שנות התשעים היו תור הזהב של סדרות האנימציה למבוגרים, ילדים, ילדים שרצו להיות מבוגרים, וההיפך. "ביוויס ובאטהד", "דריה", "סאות'פארק" ועוד, הן כמה מהתוכניות שהצליחו לפרוץ דרך אל קדמת הבמה הטלוויזיונית למרות היותן מאוירות מחד, וחתרניות וקיצוניות מאידך. היוצרים מאחוריהן, מייק ג'אדג', טריי פארקר, מאט סטון ואחרים, וגם יוצרי "ריק ומורטי" ו"בוג'ק הורסמן" שהגיעו מאוחר יותר, חייבים לא מעט ל"משפחת סימפסון" שעלתה לאוויר ב-1989, וכן לאבות הקדמונים "רן וסטימפי", שבשנת 1991 מתחו את הגבולות מעבר לפריים או לכל מקובלות תרבותית. אולם כיום, בעוד שהומר, מארג', ליסה ובארט עדיין איתנו, רן וסטימפי כמעט ונשכחו. אחרי חמש עונות הסדרה ירדה משידור בערוץ ניקולדיאון. לא הרדיקליות יוצאת הדופן שלה הביאה לסיום ההפקה, אלא הבלגן האיום מאחורי הקלעים - שנחשף עכשיו בסרט תיעודי חדש.
הסרט Happy Happy Joy Joy שיצרו רון סיסרו וקימו איסטרווד חוזר לתחילת שנות התשעים, בימים שקדמו להפקת "רן וסטימפי" ועד לסופה העגום ב-1995. לכאורה מדובר בתזכורת מרעננת ומעמיקה אל תוך הסדרה שפרצה דרך בנוף האנימציה הטלוויזיונית עם הדמויות החריגות רן - כלב הצ'יוואווה הפסיכופט בעל שיגעון הגדלות וחברו החתול התלותי סטימפי. מערכת היחסים החולנית והביטויים המזוויעים שלה היו יוצאי דופן על המסך, והעובדה שהסדרה מצאה לעצמה בית בערוץ ניקולדיאון המיועד לילדים עודנה תעלומה שהיוצרים מנסים לפצח. אולם עם כל הכבוד לחברים המצוירים, במרכז הסרט עומד המוח שברא ג'ון קריקפאלוסי. מוח אנושי קודח, יש האומרים חולה. תוך כדי צפייה מתברר כי מדובר בפרפקציוניסט כפייתי חסר תקנה, גאון משוגע שרדה הן בשותפיו ליצירה והן בממונים עליו. כך הוא הביא במו ידיו לחורבן ההפקה, סממן של הרס עצמי שהופיע גם בחייו הפרטיים.
בריאיון עם סיסרו ואיסטרווד שנערך בעיירה פארק סיטי שביוטה לרגל הקרנת הבכורה של הסרט בפסטיבל סאנדנס לפני כחודשיים, מודים השניים כי הם מעולם לא נמנו על הקהל של "רן וסטימפי", אבל הסיפור המרתק של קריקפאלוסי והדרמה מאחורי הקלעים משכו אותם לתוך הסדרה. "שנינו שמענו על הסדרה אך מעולם לא צפינו בפרק שלם ממנה. רק אחרי שהתחלנו את התחקיר גילינו עד כמה רבה השפעתה התרבותית, עם העיצוב הייחודי, וההילה של ג'ון - ואז היה ברור לנו שזה סיפור מרתק שאי אפשר להתעלם ממנו", הם מספרים ומגלים כי היוזמה התחילה ממידע שחלק איתם חבר שעבד בעבר בסטודיו של קריקפאלוסי. "בעולם הקולנוע התיעודי לגעת בסיפור שאף אחד לא עסק בו לפני זה משהו נדיר, כך שהעובדה שהסיפור הזה נשאר מתחת לרדאר במשך זמן רב, זה היה כמו למצוא אבן חן נסתרת במעמקי האדמה. בכלל לא הייתה שאלה אם ללכת על זה, ומיד צללנו לתוך הסיפור".
מה הפך את "רן וסטימפי" לתופעה תרבותית יוצאת דופן כל כך בעיניכם?
