזר לייסד רגע לפני הצלחתה הגדולה, אלא צעיר חובב מוזיקה שחי בבאר שבע של שנות ה-70. היו מיליונים כמוהו ברחבי העולם, כאלו שהעריצו את החבורה הסגולה והאמינו שאם הם מסוגלים לנגן את הפתיחה של Smoke On The Water בלי אף טעות, זה בטח אומר שהם בדרך הנכונה להפוך ממעריצים למוזיקאי על. זה לא קרה להם.
גם המשך הקריירה של הפרפלים הדגים לא פעם שמה שעבד כל כך מושלם ב-1972, כבר התחיל לחרוק שנתיים אחרי, הפך למיושן עם הקאמבק באמצע האייטיז, ונתפס כנלעג בניינטיז. האנשים שמרכיבים את ההרכב השמיני של דיפ פרפל, אולי שמעו את הקולות שקראו להם לפרוש, אבל הם לא באמת הקשיבו, הם ממשיכים לפעול ויש להם אפילו אלבום חדש Whoosh!. בין 13 שיריו תמצאו גם ביצוע מחודש ל-And The Address שהופיע באלבום הבכורה שלהם מ-1968. מעניין מה אוונס של חרמוני היה חושב עליו.
- עוד ביקורות אלבומים:
מי שיגיע לאלבום בציפייה למצוא בו את הלהקה שהסעירה אותו בנעוריו - או את ההורים שסיפרו לו איך נשמעה פעם מוזיקה - עשוי להתאכזב. אולי אפילו לגחך פה ושם. לעומת זאת, אלו שיטרחו להאזין לו ללא דעות קדומות (קשה, אני יודע), עוד עשויים לסיים אותו עם חיוך גדול - אין הרבה להקות שנוסדו לפני יותר מ-52 שנה, שאפשר לומר את זה על היצירה האחרונה שלהם.
דיפ פרפל היא אגדת רוק שחתומה על לפחות שני אלבומים שכל חובב מוזיקה צריך להחזיק על המדף בבית, אבל היא עברה הרבה מאוד שנים שביישו את עלומיה. הביוגרפיה שלה היא כל כולה קלישאת רוק אחת גדולה: התחלה מבטיחה, המשך מסעיר ואז - יותר מדי חברים שבאו והלכו, והמון מאבקי אגו מכוערים. עכשיו, ולמרות שמההרכב המקורי נותר רק המתופף איאן פייס, הם שוב נשמעים כמו חטיבה מגובשת. אפשר לשער שהסיבה העיקרית לכך היא שפשוט כיף להם לנגן ביחד. הם אולי נמנים על קבוצת הסיכון ועדיף להם להיזהר מהתקהלויות, אבל ב-Whoosh! אפשר למצוא לא מעט רגעי חגיגה מוזיקלית. הפעם האחרונה שבה הרכב כבד מהסבנטיז נשמע כה משכנע ומלא חיים הייתה לפני שבע שנים כשריק רובין הפיק את 13, אלבום הפרידה של בלאק סאבאת'.
החדווה שבה נוצרו שירי האלבום החדש מורגשת כמעט בכל תו כאן. עם כל הכבוד לחברים הסגולים, חלק גדול מהקרדיט מגיע למפיק האגדי בוב אזרין, שעבד איתם בשנים האחרונות. Whoosh! רחוק מלהיות בנבחרת האלבומים הגדולים שלו - בכל זאת הוא חתום בין היתר על Berlin של לו ריד, The Wall של פינק פלויד ואלבום הבכורה של פיטר גבריאל. אבל הוא מדגים היטב כיצד להקה עם עבר מפואר צריכה להישמע בהווה. את מקום היצירות האפיות שכוללות סולואים אינסופיים, החליפו שירים שרובם מתכנסים סביב הארבע דקות. פרפל של 2020 היא לא להקה של סינגלים, אבל היא מבינה שיכולת הקשב של הקהל היום נמוכה מזו של מי שסגדו להם לפני 50 שנה.
כל אחד מהחמישייה מציג כאן את ההופעה הטובה ביותר שלו במילניום הנוכחי. איאן גילן, שבהופעות של הלהקה בישראל בעשור הקודם, התקשה לא פעם להגיע לטונים הגבוהים בלהיטים הקלאסיים, נשמע שוב בטוח ובמלוא כוחו. למשל ב-Throw My Bones הפותח וב-We're All the Same in the Dark. דון איירי, שירש את ההמונד של ג'ון לורד, קודמו המיתולוגי, נע כאן בין אקורדים כבדים לבין סולואים שמתכתבים עם באך ונגינת הונקי-טונק דרומית כובשת. הבסיסט רוג'ר גלובר, ביחד עם פייס הענק, מחזיקים חטיבת קצב שלא נשמעה כה מדויקת כבר שנים. וסטיב מורס - על אף נטייתו לסאונד נקי ואייטיזי מדי, כמו למשל ב-The Power of the Moon - יוצא פה ללא מעט סולואים שלא היו מביישים גם את הימים שריצ'י בלקמור אייש את הגיטרה של הסגולים.
דיפ פרפל היא עדיין להקת עבר. בעידן שבו הרוק רחוק מלהיות ז'אנר מוביל, אפילו אלבומים מהנים כ-Whoosh! הם לא ממש החומר שיסחוף אליו קהל חדש או ישיב לו את זוהרו. אם נער או נערה לוקחים עכשיו גיטרה ליד, מחברים אותה למגבר ומחפשים השראה - מוטב שיחפשו אותה בפרפל של 1970 ופחות בנוכחית. אבל אם גדלתם בעידן שבו גילן וחבריו היו הפסקול שבשבילו קמתם בבוקר, תקבלו כאן 51 דקות של כיף טהור.
