בגד מאש
לפני כמה שנים, כשנברתי באחד הארגזים החתומים שנישאו עימי מדירה לדירה מן הימים שעשיתי בירושלים, צצו לקראתי גזרי עיתונים מן השנים 1986-1983 וכרטסת שבה הועדתי למשמרת בדקדקנות יבשה ביקורות ומאמרים ספרותיים. בדיעבד חמקו ממני מניעיי. מי שכמוני גנזו פעם חדְשות עיתונים וחשו אותו רפיון רוח עם פתיחת הארגזים עשויים להבין לליבי. מן הסתם גם הם חשבו שאינם מספיקים לחיות במלוא מובן המילה את ההווה שלהם, או אולי נשאבו כליל בעולמם וחשו כבר אז ביתר תוקף במועקת הזמן החולף ביעף.
מן הסתם גם הם רצו להקפיא ממדי זמן שלא הייתה להם שהות לחוות וקיוו לשוב אליהם ביום מן הימים כדי לחלץ מהם מפתח לפענח את מה שהתחולל סביבם ואפילו אותם עצמם. ואולם לא זו בלבד שהאוסף הזה, שנחשף עכשיו בקלונו כשרירותי עד אבסורד, לא הסיר את השריון שעטף אותי באותה תקופה, אפשר שבסופו של דבר ציית גם הוא ליצר מחיקה, כאילו במקום לחתור אל אָטום האמת הערמתי חידה נוספת על גבי החידה ההיא. הצצתי בשתיקה דהומה בכותרות העיתונים: ישראל בשלה לפשיזם; דוח ועדת כהן אחרי מלחמת לבנון; בגין סגור ומסוגר כבר ארבע מאות יום - לאחרונה נראה יוצא מבית החולים שערי צדק לאחר ניתוח בדרכו הביתה; ואפילו: ביקורת הטלוויזיה של השבוע מאת הדה בושס. ליאורה אהרונוב, שעימה חלקתי פעם את עקרון האספנות שלי, סיפרה לי שסבָּטו יעץ לבורחס באחת משיחותיהם שמוטב לקרוא בעיתון פעם בשנה או פעם במאה, כשקורה משהו ממש חשוב, כמו "מר קולומבוס גילה זה לא כבר את אמריקה". "מה את מנסה לומר לי?" שאלתי. "שתשקיעי את האנרגיות שלך בדברים הנכונים." "מהם הדברים הנכונים?" "אֶת זה תצטרכי להחליט בעצמך." "מהם בשבילך?" התעקשתי. "אני עוד לא יודעת," אמרה במבוכה, "באמת."
עמדתי לעבור שוב דירה והייתי נחושה להיפטר מן המשקל העודף של כל אותם עיתונים, חוברות, אלפי דפים כתובים ומודפסים וכרכי ספרים שלא פתחתי יובלות, שהלכו ותפחו מִצְבירי אבק והעיקו עליי כדרך ללא מוצא. שיכורה מעצם אפשרות הפקרתם חדלתי לעקוב ברגע מסוים אחרי מה שזרקתי, כאילו אין לזה סוף ומה שאני משליכה החוצה, ביסודו של דבר, אינו מעלה ואינו מוריד. הרקתי מסות של נייר לתוך שקיות אשפה, כרעתי תחת ארגזי קרטון, טיפסתי לדירה החדשה ששכרתי וגלשתי למטה כשׂשׂה אלי קרב, מתמסרת לתשוקה להניח את עֲברי לגורלו בין שיניה הטורפות של משאית הזבל מבלי להותיר שיירים.