"'רן וסטימפי' עלתה לאוויר בתקופה שבה סדרות אנימציה סבלו משפל יצירתי. התוכניות של העת ההיא התגבשו כפרסומות לקורנפלקס או לצעצועים. היה בהן אפס תוכן, ותשומת הלב לפרטים נעדרה מהן לחלוטין. כש'רן וסטימפי' הופיעה, זה היה הלם עבור רבים מכיוון שזו הייתה תוכנית שכמוה לא נראתה אף פעם. האיורים והדיבוב הזכירו נשכחות מעידן ה'לוני טונס'. לדמויות הייתה אישיות שהתחברה הן לילדים והן למבוגרים. רן וסטימפי צללו עמוק יותר לרגשות אנושיים וקונפליקטים, אלימות, פסיכוזה, כעס וחברות. כל אלו היו זרים לחלוטין לסדרות כמו 'סקובי דו' או 'הפוני הקטן שלי'. בנוסף ג'ון שילב תכנים שמותאמים למבוגרים בתוך סדרות מאוירות לילדים. זה גרם להרחבת קהל היעד ובא לידי ביטוי בהכנסות. זה אפשר לאמנים למתוח את הגבולות. כפי שנאמר בסרט: הוא פתח את שערי השיטפון. כולם התחילו להגיד שאין יותר חוקים".
קריקפאלוסי היה הכוח היצירתי מאחורי "רן וסטימפי", אך כדי לממש את החזיונות המטורפים שלו על המסך נדרשה עזרתה של המפיקה ונסה קופי שהצליחה לשכנע את ראשי ניקולדיאון לתמוך בסדרה ולשדר אותה - החלטה שנויה במחלוקת שהתבררה כהברקה נוכח ההצלחה לה זכתה הסדרה בקרב קהלים בכל הגילים.
עם רוח גבית מניקולדיאון, קריקפאלוסי יצא לדרך. לו רק היה יכול היה עושה הכל לבדו (ואכן, מלבד עיצוב הדמויות הוא אף נתן לרן את קולו כמדבב), אולם גם הוא נזקק לסיוע והחל לגייס אמני אנימציה, מעצבים ועוזרים למיניהם. כולם צעירים נלהבים וחדורי מוטיבציה. אלא שדי מהר התברר כי העבודה עם הבוס הדקדקן והפרפקציוניסט הייתה סיוט עלי אדמות.
קריקפאלוסי נהג בשותפיו כאילו היו נתיניו, התייחס אליהם בגסות והביע זלזול ביצירתם. הוא דרש מהם לשוב לשולחן השרטוט שוב ושוב ושוב והוציא להם את הנשמה ואת הרצון לעבוד עבורו. "ג'ון היה מאוד שאפתן והוא ידע בדיוק מה הוא רצה להגיד. הוא היה מכוון כמו אקדח לייזר והוא לא היה מוכן להסתפק בשום דבר פחות מכך, לא מצדו ולא מצד האמנים שעבדו תחתיו", מבארים סיסרו ואיסטרווד, "זה די בטוח להגיד שהוא היה מרוכז כל כולו בסרטי אנימציה. כשיש לך רמת כפייתיות כזו, אתה תשנה את העולם אבל חלקים אחרים בחיים האישיים שלך יהרסו, כמו מערכות יחסים והעניינים הפרטיים שלך. במקום לתייג את ג'ון כרודן או מניאק, העדפנו לצלול עמוק יותר אל תוך הנטייה לפרפקציוניזם ולמצוא תשובה לשאלה למה התהליכים הללו קרו. ג'ון עשה כמה דברים רעים והוא היה צריך לקחת אחריות על ההתנהגות שלו. עם זאת, לא רצינו פשוט להפיל עליו הכל. זהו סיפור עם מוסר השכל שמובא בסגנון של רשומון. רצינו להציג את כל הצדדים כפי שהם ולתת לצופים להחליט בעצמם".
מילא האווירה העכורה בסטודיו, אבל העבודה על הסדרה עצמה התעכבה. במהלך הסרט, המפיקה קופי מספרת כיצד קריקפאלוסי התעלם מכל דרישות לוח הזמנים של ההפקה ולא סיפק את הסחורה בזמן. מדובר בתקלה רצינית בממד הטלוויזיוני שאמור להמשיך את הרצף של הסדרה באופן שוטף. אבל היוצר התמסר לעולם הדמיון שלו ולרף הגבוה שהציב. לא הייתה לו שום נכונות להתפשר עם אף אחד, כולל הקהל. הוא אומנם זכה לשבחים על "רן וסטימפי" החתרנית, על מסריה הסמויים שהצליח להחדיר בערמומיות רבה, אולם בעולם האמיתי הוא גרם לתוהו ובוהו בלתי אפשרי.
