אחרי תשעה פרקים, ארבע כוסות סודה עם קש, אינספור חסדי השם ושלושה מיליון שקל בלוטו, הגיעה אמש (א', yes) העונה השלישית של "שטיסל" לסיומה. "שטיסל" נהנתה מהרגע הראשון שלה ממוניטין של סדרת קונצנזוס, כזאת שמעוררת הסכמה רחבה שמדובר בסדרה טובה, רגישה ומיוחדת. היה כיף לאהוב אותה, להתמסר אליה. רוב הזמן גם היה כיף לצפות בה. סדרה שנהנתה מכל הקרדיט שאפשר לתת למעדן טלוויזיוני.
תרבות – שטיסל 3 מתוך פרק סיום העונה
(באדיבות yes)
השופטת המחמירה ביותר של "שטיסל" היא "שטיסל" עצמה. היא הציבה בעונה הראשונה סטנדרטים גבוהים, עמדה בהם בעונה השנייה אבל עברה תהליך איטי של התדרדרות בעונה השלישית, כשהיא מנופפת לשלום לרף שהיא עצמה קבעה. כמו חיסון mRNA היא החזיקה במעטפת מושלמת – הארט המושלם, המשחק הנוגע ללב, השפה הקולחת והאותנטית, הגוון המהורהר. אבל בגזרת התוכן מישהו קצת עיגל פינות. קווי העלילה, שבעונות הקודמות התקדמו בצעדים מדודים ועדינים, התקדמו בעונה הזאת ברגל גסה יותר ודרכו על לא מעט דמויות בדרך.
הסיפורים הועמסו זה על זה ותשעה פרקים לא הספיקו כדי לשלב אותם אחד בשני, מה ששלל מ"שטיסל" את אחד המוטיבים האהובים שלה - ההתנהלות של משפחת שטיסל כגוף אחד מרובה זרועות, והקשר בין הצאצאים שלה. לא פעם נדרשה הסדרה לצירופי מקרים או "ניסים" לא מוסברים – ליבו של שולם נרפא לפתע, יוסל'ה פוגש בשירה במקרה (וכותב לה על היד את מספר הטלפון שלו! מה הרב היה אומר?), נוחעם יוצא מהדיכאון שלו בשניה שהוא פוגש את הרבנית יוקטן, ההסכמה הפזיזה של רחלי להינשא לקיווע וכמובן פרק הסיום שנאלץ לסגור את הפינות במהירות ובו רוחמי, שהגיעה לשלב מתקדם מאוד עם ההריון שלה ללא כל בעיה, עוברת ניתוח מסכן חיים ויוצאת ממנו ללא כל פגע. ה"תהליך" היחיד שעוד איכשהו אפשר להתחבר אליו הוא של קיווע, שנקרע בין הנאמנות לאשתו המתה והפחד שלו ממחלת הנפש של רחלי, לאהבתו אליה ולרצון שלו להעניק לדבור'לה אמא. קיווע נאלץ להיתלש משולם כדי לעבור לפאזה הבאה בחייו, וזה התהליך המנומק, ההדרגתי יחסית והבלתי לעוס שאנחנו מקבלים מהעונה הזאת.
פתרונות טלנובליים היו מנת חלקה של "שטיסל" מאז העונה הראשונה, אבל לעולם לא באופן שגרם לי, כצופה, למצוא את עצמי זולגת החוצה ומביטה בה מבחוץ כמו בעונה הנוכחית. דיאלוגים שחוקים מעט, צעדים לא הגיוניים של הדמויות, היעדר מורכבות או תפרים מחוספסים מדי משאירים צרימה שמקשה על ההתמסרות. אולי הסממן הבולט ביותר הוא המעבר שלה מסדרה של דמויות לסדרה של עלילה, וכשהתסריט עובר משרטוט רב ניואנסים של האנשים למערבולת של העלילה שצריך להאכיל ולקדם, משהו בעידון הולך לאיבוד. הבועה שבה מתקיימות הדמויות שלה הופכת מוגזמת מרוב רצון לייצר עולם אחר - האם חרדים עדיין משתמשים במכונת כתיבה? מקליטים בטייפ קסטות? האם הם יוצאים מגדרם למראה חלון חשמלי באוטו?
הפרק האחרון התאפיין בסגירות סנטימנטליות שמהם מורכבים סיומים. קיווע ונוחעם עוזבים את שולם, קיווע עובר לרחלי עם דבור'לה. יוס'לה ונוחעם מקבלים את הכלה שלהם, ליפא עושה תשובה באמצע החניון ב'שערי צדק', רוחמי והתינוקת ניצלות ורוחמי שולחת מבט מחויך למצלמה ושוברת את הקיר הרביעי (מה ההצדקה? לא ברור). הפשט והדרש מתאחדים. סצנת הסיום בה כל מתיו של שולם שטיסל מתקבצים אליו מן האדמה היא אכן סצנה מרהיבה ומרגשת, א-לה "עמוק באדמה", אבל לא ברורה המשמעות שלה כאמירה מסכמת על העונה כולה.
עונה שלישית היא לא עניין של מה בכך. יכול להיות שמה שהיה ליוצרים לומר הספיק לשתי עונות והשלישית כבר הגיעה מכוח האינרציה, את זה נדע בעוד חמש שנים, אם וכאשר תגיע עונה רביעית. שלא יהיה ספק, "שטיסל" היא עדיין סדרה טובה. רגעים יפים, בעיקר הודות לאיכויות המשחק, תמצאו בכל אחד מתשעת הפרקים האחרונים. היא רק איבדה כוכב מישלן אחד או שניים. לא תצאו ממנה רעבים, רק קצת פחות שבעים ממה שהייתם פעם.