באחת הגיחות למטה, בדיוק הופיעה המשאית. שני פועלים דילגו למדרכה והשליכו את הארגזים פנימה. אחד מהם בלש בדריכות אחר פרטי החומרים שכבר חוללו במכונה לפני שהחלה לגרוס. הייתי בדרכי לכיוון חדר המדרגות כששמעתי את קולו. הוא שלף מן המשאית אלבום תמונות, "את בטוחה שאת רוצה לזרוק את זה?" קרא לעברי. הסתובבתי והתקרבתי באי-רצון. בתוך האלבום היו תצלומים של ליאורה ושלי. נטלתי אותו לידי נרעשת (לחשוב שאפשר להיפטר מזיכרונות כמו שנפטרים מלכלוך). בצד הפנימי של הכריכה ליאורה רשמה את המילים "בכנות רבה", מסוככת במטבע לשון רשמי ומרוחק על פרץ משאלה נדיר להשאיר עקבות. שבתי לדירה ורוקנתי את כל הארגזים שנותרו, אבל לא מצאתי את מה שחיפשתי.
כשסיימתי לכתוב את עבודת המאסטר שלי בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטה העברית על וידויה של עמנואל (מנו) פנסון, שנספתה כביכול בציד המכשפות במאה השש-עשרה, ליאורה כבר לא הייתה בין החיים. כתבתי לזכרה הקדשה מוצפנת, לל"א, מנציחה את שמה בראשי תיבות כמו פרטיים המופנים ככלות הכול רק אליי. רציתי להותיר ברבים רמז מוסווה, שגם אם הניח מחשבה תחילה, הגיח מתוכי בחטף ועתיד היה להסתתר אפילו מפניי, שכן הסתכנתי בכך שהמחווה תיהפך לריקה ושברבות הימים לא תהיה נפש חיה, כולל אני עצמי, שתוכל לזהות את מה שהיה בה. ייעדתי לליאורה תפקיד משני בשולי חיי, חשוף לעיניי בלבד, לאותו חלק ממני שכאילו כלה ונגוז עימה, ושעשוי היה לצוף פתאום רק בשל אותה שכבה רפלקסיבית סמויה מהעין, המלווה אפילו את אותם אירועים שאך נדמה לנו שחווינו באטימות מסוימת, או שהתאמצנו למהר מהם והלאה. לימים עתידים מישהו או מישהי שהבזיקו בצידי הדרך לגלם ואף לתמצת עבורנו תקופה ואולי מעבר לה, מהות החורגת מכבלי הזמן. אני קְרבה עכשיו לגילה של ליאורה במותה ונדמה לי שגם לפניי לא נותרו עוד שנים רבות. צעדתי כמוה על אדמה סלעית במסלול חיים קווי ונוקשה.
לא הבאתי לעולם ילדים שיאלצוני להיתקל בעצמי במעגלי השיבה. אלא שהיא, במהלך אותם חודשי חורף של היכרותנו שבהם הלכה והתעוורה, ביקשה להיכנס לאותם פרוזדורים, לפתוח את אותן דלתות, לתלות את מעילה על אותו קולב, לשבת על אותם כיסאות, לישון על אותה מיטה, חוששת, בחרדת העלטה שהשתררה עליה, שללא החזרה תהיה נידונה להיוותר בישימון הלא-כלום. האם כשתחדל לראות תחדלנה גם דמעותיה, שאלה אותי ערב אחד, עורה המחוטט אפור מתמיד.
היה לה מבנה מוזר, לדירה. יחד עם שתי הדירות הצמודות אליה היא שרטטה אפשרות לקומונת שכנים בצורת חית, שנענתה באיפוק מעשי בליבה הפעור, בגינת הפרא המופקרת ששימשה אותנו בחודשי הקיץ והסתיו למתיחת חבלי כביסה בין הגזעים הנטויים של שני האורנים ולמבוכת תליית הבגדים המשותפת. גגה של החית והרומח המקביל לזה שהוצע להשכרה היו מאוכלסים בבעלי הבתים הוותיקים שנכנסו לגור בשנות החמישים ונשארו גם אחרי עזיבת הילדים. כל אימת שפניתי מהרחוב אל השביל המוליך אל הרומח האחד, חציתי בתוכי את המחנק שהשרתה עליי עצם הכניסה כדיירת זמנית לבית סְפוג נוכחות מצטברת של בעלים ושוכרים קודמים. היה עליי להתגבר על הדחף לסגת מכל אותם גופים שעדיין הצֵרו על מרחב שפעם באמת היה שייך למישהו, שהארונות האלה היו ארונות ילדותו ובמראָה העמומה שב ובחן את פניו ועל הכיריים שהעלו חלודה בושלו ארוחותיו ובאמבטיה הקלופה, בין הקירות הטחובים חרוצי החורים, רחצו הוריו המזדקנים שנים אחרי שעזב את הבית והניח לחייו להתפוגג בהדרגה מן החדרים כדי שיוכל יום אחד לרוקן את המקום מתוגת המשפחה ולהפקידו בידיים זרות, ואולי אפילו להניח לאחרים לעשות עבורו את המלאכה שתתפור לדירה היסטוריה חדשה של בריתות חפוזות ותקל עוד יותר את הפרידה המוחלטת ממנה (עם השנים למדתי שיש המזדרזים למכור את דירת ההורים, ויש המחכים שנים לפני שיָעזו אפילו להשכירה ומותירים אותה ריקה בלי לגעת בה, ושההבחנה הזאת עוברת בין תושבי הערים; תל אביבים מקדימים למכור, ירושלמים וחיפאים ממתינים ואז משכירים, גם אם מזמן עקרו מן הבית ונדדו למרחקים).