האמנים שעבדו תחתיו מעידים כי התנהגותו הפכה להיות מלחיצה, בוטה ובלתי נסבלת וזו התעצמה לאחר שנפרד מבת זוגו ושותפתו לדרך לין ניילור. בסרט עולה השערה כי מערכת היחסים שלהם באה לידי ביטוי בסדרה כשסטימפי מייצג את ניילור, ורן הדומיננטי והכפייתי מייצג את קריקפאלוסי. סיסרו ואיסטרווד מנסים לפענח בסרט את הזהות המשוערת בין דמות הצ'יוואווה המטורללת ליוצרה, שכאמור אף גילם את רן בקולו: "שניהם חושפים את הרגשות שלהם, והם יכולים להיות נפיצים ויכולים להיות פוגעניים. אבל ג'ון ורן אינם חד ממדיים, וזה מה שהופך את הדמויות שלהם למסקרנות. רן וסטימפי מתחברים באופן כל כך עמוק למעריצים בגלל הרגשות הגולמיים הללו".
לבטא את הדחפים האלימים שלך באנימציה זה דבר אחד, לפרוק את המטען שלך על בני אדם במציאות זה עניין יותר בעייתי.
"בכל הנוגע לפרפקציוניזם יש בכך גם ברכה וגם קללה. יש לנו יצירת אמנות שהשפיעה באופן חיובי על חייהם של מיליוני אנשים. לולא הכפייתיות של ג'ון סביר להניח שלא היינו מדברים על הסדרה הזאת היום. עם זאת, בתעשייה ובחברה באופן כללי, חייבים להמשיך ולהיאבק באופן נחוש למען קביעת גבולות כדי שמי שנמצא בסביבת היוצר לא יקריב את איכות חייו למענו. כפי שאחת המרואיינות אומרת בסרט: 'אתה יכול להשתמש באמנות שלך כדי לעבד את הכאב שלך, אבל אתה לא חייב לגרום כאב לאחרים מסביבך'. צריך להאמין בטוב האנושי. היינו רוצים להאמין שאם מישהו היה מציב מראה בפני ג'ון, הוא היה מבין למה אנשים סביבו הרגישו שהוא מעניש אותם. אז אולי הוא היה משנה את הגישה שלו".
הסרט כאמור חושף צדדים מאוד בעייתיים באישיות של קריקפאלוסי, ולמרות זאת הוא מתראיין ארוכות מול המצלמה. הסיבה לפתיחות המפתיעה הזו נובעת מדיווח שפורסם באתר באזפיד במרץ 2018 על כך שבעבר ניצל מינית שתי נשים, מעריצות של "רן וסטימפי", אותן הכיר כשהיו קטינות. ככל הנראה הוא נעתר לפניות סיסרו ואיסטרווד על מנת לתת את גרסתו לאירועים, ואפילו כדי להתנצל. "היה מאוד קשה להניע את ג'ון להשתתף בסרט. הוא השיב בשלילה לפניות שלנו במשך שנתיים, אחרי שביקשנו שוב ושוב להיפגש איתו", מספרים היוצרים, "אחרי שהדיווח בבאזפיד יצא לאור, הוא סוף-סוף הסכים להשתתף בסרט. זה עדיין לקח שישה חודשים של ארוחות צהריים ופגישות לצורך בניית אמון וכדי שהוא ירגיש מספיק בנוח איתנו". דרך אגב, השניים מדווחים כי קריקפאלוסי לא צפה בסרט, ואף לא ביקש לצפות בו.
קשה להימנע מההשוואה לאנשים כוחניים אחרים בתעשיית הבידור, כמו הארווי וויינשטיין.
"אנחנו חושבים שהכרחי לעשות את ההפרדה בין הסיפור של ג'ון לזה של הארווי ויינשטיין. שניהם על אותו הספקטרום אבל הם לא נמצאים באותו מקום. בלי להתעלם או להשלים עם מה שג'ון עשה, להשוות את התנהגותו למעללי ויינשטיין תהיה הכללה גסה".
אילו מסקנות ולקחים אתם הפקתם כיוצרים בתעשיית הקולנוע?
"הפרויקט כולו הדגיש עד כמה זה חשוב שקולנוענים יחושו אמפתיה כלפי הדמויות שבמרכז סרטיהם. זה לא אומר שאתה צריך לגלות הבנה כלפי התנהגות רעה. זה כן אומר שנדירים המקרים שבהם הדמות שלך היא לגמרי חד ממדית. דרך האמפטיה אתה מגיע לעמדה טובה יותר כדי לגלות מדוע אנשים מתנהגים כפי שהם מתנהגים. ובסופו של יום, אפשר להעניש התנהגות לא נאותה, אבל עדיף להבין את שורשי הבעיה כדי למנוע זאת מלכתחילה. ענישה עדיין מותירה אחריה קורבנות".
פורסם לראשונה: 07:55, 06.03.20