את הדלת פתחה לי אישה גרומה, שהציגה את עצמה כגברת כריסטין. טעיתי לזהות בה סוכנת תיווך. היא דיברה באדיבות עניינית במבטא ערבי נוצרי והניחה לי להתרשם מן הדירה לבד, כשהיא קופאת לצפות בחלון המטבח הפונה אל החצר. החדרים לא התפצלו ממסדרון כדי להבטיח את הפרטיות היחסית של יושביהם, אלא רדפו זה את זה בלא פרוזדור בקו אדריכלי רצוף וחסר דמיון, תחילה המטבח במבוא, עם שרוול האמבטיה שנשלף מתוכו, ולאחריו חדר המשפחה שהוביל לשלושה חדרי שינה, עד למרפסת מקורה ואטומה בצמחייה סבוכה.
החגיגיות המאופקת של התקרות הגבוהות האצילה על הבית שקט שנצרם רק עם סיבוב צירי הדלתות בין חדר לחדר. לַסכום הצנוע שביקשו הייתה סיבה: בחדר האחרון הגובל במרפסת ביקשה בתה של בעלת הבית, שירשה אותו לאחר אשפוזה של האם בבית אבות, להשאיר כמה ארגזי ארכיון שהיו שייכים לאביה המנוח. הסוכנת-לכאורה הדגישה שהיא זו שדחקה אותם לקצה, אבל כמובן, אם ארצה להשתמש דווקא בחדר הזה, אוכל להזיזם לחדר אחר, עד שבתה של בעלת הבית תקבע איתי מועד לאיסוף, בלי נדר ובלי לחץ. שכר הדירה הזעום אמור היה לקנות לה שקט נפשי ואִפשר גם לי להתמהמה בבחירת שותף או שותפה, שהייתי צריכה לברור בקפידה בשל אילוצי המבנה והחיכוך המתמיד שכפה על יושביו.
החלל היה גדול מדי ומאיים, אך העדפתי לחכות. אורך הרוח שבתה של בעלת הבית ציפתה לו ממני היה נחוץ לי כאוויר לנשימה. החלק של המטבח חוּדש בניגוד ליתר החדרים, שהותירו במבקר, גם אם צולקו בהזנחה מתמשכת, את רושם המודעות והביטחון העצמי של נכס סולידי. ארעיות השהייה בדירה השכורה טשטשה רק לכאורה את ישירות החיכוך עם הרהיטים העירומים של המשכירים שעברו מכאן או הלכו לעולמם: הספה הבלויה ושידת הטלוויזיה, שולחן האוכל והכורסה בחדר האורחים, המיטה הזוגית שרבצה בחדר השלישי לצד שולחן הטואלט והמראה הגדולה שהכפילה את גודלו לכדי חללית סגורה וקרה, מיטות הברזל שניצבו בשני חדרי השינה הנוספים. אבל אולי משום כך הרגשתי מוגנת בין התקרות הקמורות והחלונות המסורגים בפלדה בקומת הקרקע. כבר למחרת השכם בבוקר העברתי את רהיטיי הספורים, ארבעה ארונות ספרים מבמבוק שהצבתי בחדר הקיצוני לצד שולחן הכתיבה, קרוב לדלת, מול חלון שתריסו הפונה לחצר הקדמית פרועת השיחים נתקע וחסם את קרינת האור. זה היה הקטן בחדרים. אהבתי ללכת לקראתו, לסרוק את הבית ברגליי ולמשול באופן זה במכלול.
ליד כיור המטבח עמדו לרשותי, מרתיעים במגעם הגס, כלי הניקוי שהשאירו הדיירים הקודמים בעצלות של הרגע האחרון או במחשבה תחילה לסייע לבאים אחריהם, מטליות וסמרטוטים ונייר טואלט שהיו לפתע למנסרה של אינטימיות. קרצפתי באמצעותם את המרצפות המצוירות הסדוקות, העמדתי ספרים וקלסרים על המדפים, תחבתי פנקסים וכרטיסיות למגירות הארונות, הדבקתי גלויות על המתקן הנשלף לעניבות ולחגורות, עטפתי את המדפים בנייר חום מהודק בנעצים ופרשׂתי את בגדיי. תליתי את התצלום הנודע של וירג'יניה וולף תָחום בפספרטו לבן ובמסגרת שחורה שנראתה כמודעת אבל. נהגתי באדישות ובאפיסת כוחות של פועלת בפס ייצור, גם אם הכרתי בגורליות יום המעבר המטביע את חותמו על דמות החדרים. ידעתי שהצורה הראשונית שאשַווה לבית תחרוץ את אורח חיי בתוכו ולכן כבר הסכנתי עם קיומם של אותם ארגזים שדחקתי באין מקום לחדר השינה הסמוך לחדרי, מקבלת עליי את דינו של מי שחתם בהסכמה על קיום טפילי בביתו של מישהו אחר.
זו הייתה הדירה השנייה ששכרתי בירושלים, וכמו בתחנות רבות בחיי ידעתי יותר ממה אני רוצה ללכת ולא לאן אני רוצה להגיע. השתוקקתי עם עוד צעירים זרים לבוא בשעריה, אך עד מהרה היססתי לקראתה באוטובוס מדי שבוע, בפיכחון הולך וגובר שנמהל בחרדה, מתאמצת כמותו להבקיע בשער הגיא, כיוון שמעולם לא התירה לנו להתערבב בתוכה, גם אם שחררה אותנו לזמן-מה מן החולין הפרגמטיים של השפֵלה. הרגשתי כאילו המטתי על עצמי גלות. את דירתי הראשונה חלקתי עם סטודנט למדע המדינה וללימודי מזרח אסיה שלמד כמוני בהר הצופים.
לעת ערב הייתי שבה מהקמפוס וחשה להעתיק בכתיבה תמה את סיכומי הרצאות היום על דפי משבצות ולמתוח קווים ישרים בסרגל. "אַתְּ כל הזמן קבורה בספרים," קבע בתימהון, מורד בשקדנותי השקטה והנוקשה, ובְניסיון להסיט אותי מדרכי, לא למענו, הדגיש, למעני הוא עושה את זה - נהג להיכנס לחדרי תקוף חֵמה ולפתוח לרווחה את החלון והַתריס, כי "קצת שמש לא תזיק לך. אור, אור, זה מה שאת צריכה," נהם, מניח לי להירתע מול הצריבה שפילחה את החלון ולהתחפר בשולחן, נדרכת אפילו כשפנה לשוטט בחדר הסמוך. רק לאחר שיצא מן הבית בטריקת דלת - או שכך היה נדמה לי - הגפתי באיטיות מהורהרת את התריס ובהיתי בספר שעה ארוכה לפני שיכולתי לחזור לעצמי.
בלילות, בכל פעם שהנחתי את ראשי על הכר, המתנתי לשלוש הנקישות שפרצו מחדרו בחצות ולקולו של סולן להקת האיגלס, On a dark desert highway, שהזעיקו בביום מופתי את השכן במרפסת הבית מנגד להתריע בתחתוניו שהוא עומד להזמין משטרה. השותף שלי החזיר בתגובה את המחט לאחור, לשלוש הטפיחות הקצובות, והגביר את עוצמת הקול. אינני יודעת מתי השתררה לבסוף דממה, אך כשהודיע לי שהוא עוזב ונוסע להודו, החלטתי לעבור להתגורר לבדי במרחב ניטרלי שלא אנָזף בו. הייתי חדה וזריזה, כמעט דרמטית, בכל הנוגע לתהליך ההשכרה. בִּן יום מצאתי דירה, ארזתי ונמלטתי מהמקום הקודם כאילו טומא.
במהלך חופשת הקיץ של שנת 1987 הכרתי את יוהאן. הוא היה בן יחיד למשפחה פרוטסטנטית מגרמניה שבחר להשתקע בירושלים. הוריו התגוררו בקלן. לקראת תחילת שנת הלימודים העביר אליי את חפציו. ישנּו על המיטה הזוגית בחדר ההורים. יוהאן הפך את החדר עמוס הארגזים לחדר העבודה שלו. בתה של בעלת הבית טרם הגיעה לאסוף אותם ואני נמנעתי מלהתלונן. בסמוך לסמסטר אביב של 1988 פגשתי לראשונה, בנסיבות אחרות, את ליאורה אהרונוב, בתה של בעלת הבית.
אני זוכרת אותה צועדת מוצקה, אפופה, לכיוון הקפטריה של מדעי הרוח, ראשה נטוי הצידה, מביטה לא מביטה באחרים. היא לעסה מסטיק, דחפה אותו אל בין פסי שפתיה וניפחה בועת בלון שנגעה באפה, ניקבה בה חור באמצעות ציפורנה והניחה לבועה להתפוצץ ולכסות ביריעת גומי את חזית פניה העטורות נמשים בהירים. כעת עמלה להסירה, הוציאה את השארית מן הפה וניסתה להשליכה לפח במסדרון, משכה בכתפיה ופנתה אליי, "אני לא רואה טוב," כמבקשת לתרץ הן את הפספוס והן את הוויתור. התברר שאנחנו הולכות לאותו שיעור מבוא לפילוסופיה מודרנית. חברה שלמדה איתי בחוג להיסטוריה והכירה אותה כשומעת חופשית ותיקה הפגישה בינינו. "אני בעלת הבית שלך," הצהירה בספק חיוך מבלי להושיט את ידה. עמדנו אותו יום במרחק זו מזו, מרחק שמיקם אותה לפניי, במדרגה אחרת, ושרצה לומר לי פחות או יותר שעדיין איני יכולה להבין מה זה להיות היא, ועם זאת יש לנו משהו במשותף שעוד אגלה. השושלת שלנו, ניבא לי מבטה הלֵאה, מקבצת את חברותיה כמו שמקבצים נדבות. היה לה חוש ריח מפותח.
היא נכנסה לכאורה לטריטוריה שלי והריחה שאני לא מרגישה בה בנוח, כשהיא מתייצבת כאורקל, מתריעה בעצם היותה שאלה החיים וזה מה שהם מעוללים, שכך הם נראים כשלא עושים עסקאות משתלמות ולא מסתתרים מאחורי קלישאה או מוסכמה. אני עוד רואה את גופה הגמלוני המתפשט, כשהיא גוררת את הג'ינס המרופטים רחבי השוליים על מרצפות הקפטריה, את ממחטת האף הצחורה והמגוהצת ששלפה מדי פעם מכיסה למחות את אפה או את זיעתה, את הסיגריה השמוטה בפיה. זקופה, מתורבתת, חסרת בושה, ספקנית, יכולה להמר על הכול, נכונה להפסיד את הכול. אני רואה את מבטה המחוספס של אישה שמבעה הטרגי טושטש ביד הזמן, ושאי אפשר להערים עליה באמצעות מראית עין.
אותו שבוע הזדמַנּו בשעת בוקר מוקדמת למבואה האפלה והצוננת של האוניברסיטה. ליאורה דווקא חיבבה את האירוניה הקודרת המקופלת בכניסה אל עשן החניון של האוטובוסים, ודילגה כנערה אל המדרגות הנעות, שואבת לתוכה את צחנת הקיטור, מדליקה סיגריה אחרונה לפני השיעור ומתנקזת בצייתנות מנומנמת לתוך תעלה צרה שהובילה אל הלבירינת של הפקולטה למדעי הרוח. "איך אמרת שקוראים לך?" "אנא, אנא באלף." טרם דיברתי על שמי. מקורו בשגיאה פקידותית, עם בואם של הוריי מצרפת לישראל ב-1967, שגיאה שצברה בהדרגה ערך סמלי, כמעט מטפיזי. הייתי בת שנתיים, אבל אי-האהדה שרחשתי לימים לאיות שמי לא מנעה ממני לשוב ולתקן איות שגוי ואפילו להקדים תרופה למכה. מבלי לחשוב פעמיים הצעתי שתצטרף אלינו לארוחת ערב שתוכננה למחרת. ההזמנה נפלטה מפי בעל כורחי, זריזה מן החרטה שדלקה אחריה (הצעירה הזאת, כמה היא זרה לי פתאום. אני מתקשה לתאר אותה במידת החמלה הנדרשת. היא לא יכולה לומר מדוע היא עושה מה שהיא עושה, אבל ברור לה כשמש מה עליה לעשות).
ליאורה הצטפדה בחומרה ונראתה לרגע מעורפלת, אבל מייד התעשתה והשיבה שתנסה להגיע. כשהודעתי ליוהאן על הזמנתה הוא הגיב בתרעומת. הוא התפלא שלא התייעצתי איתו לפני כן וטען שזה קרוב מדי, מסובך מדי ועלול להעיק עלינו. "זה בית הילדות שלה," ביקשתי להצטדק בשמה, "והיא משכירה אותו כבר כמה שנים. אני לא מצליחה להבין מה הבעיה,| אמרתי וגררתי אותו להרכיב שולחן ארוך משולחנות המטבח וחדר האורחים. למחרת פרשנו עליו מפת כותנה לבנה. כבר מהבוקר ביליתי במטבח חסרת דאגה, מותחת את שעות ההכנה בביצוע מדוקדק ולא מאלתר של מתכונים - תמיד הכנתי אותן מנות - מספרי הבישול של רות סירקיס וקובי בר, שעות שהעדפתי על פני הארוחה עצמה, שאליה הגעתי לבסוף מותשת ואפילו נחרדת מרעש האורחים שהפר לפתע את דממת ההיערכות המדודה לקראתם. ליאורה איחרה בשעה כאילו היססה אם עליה לבוא, אף על פי שבכך גם שמרה לעצמה את הזכות לצאת אחרונה. על פניה הצטיירה שוב אותה הבעה מזוגגת שללא ליווי מילולי נותרה בלתי מפוענחת. היה לי נדמה שכמוני היא אינה מרגישה בנוח, בוודאי לא כאורחת בביתה שלה המוצאת את עצמה נאלצת לפקוד מחדש את חדריו. היא בקושי התייחסה לסטודנטים האחרים, התעכבה להחליף כמה משפטים עם יוהאן לאחר שהצגתי ביניהם, ורוב הזמן רדפה אחריי למטבח כשנפלטתי להצטייד ביין ובכיבוד נוספים.
"כמה שהבית הזה מעייף," אמרה אפורה-חיוורת (למדתי בהדרגה לזהות את בני הגוונים של הצבע הזה, אפר קודר, גביש מחוספס, שפלש פתאום לפניה). היא הציצה להרף עין בחדר העבודה שלי, אחרי שהתעקשתי להוליכה אליו, וסתמה מבלי לפרש, "כאן התגוררה המשרתת." לראשונה קלטתי שחדר השינה של ההורים שימש בעצם כפרוזדור מַעבר בשביל בתם ובשביל המשרתת שהיו כפויות לחצותו. "היא עוד יכלה לעקוף," ניחשה את מחשבותיי. "בגלל המבנה המיוחד של הבית נקבע שלא תישן סמוך למטבח אלא בחדר האחרון. היה לה מפתח לדלת האחורית, שממנה יצאה מדי בוקר לטאטא את השביל ולהביא מצרכים טריים דרך דלת הכניסה. איש לא השתמש במרפסת החזית חוץ ממנה." אחרי הפסקה הוסיפה בשמץ מרירות, "התקופה הפיאודלית במשפחת אהרונוב באה אל קיצה עם השכרת הדירה. לפחות על זה צריך להודות." הייתה לי תחושה שאני מציצה באיזושהי אמת שהמתינה לי באזור אחר, לא נשלפת אבל גם לא לגמרי מודחקת. השתתקתי.
כשהאורחים פרשו אחרי חצות, היא ביקשה להישאר ולעזור לי לשטוף את ערימת הכלים. יוהאן הציץ למטבח והודיע מבלי לכוון את דבריו לנמענת ספציפית שפניו למיטה. היה עליו לקום בארבע בבוקר לצילומים. הוא היה גבוה יותר מגברים אחרים, שרירי ועמיד כביכול. שמחתי שנשאר על הסף ולא צעד לעברנו. הוא שם בסלון תקליט מאוחר של ברברה בקונצרט בשַאטלֶה וסגר מאחוריו את דלת חדר השינה. אמרתי לה בטון טקסי שאין צורך בעזרה. היא עמדה מעט קרוב מדי ופסעה על דעת עצמה חצי צעד לאחור, נשענה צייתנית על משטח השיש, הציתה סיגריה ואספה לחיקה צלוחית. "אני ממש מעדיפה את הקול הצרוב שלה," אמרה, והמשיכה, מבלי שדובבתי אותה, שמוצאה מחיפה ושהגיעה לירושלים עם הוריה בשנות הארבעים. הם התגוררו בבית הזה עם משרתת בשם מדלין, ילידת נצרת, שאחותה הצעירה כריסטין סועדת כיום את אִימה בבית אבות. היא עצמה חיה בו לסירוגין עד לנישואיה בשנות החמישים, שעה שהוריה רכשו עבורה את הדירה שבה היא עדיין מתגוררת. "אני מרגישה כאן זרה מאוד," מלמלתי עם הפנים לכיור, "אני לא מצליחה להרגיש בבית." "אני מבינה אותך," אמרה, "ככה בדיוק צריך להרגיש כאן," אבל אז ניסתה לטעון שירושלים היא עיר מתעתעת ובניגוד לרעש הפוליטי שהפך אותה לחולה ומנוונת, היא מנשלת דווקא את בעלי הבית ופותחת את שעריה לאורחים נוטים ללון כמוה וכמוני.
זוהי עורמתה של ירושלים, שבזכותה נעשתה לעיר שלה, ובעצם לקניין היציב והנאמן שיש לה בעולם הזה, שאותו היא אוהבת כמו שאוהבים מישהי, הדגישה כמעט בתקיפות, מניחה לפניי את האינטימיות של משפטיה כמו אתגר או פצע. היא לא מתגוררת בתוכה אלא איתה. קשה לה לעזוב אותה, אמרה, ולו לכמה ימים, כי כל התרחקות מעוררת בה מעין חרדה אפוקליפטית, שמא אם רק תעז לשמוט את אחיזתה, לעולם לא תצליח לחזור אליה אלא בדרך נס. היא דיברה שעה ארוכה, מרווה מדי פעם את שפתיה הסדוקות בכוס יין אדום. עורה המנומש הלבנבן זרח סמוק מן החום ששרר בחדר. לפתע התנצלה על הארגזים בהרימה מעט את קולה. אמרתי לה שהכול בסדר, שאין כל דוחק, הם לא מפריעים לי. למען האמת, התרגלתי לראות בהם חלק אינטגרלי מהדירה, ואף על פי כן, מטבע הדברים צלצלה למחרת השכם בבוקר להודות לי על הערב ולתאם שעה שבה תשגר שליח. הוא הגיע בו ביום ואסף אותם לביתה.
מיכל בן נפתלי, "בגד מאש", כתר, 176 עמודים
